על שלומית כהן אסיף, ואם עפיפון יקרא לי

ספרה החדש של שלומית כהן אסיף, ואם עפיפון יקרא לי (הוצאת טוטם 2026) מצליח לבטא ברגישות נדירה תחושות ומצבים שונים ולהאיר אותם עבור קוראים צעירים ומבוגרים כאחד. האיורים של שירה ברוך-מלכא עדינים ומקסימים ותורמים פרשנות ויזואלית לשירים. זה אולי המקום להעיר ששירי ילדים טובים הם שירים טובים, כלומר כשהשירים טובים ההבדל בין ילדים או מבוגרים כקהל יעד מצטמצם ולמעשה מתבטל ועוד נשוב לעניין עקרוני זה.
שירי הילדים של שלומית כהן אסיף כבר קנו לעצמם מקום מכובד עמוק בליבם של ילדים בני דורות שונים. בספרה החדש טווה שלומית כהן אסיף בקסם רב קשרים מפתיעים בין ילדים לשלל בעלי-חיים שונים כמו נמרים, חתולים, גחליליות או תוכים, ואפילו פרפרים וזבובים: "חיכיתי בחלון/שיבוא בריחוף,/ירקוד לי ויעוף./חיכיתי לפרפר/ונכנס זבוב." (עמ' 20). ילדים יוצרים בקלות רציפות תודעתית בדיאלוג שלהם עם בעלי-חיים כי הם מדברים בשפה רגשית אחת: "נויה מדברת אל החתולים –/אחת נקבה, אחד זכר./היא מדברת איתם כל היום,/היא תדבר איתם גם מחר.//נויה מדברת/בגירגורית,/בהרבה מיצי-מיאו/וקצת בעברית.//לפעמים נויה שוכחת,/ומרוב בלבול/גם איתי היא מדברת/בשפה של חתול." (עמ' 12). אפילו תופעות שכיחות כמו גשם, ברק או רעם מקבלות לפתע משמעות חדשה: "פתאום ברק,/ואחריו רעם דוהר./אמא, בגשם/אני אוהב אותך יותר.//אנחנו מחממים/ידיים בשפשוף./בין נשיקה לחיבוק/אני ילד אהוב.//אל תעלבי, אמא./אני אוהב אותך גם/בקיץ, באביב ובסתיו,/ויותר מכל/אני אוהב אותך עכשיו." (עמ' 22). זה ממש לא פשוט לכתוב בפשטות שכזאת, פשטות שאיננה מוותרת על עומק רגשי, על קלילות והומור. כי ילדים הם בני-אדם קטנים ורגישים. במובן מסויים הם יודעים ומרגישים הכל ואי אפשר לעבוד עליהם. לילדים יש ציפייה עמוקה ממלים. במלים אחרות, ילדים הם קוראים רציניים מאוד ולכן הכתיבה לילדים מחייבת. שלומית כהן אסיף אכן כותבת מתוך מחוייבות גדולה. מכאן מגיעה האנלוגיה בין השיר לבין הילד: "שהשיר יהיה פרפר,/שתמיד ימצא חלון/או דלת./שלא יהיה זקן/ותמיד יראה/שמש ותכלת./שהשיר ישאר/אפרוח וגוזל,/שישאר ילד." (עמ' 6). השיר הזה נקרא "תפילת השיר" והוא במידה רבה מבטא את האני מאמין הפואטי של שלומית כהן אסיף. היא יודעת שצריך להשאיר מקום בשירים לילדים להיות ילדים, שצריך לשמור על התמימות הטהורה, הטרייה של תודעת הילד. זהו אולי סוד כוחם העיקרי של השירים בספר: הם משמרים רעננות ראשונית של חוויות, טעמים וריחות, ומאפשרים באופן חד-פעמי גם לטייל בשמים וגם לגעת בעננים: "ואם עפיפון יקרא לי: "בוא, נעוף גבוה/עד בלי די!"/אוחז בזנבו/ואשליך נעלי.//ואם עץ יקרא לי:/"בוא, טפס עלי!"/ארוץ אליו,/ליבי לפני רגלי.//ואם ענן יקרא לי:/"בוא, נטייל בשמים,/החזק במתני!"/אושיט לו/את שתי ידיי.//אני יושב על עץ,/עפיפון לי ביד,/שט בכל הכיוונים./עכשיו עפיפון ואני/נוגעים בעננים." (עמ' 59). שלומית כהן אסיף אוהבת את התנועה הזאת בתוך השיר, את ההתפתחות שמתרחשת בתוכו, את תנועת הדימיון שמאפשרת לנו לנוע עם העפיפון, לשבת על עץ ולגעת בעננים.
