close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, שלומית כהן-אסיף

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 17.02.21

    שלומית כהן-אסיף, סופרת ומשוררת, מתמקדת בכתיבה לילדים, פרסמה 72 ספרים, זכתה ב-18 פרסים, ביניהם פרס ביאליק. יצירותיה מופקות להצגות ושיריה מבוצעים על ידי מיטב הזמרים בארץ (אריק איינשטיין, יהורם גאון, יוני רכטר), שיריה זכו להפקות רבות, מודפסים על חולצות, פוסטרים, גנים מפוסלים, מנדלות וספלים. מספריה המובילים שזכו בתואר "ספר הזהב" "הארנב ממושי", "נשיקה בכיס ועוד נשיקה". לאחרונה ראה אור ספרה "כרטיס לירח" בהוצאת ספריית פועלים.


    למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

    אני כותבת כי אני לא יודעת לעשות משהו אחר, האותיות והמילים מכתיבות את האוויר שאני נושמת. לכתוב פרושו בשבילי: לנשום. לכתוב בשבילי פרושו גם לחלום, מרבית היצירות מקורם בחלומות, שם אני יודעת לארגן  משהו, שאיני יודעת מה שמו. האם לדבר הזה קוראים מתנה וחסד?

    באיזה גיל התחלתי לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

    כתבתי בראש הרבה לפני שהתחלתי לכתוב על דף… בגיל 16 כתבתי שיר לעיתון בית הספר, אבל רק בגיל 27 פרסמתי את ספרי ראשון. יודעת לכתוב או לא יודעת, זוהי תחושה משתנה, שמשקפת מצב  רוח פנימי. אבל ביום ששלונסקי (שחנך את שירתי) אמר לי: "יש לך קול משלך!" הרגשתי שמשהו טוב קורה לי.

    באיזה עיניים את רואה היום את שירייך\ כתבייך הראשונים?

    השירים הראשונים שלי הם המסד לכתיבה של היום. סופר מתפתח לאט, קצב פנימי שמשתנה עם הגיל. כל שיר הוא עוד משהו בבית הספרותי שאני בונה. ועל כך כתב  המשורר אברהם שלונסקי:

    "אבל העץ הוא כל גיליו
    כל גילוייו גם יחד…"

    איפה את כותבת? תארי לנו את סביבת העבודה שלך.

    בחדר הקטן שלי. והחלון גדול מאד. התמונות על הקירות בגוונים של כחול, זהו הצבע שמרגיע אותי. על השולחן מפוזרים צדפים, שמביאים לי דרישת שלום מן הים. שולחן העץ הוא אותו שולחן עליו הכנתי את שעורי הבית כשהייתי ילדה. ממש אותו שולחן. האם לא גדלתי מאז? ויש בחדר גם ספריה לא גדולה לספרים אהובים במיוחד, הספריה הגדולה בסלון. עוד משהו: החדר אינו מסודר… אבל בתוך אי הסדר הזה אני מיטיבה להסתדר. חוץ מזה, אני לא אוהבת שנכנסים לחדר שלי.

    מה או מי גורם לך להשראה?

    הכל! הכל! הכל! הים, הגשם, החלון, האיש שהולך ברחוב, כל מה שהעיניים שלי מצלמות ומעל כולם: הגעגוע לילדה שהייתי, הזיכרונות הפתאומיים שצפים מכאן ומשם ותופסים נפח בכתיבה.. אני יודעת: גם כשאני טועה הזיכרון שלי תמיד צודק. ולפעמים מילה נוחתת משום מקום, נתקעת בראש ומתנגנת ואני משחקת איתה. אני אוהבת לשחק במילים, כמו שסנאי אוהב לשחק באגוזים.

    מה בולם אותך, מה מקשה עלייך לכתוב?

    אני תמיד מחפשת תירוץ לא לכתוב (מעדיפה לקרוא) והעולם מספק לי תירוצים בנדיבות רבה. אני כותבת מתוך איזה שקט, וכל רחש פנימי או חיצוני מאיים על הריכוז. אני מזהה בלימה בכתיבה כשאני עסוקה בדברים פרה ספרותיים, למשל ביעוץ, בהפקת הצגה חדשה  מיצירותי וכו'.

    בלימה אמיתית, שוברת לב, היא כשמבקרת אחת (ותמיד זו אותה מבקרת) מתעמרת בי באירוניה משולחת. ולפעמים אני נחסמת מרוב קנאה, זה קורה כשאני קוראת ספר חד פעמי, המעיף אותי לגובה.

