“כי החיים שוב נוגעים בו” | זאב ליכטנזון
הוצאת ארגמן-מיטב, 2020, 214 עמ'.

ספרו החדש של זאב ליכטנזון לקוראים מבוגרים, "כי החיים שוב נוגעים בו", הוא ספר שונה ובו חמישה עשר סיפורים שנאספו יחד ו"מתפרעים" על הנייר: החל מהתכנסותם של דיירים בבית משותף, על שונותם והתנהגותם, במקום הדחוס והחשוך הנקרא מקלט שמתחת לביתם בעת מלחמה, ומהלם קרב הכתוב בשצף קצף כאילו נכתב מתוך ההלם עצמו, בסגנון בועט וחסר כללים, עד כי הכתיבה נדמת כשעטנז, וכלה בסיפורים אחרים, פרועי סגנון לא פחות ואולי אף יותר, כמו אותם רוכבי קטנועים בזירה מדממת, הדורסים ללא רחם אנשים שמתפקידם להידרס עד מוות והם נסים על נפשם.

"רק בגלל שאני כבר מת, יכולות להיכתב השורות האלה." הוא אומר, ומוסיף: "רופא שהיה במקום קבע את מותי." ומעט ריסון של המלל ושל ההגיגים הלוהבים היה תורם לאלו מן הסיפורים, לדעתי – מְעשיית הצרכים על דיונת החול ועד להפגזת הטנק ומות חבריו מוות מיידי ואכזרי, דרך גילוי עריות הזוי עם אם מוזרה וכלה בזונה גברתנית השובה תלמיד ישיבה חלוש לסיפוק צרכיה וכובלת אותו אליה. בסיפורים אחדים הכתיבה מתרגעת לאיטה, ואז הקורא חש כאילו מובא סדר מסוים אל השורות ומשהו נרגע בכותבם.

לא פעם נכנס המחבר לדיון פילוסופי מנגח עם עצמו, והקורא שואל את אם אין הדברים מופרכים או חתרניים, או אולי באמת התכוון מי שכתב אותם לשבור חוקים, והנה הוא בא להוכיח אותם. למשל: "איתרתי בסיפורי התנ"ך בדיוק את המתאימים: דוד בא על בת-שבע, שרה הצוחקת באורגיה קטנה עם שלושה, אימו של שמשון שאירחה רק אחד (ושתיהן פרו והרו בדיוק אחרי תקריות אירוח אלה), רות המואבייה שמשכיבה את בועז, הבנות שעשו את אבא לוט…" ועוד כהנה וכהנה חטאים ומעשי משכב שהוא מונה, ואיני מביא את כולם –  מעשים שבאו לשבור את חוקי החיים אך כאלה שטבע האדם לא יכול היה לשלוט בהם.

כמוהם כמו חוסר חוקים של סגנון, שלוקח המחבר חופש לעצמו בין דפי הספר, חופש שלעתים הזכיר לי את תחילת הכתיבה הפרועה של פיליפ רות בספרו "מה מעיק על פורטנוי", אליו הייתי מרותק ומשתאה עת קראתיו בצעירותי. ובכן, מי שמוכן לשקוע בסיפורים בסגנון שישאב אותו אל ה"טירוף" שמתחולל בהם, מוזמן לקרוא.