קרן לא תכננה שככה זה יקרה אבל דווקא שם, מול ערימת הנעליים באושוויץ, זה ברח לה מהפה. היא הניחה יד על בטנה המתעגלת ואמרה, "זה מדדי."
ה"מה?" של מיכל היה כל כך חזק שאחת מחברות הקבוצה שלהן, דווקא זו שנראתה להן הכי אנטישמית בדרך לשם, נעצה בהן מבט נוזף. מיכל הנמיכה מעט את קולה אבל זה רק גרם לזעם לבעבע בתוכו יותר. "מה אמרת?"
קרן בהתה בנעל אוקספורד מהוהה ששכבה ליד הערימה. היה לי זוג דומה פעם, חשבה. משופרא בשינקין. המבט של מיכל חרך אותה מהצד בזמן שהמתינה, וקרן אמרה לבסוף, מטעימה במאמץ כל הברה, "שכבתי עם דדי אצלכם בבית. אני בהיריון." היא מיקדה את מבטה בנעל, שהעקב שלה כבר התחיל להינתק מהגפה והוסיפה, "אבל רק אותך הוא אוהב. הוא אמר לי."
גם אני אוהבת אותך, רצתה להוסיף. אבל שתקה. היא הרגישה כבדה מעייפות, מאשמה.
כשהפנתה סוף סוף את ראשה, מיכל לא הייתה שם. היא נעלמה, ואיתה שאר הקבוצה שלהן, כולל המדריך הפולני הגבוה, אותו כינו "רובוקופ" בינן לבינן. חבורת תיירים חדשה התקרבה והיא פינתה להם מקום. על דש הבגד הם כולם ענדו מדבקה עגולה ועליה משולש ורוד, שתקל עליהם למצוא זה את זה. הקבוצה של קרן ומיכל ענדה מדבקה עם פרח צהוב. קרן שלחה חיוך נבוך ומלמלה התנצלות כללית אל הקבוצה בזמן שנדחפה מבעד לפקעת הגופים.
הן היו שתי הישראליות, כנראה גם היהודיות, היחידות בקבוצה. פחות קיטש סנטימנטלי, פחות ציונות עם פטיש לראש, סיכמו ביניהן עוד בארץ. כמו סוכנות סמויות הן ישבו באוטובוס שאסף אותן מהמלון, מתצפתות על הנוסעים האחרים ומחפשות סימנים של… שמחה לאיד? התנהגות לא נאותה? כשרובוקופ שאל בקול המתכתי שלו אם הן תאומות, שתיהן הנהנו. זה היה השקר הישן שלהן; קרן הייתה האחות הגדולה, מבוגרת ממיכל בשנה וחודשיים, אבל כל כך דומות הן היו. הן צילמו את השדות שנפרשו דרך החלון, את היערות הירוקים עד כאב. הן החליפו מבטים כשאחת הנוסעות, ספרדייה כנראה, התחילה לשיר שיר פופ ידוע, וחייכו כשמיכל אמרה בקול נמוך, "חשבתי שלא יהיה פה קיטש סנטימנטלי". אבל אחר כך כל האוטובוס השתתק. דממה אפפה אותו והיא הלכה והסמיכה ככול שהתקרבו ליעד.
קרן הכניסה כעת יד לתיק הצד שלה ומשכה אותה חזרה כשנזכרה שהנייד שלה, זה עם המצלמה היותר טובה, נשאר אצל מיכל, שישבה ליד החלון. שיט. שיט. שייסה. היא הייתה עכשיו מחוץ לאולם הנעליים וסקרה את גרם המדרגות הריק. חיפשה בקומה מעל, שם עמדה קבוצה עם מדבקות בשחור-אדום והקשיבה למדריכה. היא רצה במדרגות ויצאה מהבניין. שמאלה או ימינה? הלב שלה פעם מהר כשנכנסה לבלוק הבא, ולזה שאחריו. אבני החצץ נגרסו מתחת לרגליה. היא הבינה באיחור שהמדרגות בהן היא יורדת מובילות לתאי הגזים. לרגע חשבה שהיא רואה את מיכל בחלל החשוך, ההטייה הכל כך מוכרת של הראש שלה כשהיא מקשיבה למשהו בעניין רב, הגוף הגבעולי שהיה לה לפני כל טיפולי ההפריה. אבל היא מצמצה ומיכל נעלמה, ובמקומה הופיעה תיירת יפנית צעירה. קרן עלתה חזרה במדרגות כשהלב שלה מפרפר על סף התקף חרדה.
