כבר נשפכו המחמאות על לוסיה ברלין, הן בישראל והן בעולם כולו. השוו אותה בצדק לריימונד קארבר, והיא עוד בחייה אף נפגשה עם קארבר ואף הבינה מדוע קיימת ההשוואה הזאת ביניהם (על רגל אחת: דמויות אלכוהוליסטיות, מעמד נמוך, בשולי החברה, גמילה חוזרת ונשנית, רגעים של חסד בין דמויות שוליים, דיון עמוק באמריקנה, אותה צורת חיים שנוצרה בתוך המרחב האורבני האמריקאי ועוד).

לספרה של ברלין הגעתי דרך המלצה מבת זוגתי וקראתי את אוסף הסיפורים שלה עם העטיפה המזעזעת "A manual for cleaning women" (Picador, 2016). נהניתי ולא רציתי שהספר ייגמר והיה ברור שהספר נכנס לתוך עשרת הספרים האהובים עלי. הכתיבה הביטניקית, הניסיונות הספרותיים, המבט של האישה על העולם האמריקאי דרך ההרס העצמי. קארבר שעזב את משפחתו, לא דומה בכתיבתו ללוסיה ברלין שנשארה נאמנה לארבעת ילדיה, גם כששלושת הנישואים שלה נפלו לפח. וזאת נקודת מבט אחרת לגמרי, למשל בסיפור "הגמילה הראשונה שלי" (עמוד 103 בתרגום העברי), היא מתארת אישה שנכנסת לגמילה, אבל חוזרת לאותה הנקודה של אם מסורה לילדיה ולעבודתה. שימו לב איך מתחיל הסיפור "הגמילה הראשונה שלי", "קרלוטה התעוררה, במהלך השבוע הרביעי של גשם אוקטובר שוטף, במחלקת הגמילה של בית החולים המחוזי." (עמ' 103). וכשקרלוטה חוזרת הביתה אנחנו מגלים, "בניה ומיירה, המנהלת היו היחידים שידעו איפה היא היתה באמת. הם תמכו בה. אל תדאגי. הכול יהיה בסדר. / הכול איכשהו תמיד היה בסדר. היא באמת היתה מורה טובה ואמא טובה. בבית הקטן תמיד היה שפע גדוש של פרויקטים, ספרים, ויכוחים, צחוקים. כולם מילאו את חובותיהם" (עמ' 108). אין פה הרס עצמי אלא נקודות של איבוד אחיזה עם השיגרה הזעיר בורגנית. כמובן שבתוך הקשר אמנותי, ספרותי ותרבותי, זה לא הדבר עצמו, אלא סימפטום של התנגדות לתהליך ההתברגנות והדרישה להיות חלק מהקפיטליזם האמריקאי.

לתרגום העברי הגעתי דרך הסופרת מעיין בן הגיא. לפני כשנה השתתפנו בפסטיבל ספרותי וסיפרתי לה כמה אני אוהב את הספר הזה והיא לפתע סיפרה לי שבדיוק לוסיה ברלין יצאה לאור גם בהוצאת אסיה. באמצעות חברים, ההוצאה העבירה לי עותק והחלטתי לכתוב על התרגום. לבדוק כיצד תורגמה השפה המאוד אמריקאית ומאוד לא שייכת לתרבות העברית, אל תוך השפה העברית. ארה"ב שהמיתוסים שלה כל כך שונים מהמיתוסים של ישראל. קחו למשל את הדרך, אותו מושג שעלה על נס בספרו האלמותי של ג'ק קרואק "בדרכים" שפורסם בשנת 1957. עכשיו תשאלו את עצמכם, למה השתמשתי במושג "בדרכים". ובכן, כך תרגמו את הכותרת "ON THE ROAD" של קרואק לעברית גם עודד פלד (1988) וגם שאול  לוין (2009). דרכים אחרות לתרגם את הכותרת של קרואק יכולה להיות "על הדרך" "הדרך" ובטח ישנן עוד אפשרויות. אבל המושג של הדרך, לא קיים באותו הקשר בחברה הישראלית והאמריקאית. האירופאים שעזבו או הוכרחו לעזוב את אירופה, והגיעו מערבה לארה"ב, אלו שיצרו את המיתוס של הדרך מערבה, הם קבעו את המושג של המרחב שבתוכו מתעצבת השפה האנגלית. הדרך הזאת שרואים אותה באינסוף סרטים אמריקאים, להכנס לאוטו ולהעלות על הכביש ולעזוב את המדינה ולהמציא את עצמך במדינה אחרת – ובכן זהו מיתוס שכולל מרחב [דרך], סובייקט [הגיבור] ויצירת אני [להמציא את עצמך].

הקושי לתרגם את השפה האמריקאית הספציפית של לוסיה ברלין תיבחן. אמנם איני מתרגם, ומעטים הפעמים שתרגמתי, אך עצם היותי חי מחוץ לישראל, מחייב אותי לחיות בתוך תרגום. והרבה מהבדיחות שלנו הישראלים שעובדות בעברית, לא יכולות להתרגם. לשמחתי כבר למדתי לחיות בתוך הכורח של התרגום, ולמדתי להצחיק באנגלית וגם בגרמנית. והמעברים הללו מרתקים אותי ולפעמים גם מעציבים אותי מאוד, האובדן של חלק אחד, וההכרח הבלתי פוסק ללמוד את השפה, הערכים והמרחב של האחר.

ראשית אני רוצה להביא חלק מההצהרה של דנה אלעזר-הלוי שתרגמה את הספר ונוגעת בדיוק בבעיה שציינתי: "לא קל לתרגם את סיפוריה של לוסיה ברלין, ולא רק מפני שברלין היא אמנית של השפה ושל הדיוק. כפי שמציינת לידיה דיוויס בפתח הדבר, ברלין אהבה את הקונקרטי, וסיפוריה רווים אזכורים של שמות מותגים, תוכניות טלוויזיה, תרופות, מאכלים ומה לא, רבים מהם מתקופות וממקומות שאינם מוכרים היטב לקורא הישראלי… לכן הוספתי לסיפורים הערות שוליים רבות, אולי רבות מהמקובל או הרצוי בטקסטים של פרוזה. עשיתי זאת רק במקרים של פער בין יכולת ההבנה של הקורא בשפת המקור לבין יכולת ההבנה של הקורא בעברית. (עמ' 25).

כבר בסיפור הראשון, אלעזר-הלוי נתקלת בבעיה ופותרת אותה בדרכה שלה. הסיפור "המכבסה של איינג'ל" מתחיל במילים הללו בגרסתו האנגלית "A tall old Indian in faded Levi’s and a fine Zuni belt". אלעזר-הלוי מתרגמת "אינדיאני זקן וגבוה בליוויס דהויים וחגורה עם אבזם שבטי יפה." המילה ZUNI מתרגמת לשבטי. עכשיו כשבודקים את המילה זוני מגלים שהיא קשורה לחפצים של שבט ילידי אמריקאי של הפואבלו, שהיו קשורים למרחב של עמק ונהר הזוני. עכשיו כל המידע הזה אובד בתרגום לעברית, אבל אלעזר-הלוי מודעת לכך, ובמקום זה משאירה את החגורה בתוך המתחם של השבטי, כלומר חפץ שיוצר בתוך שבט של ילידים אמריקאים, כי כבר נאמר לנו שהחגורה קשורה לאינדיאני.