    על כמה פרוייקטים את עובדת בו זמנית?

    קופצת ומנתרת מדבר לדבר,  אחרי הכול, הכתיבה היא חסד ומחבוא ואם שיר מתנגן לי כשאני תקועה בסיפור, אני מפנה לו מרחב.

    כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום, מי הם? למה?

    יש לי חבורה של לקטורים אישיים שמדי פעם מתחלפים. הם מצליחים להקיף לי בעיגול את הדברים האהובים עליהם, שואלים  שאלות שלא שאלתי את עצמי. אני זקוקה לעזרה בעיקר במיון השירים: הלקטורים הם מבוגרים וגם ילדים. ולא תמיד הם תמימי דעים. בשלב אחר: כל ההחלטות הן שלי, אגב הקשבה מירבית לעורכת או לעורך.

    איך את יודעת שטקסט מוכן, שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    הטקסט אף פעם לא מוכן, הוא רוצה להשתפר עוד ועוד (כשאני משפרת את הטקסט, אני משפרת גם את עצמי…) על עגנון מספרים שנהג לסמן בטוש אדום תיקונים בתוך הספר המודפס עצמו. ידוע על סופרים שלא חדלו לתקן, למשל לאה גולדברג, לא אחת התגנבה לבית הדפוס למחוק מילה או להוסיף נקודה. גם היום כשאני קוראת משהו ישן משלי, אני טופחת על הראש: פה צריכה להיות מילה אחרת… סיום אמיתי של יצירה הוא באותו דיאלוג עם הקורא, שממשיך את הסיפור ואת השיר בדרכו.

    מהי רשימת הקריאה שכל אחד צריך לקרוא?

    העולם מגוון מאד גם באהבה לסוגות הספרותיות, כול אחד מרגיש בסוגה  אחרת –בבית. ברשימה הכי פרטית שלי: ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, המשוררות: זלדה ואמילי דיקנסון, ספרו של  קלווינו האיטלקי "הערים הסמויות מן העין", "מומו" של מיכאל אנדה הגרמני. והידד גם לכל ספריו  של  בורחס. חברה סופרת שאלה אותי פעם: איך את מסוגלת לאהוב את בורחס? אני לא מבינה את היצירה שלו." ואילו אני נוחתת  על יצירותיו למצוא נחמה ואור.

    איך את בונה את השירים שלך?

    השיר בונה את עצמו, נכתב במהירות שלא יברח ממני ויילך למשורר אחר, או יעוף לארץ השירים האבודים. בשלב אחר מתחילה  ההתבוננות בדף הכתוב: ליטוש, מוסיקה. אני מוצאת את עצמי יותר מוחקת ופחות כותבת. השיר "ילד, ילדה וקשת" נכתב במקורו ב17 בתים, ולדפוס הגיע רק בית  אחד, לא ברצף נמחקו השורות… משך שנים רבות. הזמן ומרחק נתנו לי את הבהירות הרצוייה לראות את השיר בעיניים אחרות.

    ילד עם שמש בלב
    ליד שלולית המים
    פגש ילדה עצובה
    עם גשם בעיניים.
    כשלחשו השניים
    זה לזו סוד
    זרחה לה בשמיים
    קשת כזאת!

    מתוך ספרי: "נשיקה בכיס ועוד נשיקה" (ספריית פועלים, 2017)

    למי את כותבת? את מי את רואה לנגד עינייך?

    הכתיבה היא סוג של דיאלוג ביני לבין הילדה שלומית. אני כותבת לה ואיתה. אנחנו עושות את זה יחד בכוחות משותפים. היא עוצמת לי את העיניים ומובילה אותי. לא פעם אני שואלת את עצמי: מה הילדה שלומית  חושבת על יצירה זו או אחרת של:. אוהבת, לא אוהבת?  לה ולי אני כותבת. הקורא לא קיים בזמן הכתיבה, הזר הזה המוכר-לא-מוכר משתבץ בתמונה כשאני עורכת את הספר.

    כמו מי היית רוצה לכתוב?

    אם סלונט נותן לי את זכות הבחירה, הייתי רוצה לכתוב כמו האחת והיחידה: אמילי דיקנסון.

    על מה את עובדת עכשיו?

    זה ממש סוד, ביני לביני. לאחר שהדברים רואים אור זה כבר סוד משותף עם הקוראים.

