דונה טארט, "החוחית". מודן, 2015, 838 עמודים

אז אחרי ההרפתקה הקודמת שיצאתי אליה עם דונה טארט ב"היסטוריה הסודית", המשכתי ישירות להרפתקה הבאה – "החוחית", על כל 838 עמודיו (!)
מדברים על התסמונת שיש לאמנים אחרי יצירה ראשונה שזכתה להצלחה, "תסמונת האלבום השני", הרגשתי שקצת חוויתי אותה מהצד של הקוראת – התחלתי את הספר עם חשש כבד שהחוויה שמחכה לי תהיה בינונית במקרה הטוב. אבל לפני שאגש לדירוגים והשוואות, לספר הזה מגיע את מלוא המקום להיות מסוקר בזכות עצמו.

העלילה, בקצרה, מתארת את חייו של תיאו מאירוע הפתיחה של הספר, בו הוא מאבד את אימו החד הורית בפיגוע במוזיאון בגיל 13, וממשיכה ללוות אותו לאורך כל התבגרותו. באותו פיגוע הוא גונב יצירה בשם "החוחית" שלה תפקיד משמעותי ומסתורי בנפשו. הספר מסופר בגוף ראשון ואני חושבת שצורת הכתיבה הזאת הפכה להיות חביבה עליי במיוחד.

בהיותו תלמיד מחונן וממושמע, לאחר מות אימו הוא מתחבר עם החצר האחורית של בית הספר, זונח את הלימודים ומתחיל חיים מלאי עבריינות, סמים, ריקנות וכאב שהוא לא מוצא לו מילים.
אין ספור פעמים הוא מתאר בקרים בהם הוא מתעורר כשכל גופו מזיע, ראשו מסוחרר עד אובדן הכרה, לילות שבהם הוא לוקח עוד ועוד כדורים, רק לא להיות. הוא מתאר בדידות תהומית כשהוא מועבר ממשפחת אומנה אחת לשנייה, ואת כל זה הוא מספר לנו בזמן אמת. כשהוא מתאר מעשי גנבות שהוא ביצע עם חברו הטוב בוריס, אנחנו שומעים את הבדידות, חוסר האונים והחושך שהוא נמצא בו. כשהוא מספר לנו על בנות שהיה איתן ונטש, אנחנו שומעים ריקנות ופחד, וניסיון למלא בור עצום ללא הצלחה. תיאו מתאר את חייו בצורה אינטימית, עד כדי כך שלעיתים הרגשתי פולשת, כמו מישהי שמצאה יומן אישי והתחילה לקרוא בו, בחוסר בושה.

כשהוא מתבגר, בסביבות גיל 20, חייו מורכבים בעיקר מאלכוהול וסמים, וימים שכל יום נראה כמו קודמו וכמו הבא אחריו. בחלק הזה של הספר – לא קורה דבר, וניתן להרגיש במהלך הקריאה שחייו כמו עיסה דביקה, הוא תקוע בהם ללא תקנה. בספרים אחרים שבמהלך הקריאה שלהם מתעוררת בי תחושה דומה, עולה בי ביקורת על המחבר שטווה מין עלילה משעממת שכזו, אבל לא בספר הזה. כשהגעתי לחלק הזה של הספר, שהוא אכן מייגע, הרגשתי שלכעוס על המחבר זה פשוט מגוחך, דונה טארט מתארת את חייו של תיאו, וזה מה שקרה לו בשלב הזה. אם נחזור לדימוי היומן, זה יהיה כמו לכעוס שיש ימים שבהם הכותב לא תיאר חוויות מסעירות שקרו לו – הן פשוט לא קרו. לא הרגשתי שאני קוראת עלילה של ספר, הרגשתי שאני מקבלת הצצה לחייו של אדם.

והיתרון הלא מובן מאליו הזה, הפך לחיסרון בדיוק מאותה סיבה. לקראת סוף הספר, תיאו ובוריס מנהלים שיחה מעניינת. קצת על בוריס – הוא גר עם אביו האלים בדירה קטנה ומוזנחת ושורד את חייו עם הכלים שניתנו לו. הוא טוב לב אבל שקרן, הוא חבר טוב אבל לפעמים ברגעים המשמעותיים ביותר – הוא בוגד. בשיחה שהוא מנהל עם תיאו, הוא נותן לו מונולוג על משמעותם של החיים, שלא היה מבייש את טובי המטיפים.
המונולוג נפלא ומלא פניני חוכמה, אבל – זה לא בוריס. מעולם לא פגשתי אותו אבל אני בטוחה שהוא לא מדבר בצורה כזאת ושמחשבות כאלה לא מתרוצצות במוחו ביומיום. הרגשתי שהיה ניסיון לדחוף לי מהר מהר מסקנות לקראת סוף הספר, וזה השאיר קצת טעם חמוץ. הספר הזה עמוק ויפהפה ומקבל מקום מכובד במדף הספרים שלי.

תמונה מאתר צומת ספרים