ואז התחיל הגשם, ותוך כמה רגעים קרן מצאה את עצמה מבוססת בבוץ בנעליים הלא מתאימות שנעלה למרות האזהרות של מיכל. מיכל, שגם המטריה הגדולה שלהן נשארה אצלה. מהר. מהר. לתפוס מחסה. מתחת לכרכוב אחד הבלוקים היא צפתה בחבורת התיירים היפניים צועדים בטור ממושמע ובמטריות שחורות תואמות ומתרחקים ממנה עד שהפכו לגוש מטושטש. רק אחרי שנעלמו, עלה בדעתה שיכלה לבקש מאחד מהם להשתמש בנייד שלו. אבל מיכל ממילא לא הייתה עונה לה, ופרטי המדריך היו שמורים אצלה בנייד.
ופתאום היא הייתה שם לבד במחנה. אף קבוצה נוספת לא צצה מתוך הבלוקים. הגשם פסק כמו שהתחיל, והיא התקדמה אל אשנב הקבלה והלמה בו בשתי ידיים פתוחות, הלמה בייאוש, בידיעה שאף אחד לא יפתח לה, עד שהתעייפה.
גם שער הכניסה היה נעול, ואף חפץ שתוכל לטפס עליו לא נראה לעין. צל שחלף באחד ממגדלי השמירה העביר בה צמרמורת, והגשם שחזר, הפעם בצורת זרזיף מעיק, אילץ אותה לקרטע חזרה במעלה השביל ולתפוס מחסה בבלוק הפתוח הראשון שנקרה בדרכה. ריח טחוב קידם את פניה. ריח של עץ רטוב. שלוש קומות של דרגשים. באופן מוזר הרגישה שהיא חוזרת הביתה. היא נזכרה במצעים במלון שלהן בקרקוב, שרק אתמול עיקמה את האף בגללם. סינטטיים מדי למגע, והרי גם ככה כל כך קשה לה לישון. מעניין אם מיכל כבר הגיעה לשם, אם היא יושבת עכשיו בפאב שגילו סמוך למלון, רעננה אחרי מקלחת, אוכלת את הפירוגיס הטעימים שלהם ושונאת אותה.
המחשבה על הפירוגיס גרמה לקיבה שלה להתעוות ברעב פתאומי. היא חיטטה בתיק הצד שלה ודלתה מתוכו חטיף אנרגיה עשוי פצפוצי אורז וחמוציות שמיכל דחפה לה בבוקר לפני שיצאו. היא תתאפק, החליטה. חצי תאכל עכשיו, וחצי תשמור להמשך. היא חלצה את הנעליים, נדחסה לדרגש כשהיא תוהה כמה אסירות הצטופפו שם, שלוש, חמש? יכול להיות שסבתא ואחותה שכבו על הדרגש הזה ממש? היא לעולם לא תדע.
את סיפור החתונה של סבתא, לעומת זאת, הכירה בעל פה: איך נישאה לסבא במחנה העקורים, שם קידש אותה בכפית. איך אחד הדברים הראשונים שעשה אחרי שעלו ארצה היה לנסוע לתל אביב ולקנות לה את טבעת הנישואין שהייתה ראויה לה, בלי התחלה ובלי סוף. ואיזו אהבה הייתה ביניהם כל השנים! אהבה של ניצולים שדבקו זה בזה והיו לבשר אחד. בפעם האלף חשבה, הטבעת הזו הייתה אמורה להתנוסס על האצבע שלי, לא של מיכל. שמיכל תקבל כפית.
