מסמך זה, לצד מכתב בכתב־יד נשי, נמצאו בכספת 27 בארכיון 'נווה־צללים', סנטוריום שבו אושפזו בראשית המאה העשרים נשים שסבלו מ"היסטריה", מונח ששימש לתיאור שיתוקים מוטוריים ותסמינים בעלי אופי נוירולוגי שלא נמצא להם הסבר אורגני. לא ניתן היה לאמת את זהות הכותבים או את שנת הכתיבה.

"גברת?" מבטה הורם. "רגע", מלמלה, בעודה מעלעלת שוב בתיקה לוודא שלא שכחה דבר. "אפשר לעזור?", "שניה!" נאנחה. הפקיד הביט בה בשקט. "סליחה, מירה לוין, אחותי הזמינה עבורי חדר, מניחה שעל שמה". לפניה חיכו עשרים ושלוש עבודות סמינר לבדיקה ותכנית קורס חדשה לשנה הבאה, שעדיין לא הצליחה להשלים, כך שלא הבינה איך שהותה במה שכונה בית-הבראה תעזור. "תאשרי בבקשה" הגיש לעברה טופס ארוך עליו שרבטה במהירות את חתימתה. "ברוכה הבאה לנווה-צללים. מקום לזיכרון בלתי נשכח", אמר במונוטוניות שלא הוסיפה נחת לתחושתה.

מירה פסעה בעקבותיו במסדרון הצר והארוך. מבעד לאור העמום נגלו ציורי-נשים, שכובות בעירום רך, גופן טובל באגם, ועל פניהן הבעה חולמנית, כמו לא מכאן. באחיזתה במפתח המתכת הכבד הבליח להרף כאב חד בידה ממנו התעלמה. "יש טלפון בחדרים?" שאלה. "עדיפה מנוחה", הפטיר, ורוגז ניכר על פניה. "אז למה באת?" לא הייתה לה תשובה. "רק אישור אחרון", הושיט טופס נוסף. "הנהלת המקום לא אחראית לדברים שנשארים מאחור?" שאלה בחיוך מאולץ. "אנשים מגיעים עם יותר מדי”, ענה באדישות, "לא את הכל הם לוקחים בחזרה. חתמי פה. לילה טוב מירה".

היא סגרה את הדלת, בוהה בחלל הדחוס ברהיטי-עץ ישנים, ובחלון הפונה אל הגן. השקט והזרות שבחדר עוררו בה מועקה ותקתוק השעון שעל הקיר כמו הקפיא את הזמן. אצבעותיה פשפשו אחר כדורי ההרגעה, ובמקומם נתקלו במכתב מקומט שדחפה לתיקה רגע לפני יציאתה. היא עצמה עיניים, מדמיינת שאין עליה באמת לסיים כתיבתו.

רק בערב, בפינה צדדית בלובי המלון פרשה ביד רועדת את הדפים ועיניה עצרו בשורה האחרונה: "עברו שנתיים מלכתך. ממשיכים לדבר עליך, עלינו, לומר כמה מסורה הייתי, איזו אהבה גדולה הייתה בינינו, טהורה. אני מפחדת ש..", המילים נקטעו והיא בהתה באותיות שבדף. "עוד ערה?" נרעדה מקול הפקיד מאחור. "אני לא עייפה". "נכון", אמר, "את מותשת".

"מה בדיוק עושים כאן?" שאלה. "אנחנו עוזרים לאנשים לשאת קצת פחות". "נשמעת סיסמה". "אולי", ענה. "ואיך עושים את זה?", המשיכה בספק, "מחלקים מחדש את העומס". למרות שלא ממש הבינה, חשבה לעצמה "יש דברים שאסור לגעת בהם". "אסור הוא המצאה", כמו ידע מחשבותיה, "אבל אנחנו מתאימים עצמנו לאורחים".

עיניה שבו לאותה שורה יתומה שלא מרפה ממנה חודשים. "אני מפחדת. מפחדת ש..ש..טוב לי בלעדיך?" היא קיפלה במהירות את הדף כאילו אפשר עדיין לעצור את המשפט מלהיכתב. "די עם השטויות האלה", מלמלה, "שטויות?" שאל מבלי לצפות לתשובה, כמו הסגיר איזו אמת שעוררה בה בחילה. חום הציף את גופה והלובי נראה קטן ודחוס באוויר סמיך שהכביד על נשימותיה.