השירים בספר שלפנינו משחזרים חוויות בלתי אמצעיות של ילדים, חלומות ותחושות אינטימיות שאיכשהו כולנו מכירים, שהרי כולנו היינו ילדים ואף פעם לא שכחנו את זה. המשורר אומברטו סבא טען שמשורר הוא אדם ששואל את עצמו איפה הילד שפעם הייתי. היכולת לשחזר כל הזמן תודעה של ילד היא לא מובנת מעליה: "ילדה עם זר פורח/ולב סחרחר,/על ראשה מזמזמת דבורה/ורוקד פרפר." (עמ' 16). משהו מהחופש האינסופי של הילדוּת עובר כאן, מהעדר המועקה המתלווה להתבגרות, לאותה הצטרפות הכרחית למועדון המפוקפק הזה של המבוגרים. הציווי להישאר ילדים טומן בחובו דרישה חשובה: להשאיר תמיד נתח של תמימות והסתכלות טרייה וללא כובד על העולם. היכולת לעשות את זה יכולה לעזור לנו לדלג בקלילות מעל קשיים שונים.
שלומית כהן אסיף מקיימת גם בספר הזה דיאלוג מעניין עם שירה שלא נועדה לילדים. שירו הידוע של נתן זך על הכוכב שמעז ("איך זה שכוכב אחד מעז", שיר המוכר גם בלחן ובביצוע של מתי כספי), מהדהד למשל בשורות הללו: "כוכב קטן בוכה/בחשכה לילית,/ואיני יודע/אם זאת דמעה/או גחלילית." (עמ' 18). שיר פזמוני אחר של זך, "כלבלב הו בי די בם בם", על כלבלב "שגנב לו עצם גנובה" והרגיז את הקצב (גם השיר הזה מוכר כמובן בלחן ובביצוע של מתי כספי), מבטא כבר את הגבול הפרום שבין שירים לילדים ושירים למבוגרים ואת העובדה שלמעשה אין גבול נחרץ כאן. יש שירים של אמיר גלבע או יונה וולך – שאינם ידועים כלל כמשוררים לילדים – שהם גם וגם, גם לילדים וגם למבוגרים. הדבר התאפשר ביתר קלות בזכות המעבר לכתיבה בשפה שהרבה יותר קרובה לשפת דיבור, בשינוי העמוק שהתחולל בשפה הספרותית ובערכים הספרותיים, שינוי עליו חתומים בעיקר המשוררים של דור "לקראת" בשנות החמישים של המאה שחלפה והדברים ידועים. יש איזה סף של אותנטיות ורגישות שמעבר לו הגבול בין שירה לילדים או למבוגרים נמחק. החתירה הזאת לאותנטיות מהווה תמה חשובה אצל שלומית כהן אסיף, החתירה הזאת מצוייה כבר בשורות הפתיחה של הספר: "ציפור לא כותבת שיר/בעפרון ובדף;/היא כותבת/בנוצה ובכנף." (עמ' 3). השורות האלה מבטאות בדיוק את אותו רעיון המצוי באחד השירים הידועים של נתן אלתרמן: "הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם./הִנֵּה הָאֲוִיר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ./אֵינֶנִּי רוֹצֶה/לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם./רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ." החתירה הזאת מעבר לדף, מעבר למלים, אל ההוויה עצמה, משותפת כמובן לא רק למשוררי ילדים ומבוגרים, היא משותפת לסופרים בכלל שרוצים לתת משהו למישהו, אם לעשות פארפרזה על כותרת ספרו של דוד אבידן. הנה שוב עברנו את הגבול בין ילדים ומבוגרים.