בחתונה של מיכל ודדי היא כבר לא הצליחה להתאפק. מיד אחרי החופה היא כמעט פקדה עליה, "תני לי למדוד" ומיכל, אחותה האהובה, היקרה, עדיין סמוקה ומרחפת, הסירה את הטבעת של סבתא מהאצבע המטופחת שלה ונתנה לה אותה. ההרגשה הייתה כל כך טובה. אז ככה זה מרגיש, להיות האחת. אבל כשראתה שמיכל מחכה בחוסר סבלנות וניסתה להוריד את הטבעת, הן גילו שהיא תקועה, ולא משנה כמה סבון נוזלי יצקו עליה בשירותים של גן האירועים, הטבעת מיאנה לרדת. היא נאלצה לישון איתה, ולמחרת בבוקר קמה עם אצבע נפוחה ומדיפה ניחוח לבנדר תעשייתי ונסעה בשפלות רוח לצורף, שהכריז שאין ברירה וחייבים לחתוך.
קולות בקעו כעת מהדרגשים סביבה, חרישיים בהתחלה ובהמשך, בלתי נסבלים. אנחה נמהלה בבכי חנוק. חריקות. בליל של לחישות בשפות שונות. צעקה מרוחקת. היא לא תצליח להירדם ככה. היא התרוממה מעט ושלפה מתוך הארנק שלה את התמונה. היא החליקה את קצותיה שהתקמטו ובחנה אותה באור העמום. סבתא ואחותה ביום הולדתן החמישה עשר, בשמלות תואמות מבד נוקשה עם צווארון מלמלה, ובנעלי עקב זהות עם אבזם גדול. אפשר היה להבחין ביניהן בקלות. אחת יותר יפה; השנייה שרדה.
היא העבירה אצבע עדינה על תווי פניה של האחות, מנסה ללמוד אותם, כשפתאום הרגישה תנועה בבטנה. התינוק בעט. היא מיהרה להוציא את שאריות חטיף האנרגיה מהתיק, מטה את ראשה ושופכת את אחרון הפירורים לפיה, ושוב הסחרור השובב הזה בבטן. חיים. ופתאום ידעה בוודאות: זה בן. הכול סביבה השתתק, הרחשים והאנחות דעכו לכדי דממה מתוקה. היא שכבה על הדרגש בלי תזוזה, מאפשרת לילד לקרום עור וגידים. שייקח ממנה מה שהוא צריך. היא דמיינה איך הסרעפת הקטנה שואפת לתוכה את הריח הטחוב של הצריף, עולה ויורדת בתוכה. וכך נרדמה.
הדבר הראשון שראתה כשפקחה עיניים היה המשקפיים. עבי זגוגית, בעלי מסגרת שחורה ואופנתית. העיניים שמאחוריהן בחנו אותה בדאגה. היא ראתה לשבריר שנייה את השתקפותה בעדשות ונחרדה. הייתה שם קבוצה שלמה עם מבטים מודאגים, כל אחד מחבריה עונד מדבקה אדומה דמויית מגל. מישהו הושיט לה כריך גדול עם נקניק והיא זללה אותו בתאווה, מלקקת בלי בושה את הפירורים שנדבקו לאצבעותיה. חברת קבוצה אחרת הסירה של שנח על כתפיה ועטפה בו את קרן. האיש עם המשקפיים עזר לה לרדת מהדרגש ולנעול חזרה את נעליה הלא נוחות, וקרן היססה לרגע ואז התנודדה דרך הפתח אל אור השמש שמחוץ לצריף, אל השער הפתוח לרווחה.
היא עצרה כשהבחינה בילד שעמד באמצע השביל. על אף השמים התכולים, הוא היה ספוג עד לשד עצמותיו. אניצי שיער הזדקרו מראשו בכיוונים שונים וסביב רגליו היו כרוכות סחבות שנקשרו בחבל דק. הוא התמקד בשלולית שנקוותה בשולי השביל, ופתאום פשט חיוך על פניו האפורות והוא גלגל ברגלו אבן קטנה אל תוך השלולית, צופה מהופנט באדוות שיצר. "היי!" קראה קרן לעברו, אבל הוא נעלם, רק המעגלים בשלולית עוד המשיכו לרצד.
התינוק בעט שוב.