"אני לא מרגישה טוב", קולה רעד ומחנק אחז בגרונה כמו גולה מכאיבה שרוצה לפרוץ מתוכו. "את כבר לא חושבת עליו כמו פעם, אה?" המילים פילחו את גופה, "זה לא נכון! אני אוהבת אותו!". "את שונאת אותו שהשאיר אותך ככה". "זאת לא אשמתו! הוא סבל כל כך!" "וגם את! כל הלילות לצדו, כשהוא רוטן, תובע, צועק". "הוא היה חולה!" "את חיכית למותו, ואת יודעת שזה לא התחיל שם". "אתה טועה!" דמעות הציפו אותה, וגופה השתנק, כמו עומד להתבקע באחת. "אני איתך", טון דיבורו הפך מפויס, "נוכל לשאת את זה עבורך, אבל יהיה מחיר". "אני רק רוצה שקט" מיררה. "והתשלום יהיה גבוה ממה שנדמה", המשיך, "אבל תמיד פחות ממה שמפחדים ממנו". גופה רעד. "במצבך רוב האנשים כבר לא תוהים אם לשלם, אלא איך, אם בגופם או בנפשם". צמרמורת עברה בה והיא נמלאה עייפות שלא חשה תקופה.

בצעדים איטיים החלה לפסוע לחדרה. "אם תשאירי כאן משהו אל תדאגי", שמעה את קולו מרחוק, "הכספות שלנו מהבטוחות בעולם". עיניה היו כבדות וערפול אחז בה עת שקעה בשינה עמוקה.

בְּחֶדֶר קָטָן, מֵעֵבֶר לַזְּמַן, הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה.

עַל מִטָּה מְהוּהָה, נִפְרֶשֶׂת אִשָּׁה.

נַפְשָׁהּ בְּהִיסּוּס מְנִיחָה אֶת רֹאשָׁהּ.

יָדָהּ לְצִדָּהּ, שֵׁד בִּרְבִיצָה.

בְּמַרְתֵּף קָטָן שֶׁקָּפָא בִּזְמַן, אַפְלוּלִית מְכַסָּה.

נֶפֶשׁ מְעַט מְבֻיֶּשֶׁת, אֶת עֵינֶיהָ פָּקְחָה.

מַבָּטָהּ נָע, נֶעֱצָר, מְחַפֵּשׂ אֲחִיזָה,

בִּצְלָלִית שֶׁבַּקִּיר, בִּכְתָמִים, בְּזָוִיּוֹת הַתִּקְרָה.

בְּגוּפָה מַתְחִילָה לְהִתְפַּשֵּׁט אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה,

שֶׁל אִוְושַׁת רַעַשׁ לָבָן מַּקְהָה אֶת יָדָהּ.

כְּמוֹ חוֹר שָׁחֹר הוֹלֵךְ וְנִגְלָע,

הִיא נִשְׁאֶבֶת פְּנִימָה לְתוֹכוֹ, נְמוֹגָה.

"אוּלַי נֵלֵךְ וְלֹא נָשׁוּב?" נַפְשָׁהּ בִּדְאָגָה

יָדָהּ מְלַטֶּפֶת, "אֶקַּח הַמַּשָּׂא"

הַכְּאֵב הֶעָמֹק טָמוּן בַּחַיִּים, רָצְתָה לוֹמַר וְשָׁתְקָה,

"אָמִית קְצָת מֵהֶם", לָחֲשָׁה לְאִטָּהּ.

"אֶשְׁמֹר סוֹדוֹתַיִךְ, שְׂפָתִי זָרָה".

בְּחֶדֶר קָטָנטן שֶׁכְּתָלָיו עוֹד עוֹמְדִים,

הוּפְרָה הַדְּמָמָה.

עַל מִטָּה חֲשׂוּפָה, רְחָבָה, נֶאֱסֶפֶת אִשָּׁה.

סָדִין מָתוּחַ, נוֹצָה מִשְּׂמִיכָה,

מַרְאָה, מִבְרֶשֶׁת, כַּסֶּפֶת צְפוּנָה,

נַפְשָׁהּ בְּחֵיקָהּ, עֵינֶיהָ עַצְמָהּ,

חֵיק יָדָהּ הַמְּעַרְסֶלֶת,

הִיסְטֶרְיָה אֲהוּבָה.

קרני שמש בהירות כמו ליטפו ברכות את הווילון. לילה שלם מזה חודשים ישנה ברציפות, ונינוחות נעימה פשטה בה. היא נעמדה מול המראה שבחדר לסרק שערה, אך אצבעותיה לא נשמעו לה. היא ניסתה שוב ושוב, אך הן נותרו קפואות במקומן, משותקות. היא הסתכלה בהן בשקט,  ומבטה נדד למכתב שהיה מונח ברישול על הסקרטר, וממנו לחלון המואר, ולבה התרחב מהפרחים הססגוניים שנשקפו מבעדו.