    שלומית כהן-אסיף (צילום: יואל לוי)

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 7
    • 15
    • 1

    תגובות


    8 תגובות על “נעים להכיר, שלומית כהן-אסיף”

    1. שלומית כה ן-אסיף הגיב:

      למשפחת סלונט, תודת לב על הארוח בבמה הנדירה שלכם

    2. חנה טואג הגיב:

      ראיון מרתק עם יוצרת נפלאה תודה לשלומית ותודה לסלונט על הבמה

    3. רוית אליעז הגיב:

      כמו בשירתה, הראיון מביא אלינו את המשוררת המדהימה והאדם יוצא הדופן באופן כה מוסיקלי צלילי וזורם. לא יכולתי לעצור במהלך הקריאה, נשארתי מרותקת לכל אורכו (לא יודעת מה אורכו) רק כדי לחוות יחד איתה כל תשובה ,דוגמא ורעיון ואפילו שמעתי את קולה עונה בקול נעים ומלטף לכל השאלות בתשובות שמשרות פליאה.
      תודה, שלומית, שאפשרת לי ולנו להציץ מעט לתוך השלווה הייחודית והיפה שבנית.

    4. איילת פורת הגיב:

      בקריאת השאלות והתשובות נשמע הקול הייחודי של שלומית כהן-אסיף, תודה לשלומית ותודה לסלונט על ראיון מעניין ומעורר השראה.

    5. איריס שפר-אילן הגיב:

      הראיון המרתק מאפשר להציץ לעולם הכתיבה של המשוררת והסופרת המופלאה שלומית כהן אסיף. כל פעם אני מלאת התפעלות מהסגנון הנעים והזורם ומהיצירה המעוררת עניין ונוגעת בעולמם של הילדים ושל המבוגרים.

    6. שלומית כהן-אסיף הגיב:

      לכל המגיבים פה וגם בפייסבוק, תודה שאתם חלק, תודה על הקשב

    7. נילי ניב הגיב:

      נחשפתי לספריה המופלאים של שלומית, עוד בשנות התשעים, כאשר עבדתי במערכת החינוך, כמורה טיפולית וכמורה ל"יחסי אנוש" בכיתות.
      כאשר יצאתי לשנת שבתון, נרשמתי לקורס "שירה וספרות עברית".
      במהלך הקורס, פגשתי לראשונה, את שלומית.
      במעמד זה, סיפרתי לשלומית, כי סיפוריה ושיריה, הם עבורי, אמצעי -עזר יקרים, יעילים וחיוניים ביותר, באופן שהם משמשים השראה, לתלמידים, להביע את רגשותיהם, מחשבותיהם וחוויותיהם האישיות .
      סגנון הכתיבה המופלא של שלומית, עולמה "העשיר", הנושאים המגוונים, והאמצעים הספרותיים , הבאים לידי ביטוי ביצירותיה –
      הם נכס לכל נפש – ובכל גיל…
      לימים, הומחזו חלק מיצירותיה, והם משמשים, עד היום, מן ההצגות המבוקשות והאהובות על הילדים..

    8. ציפי זלקוביץ הגיב:

      שלומית יקרה
      כתבת שאת מתמקדת בכתיבה לילדים, לשמחתי כתיבתך מיועדת לכל מי שילד ונשמה בו. ספריך מהווים השראה להבנת יחסי אנוש, אהבה, נתינה, עצב ושמחה . ובקיצור לכל מה שמתרחש בחיי האדם מילדות ועד זקנה . את נמצאת אתנו בכל הגילים ונוגעת בלבנו בכל הנושאים . כשאני שמחה אני מוצאת שיר מתאים וויש לי שיר לגעגוע ושיר לעצב, ושיר להפתעה ושיר לנשיקה, ולדמעות ולשמחה ובקיצור את מצליחה במילותיך להקיף את העולם כולו ומבינה את הילד שבנו. אשריך ואשרינו. יישר כוח מחכה לעוד…
      ציפי זלקוביץ

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    יָדַיִים

    שושנה קרבסי
    וְאֵיךְ זֶה שֶׁנּוֹלַדְנוּ בְּאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים וּמִטִיפִּין שֶׁל אַהֲבָה נִפְקְחוּ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ, הָיִינוּ...

    הָאִישׁ הַנָּכוֹן

    איריס שגב
    לָאִישׁ הַנָּכוֹן אֵין פָּנִים. יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם חֲכָמוֹת. קְטַנּוֹת, חֲבוּיוֹת קִמְעָא....

    הכתבים שלך

    יעל רן
    כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵאת אֶת הַכְּתָבִים שֶׁלְּךָ, מִתְפַּתֶּלֶת מֵעֹנֶג וּכְאֵב. יְצִירוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת....
    דילוג לתוכן