היא חשבה שהיא סבלה מספיק. הגשם ניקה את כל החלונות, היא קראה ספר מהסוף להתחלה. היא לא רצתה לפספס, למקרה שלא תספיק לדעת איך הוא נגמר. כך היא תהיה נביאה ותדע מראש מה יהיה בסוף הדמויות והעלילה, מבלי שתצטרך להכיר אותן. היא לא ידעה אם כדאי לה להכירן. מה קרה לה, שמעך את ישותה ואת מוסריותה בצורה כזאת, שהיתה מוכנה לרמות את הסופר? נראה שהיתה מוכנה לכל תעלול, ובלבד שלא תשלם מחיר נוסף על בדידותה. שעון האורלוגין נשמע למרחקים. היא הניחה את הספר הפתוח הפוך על המכתבה, והחלה לשוטט בבית. מזג האויר היה צונן. היא לא רצתה להחמיץ את משחק הכדורסל. בעוד עשר דקות בדיוק, בערוץ הספורט, שתי קבוצות, הטובים והרעים, תחרפנה את נפשן. מי ינצח? טליה הרימה מעט את שולי שמלתה הכבדה, עשויה פשתן ומשי בצבע קרם, ופנתה לחדר הטלויזיה. הטלויזיה היתה קופסה שחורה מדגם ישן, לא מאותם מסכי פלזמה דקים ומרשימים שעיטרו את קירות הבתים של משפחות דלות ממון. היא התיישבה על כורסת הקטיפה בגון אודם יין, ועננת אבק זעירה נירומה סביבה, גורמת לה להשתעל קלות. היא הניחה את רגליה על שולחן העץ וחלמה בהקיץ. בחוץ השמים החשיכו כדי שהיא תוכל להקיץ. היא גחנה מעט לפנים ונטלה את השלט. מותחת את ידה הימנית לפנים, הדליקה את הטלויזיה. פרסומות. היא השתיקה את הצלילים. ציפור מתכת גדולה חלפה אי שם למעלה ועשתה את נפשה חידודין חידודין. היא כמהה לחציל שרוף בטחינה ועגבניה פיקנטית, אותם היא תאכל ללא מעצורים בחברתו של גבר כהה ומסתורי, שילגום מהמשקה שלו ויחייך. "היית רעבה מאד?" הוא ישאל אותה, והיא תעצור לרגע קט כדי למחות את זוית פיה ולחייך. החיוך חשוב. זה אחד הדברים עליהם התחנכה ובהם האמינה: שהחיוך חשוב. על המרקע קבוצות השחקנים, שהתנועעו באלם על המגרש, לכדו את תשומת ליבה, והיא כל כך הצטערה להתעורר מן הזיכרון, שלא היה זיכרון כלל, למיטב ידיעתה. היא החזירה את הצליל. הקהל קרא קריאות ושר שירים, מעודד את השחקנים. היא רצתה לעודד בליבה את הטובים, אבל לא זיהתה מי הוא מי. קבוצה אחת לבשה צהוב, והאחרת – כחול. היא ביכרה כחול על צהוב, אבל לא ידעה אם עליה לשפוט את השחקנים על פי אמת מידה זו. כחול הוא מרגיע, צהוב הוא מעורר. נראה היה, אפוא, שיהיה זה משחק מאוזן. היא היתה מרותקת, ועודדה את שתי הקבוצות בלחש. שעה וחצי לאחר מכן, המשחק לא נגמר בתיקו. זה גרם לה לחוש תחושה בלתי נעימה בחזה, כמו היה עליה לבחור בין המנצחים לבין המפסידים, ואף בחירה לא נעמה לה. היא לא רצתה לחוש עצמה כמפסידה, ומאידך מיאנה להזדהות עם תחושת העליונות של המנצחים. היא כיבתה את מקלט הטלויזיה והירהרה בינה לבין עצמה, והגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שהיה זה משחק הכדורסל שמשך את ליבה מלכתחילה, ולא התוצאה. מבחינתה משמעות התוצאה היתה שהמשחק נגמר. היא לא חגגה ולא התאבלה. היא עברה לדבר הבא בסדר היום. "תרצי לשתות מעט יין ורוד?" שאל אותה הגבר הכהה המסתורי. "אני לא יכולה," השיבה, מניעה מצד לצד ,את ראשה המתולתל והכהה אף הוא כילדה קטנה: "אני מעדיפה לזכור."