close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • 50 שנות אחרי הגשם - Post Image
    • 50 שנות אחרי הגשם
    • לילי פרי
    • התפרסם ב - 26.11.16

    “אחרי הגשם” | אורציון ברתנא,

    שירים חדשים ומבחר שירים, 2014-1964 

    קשב לשירה 2015, 221 עמ’

    האסופה היפהפייה שלפנינו, מכילה עשרות משיריו החדשים ביותר של אורציון ברתנא, לצד מבחר מייצג ומלהיב מתוך יבול עשיר של חמישים שנות כתיבה. בכך היא מהווה הזדמנות והזמנה לפגישה מעמיקה, חדשה וגם מחודשת, איתו ועם שירתו – הזמנה להצטרף, להתעכב ולהתענג על תחנות ושלבים של דרך פואטית ארוכה ורבת פסגות, מאז נעורי המשורר, במחצית הראשונה של שנות השישים של המאה העשרים (ברתנא החל לפרסם כשהיה עדיין בשנות העשרה שלו), ועד לבגרות ולבשלות שירית מרשימה בהווה, באמצע העשור השני של שנות האלפיים.

    ממבט ראשון, נראה השפע ארוך-השנים הזה מסחרר מרוב “יֹפִי וּכְאֵב”, עוטף ושואב אל תוכו עד שיכרון – כפי שהמשורר עצמו כתב פעם, “יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי אוֹרְצִיּוֹן, כְּמוֹ נוֹצוֹת שֶׁפּוֹרְצוֹת מִן הַכַּר בַּתְּפָרִים” – אלא שלעומת זאת, ולאיזון גמור של סחרחורת השפע, יש בו גם הרמוניה אצילית יקרת-המציאות, שלמות של אמירה שנותנת ביטוי מדויק הן לתחושה והן לרעיון, וכך היא פועלת, אצל הקורא, על המחשבה והרגש גם יחד: שילוב הגותי-פיוטי שנדיר למצוא כמותו בשירה הנכתבת בזמננו ובמקומותינו.

    יש לפעמים, בשירים החדשים, הרגשה שהוא מתכנס, חובר אל עצמו פנימה, אך בעת ובעונה אחת, גם אל היקום והאינסוף: מתכנס בסוד האחד, היחיד, הוא והכוכב, הוא ובורא עולם, הוא ושירו שלו, עד שהשיר הופך בידיו לנוסח של תפילה. זוהי תפילה אירונית, שקטה ומנוסחת היטב, רחוקה מאוד מליטורגיקה קונבנציונלית, כלומר היא אישית לחלוטין – ועם זאת, זו תפילה אוניברסלית, המגיעה אלינו היישר מתוך עמידתו של האדם, כל אדם, מול האל, מול פלא הבריאה ומול ידיעת החידלון, בלי שיחדל לרגע מלומר שירה.

    ואולם, גם מעבר לביטויים התימטיים הספציפיים ולתמונות החד-פעמיות שהוא מצייר, מה שמרתק במיוחד כשטועמים ברצף אחד מן השירים הללו, החדשים עם הוותיקים יותר, היא תחושת הרעננות המפתיעה שעוברת בהם כחוט השני, אותו כוח חוזר-ומתחדש שעולה מהם, משנה לשנה, מעשור לעשור, כמו מחזורים של גשמי ברכה המרווים את הצימאון בכל פעם מחדש.

    האסופה החדשה הזאת נקראת “אחרי הגשם”, צירוף המעלה מיד על הדעת, כמובן, את ריח הרעננות הנפלאה של הגשם הנכסף הראשון לאחר קיץ-חמסינים מצמיא ומצמית; אבל כן, גם בשעת ההתעוררות הזו אחרי גשם חדש, אנו חווים ומרגישים שוב משהו ישן ויפה, שאותו הכרנו מכבר. כפי שכתב אורציון ברתנא הצעיר באחד משיריו המוקדמים יותר – “עכשיו אני כותב שיר”, מבציר 1975 שלו – זו אותה תחושה מפעימה של “הַגֶּשֶׁם הַמָּתוֹק עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשִּׁיר בְּאַהֲבָה”. והנה, עדיין זה קורה. בדיוק.

    כי יש בכתיבתו של ברתנא, לאורך כל שנות יצירתו הארוכות, איזו אתלטיות רעננה, שרירית, שזופה, היכולת הצעירה-לנצח להרכיב על “כתפיו” הפואטיות צבעים וגוונים דקיקים כקצה שפמו הזקור של חתול, ועל זה גג של בית, ועל זה את הגל של ים תל אביב – והכול תוך כדי שהוא רוכב, באיזשהו שיווי משקל מופלא, על חד-אופן, נכנס ויוצא בין המילים והתקופות. וגם אחרי עשרות שנות כתיבה הכול אצלו עדיין מעודכן להפליא, משוכלל ומכויל עד הסוף, מתאים-נקי-מדויק: “הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא מִין בֵּרוּר / וַחֲתִימָה עַל הַצְהָרָה / שֶׁאֵין כָּאן הַקְדָּמָה. / וְלֹא אִחוּר.”

    אורציון ברתנא מתגלה אפוא במבחר הנהדר הזה כאתלט-שירה בעל איכויות נדירות, המעמיס על כתפיו אירועים-נופים-דעות-אמירות-מחשבות, וגם אנשים, ואגב כולם מדברים, משמיעים קולות חכמים וברורים, חדים כתער, רכים כמכחול. וכך הוא מדווש איתם, בביטחון של חולמים, על חד האופן שלו, בקרקס הפואטי של השירה העברית הייחודית, החכמה, המרגישה את דופק הזמן האוזל אבל גם המתמלא בטוויסטים בלתי צפויים, באיכויות חדשות, בהעזה שיכולה להפתיע שיח אינטליגנטי של צעירים ממנו בהרבה.

    אורציון ברתנא

    אורציון ברתנא

    והמילה “קרקס” אולי נשמעת לא מתאימה לרגע, בהקשר הפואטי הזה, עם כל נימות הלוואי הסלנגיות, של בלגן וחוסר חוק, שרכשה לה עם השנים. ובכל זאת היא-היא הקולעת ביותר לתיאור שירתו של ברתנא. שהרי למרות הכול, עבודת הקרקס שנראית לכאורה כקלילות בהתגלמותה, כאלתור-אגב של ליצנים, היא למעשה תוצאה מדויקת של התמסרות והשקעה אינסופית ומקצוענות עילאית. וממש כך אצל אורציון, שמדווש במין קלות בלתי נסבלת בשורות הקצרות, התלולות, הלולייניות, בעליות ובמורדות של התרחשויות אישיות וציבוריות, של מפגשים עם אדם, עם בעל חיים, עם צבע, עם פרח או עם חפץ – מרכיב הכול על כתפיו ונוסע הלאה, תוך כדי שמירה מדויקת של שיווי משקל, וכך כבר עשרות שנים, תמיד בקטגוריית הפריסטייל, שזו כמובן קטגוריה אמנותית מרהיבה שמקפיצה את לב הקורא פנימה והחוצה – החוצה ופנימה – לעתים מדווש הכי עמוק פנימה בעודו נועל עצמו מבחוץ, ולעתים נועל עצמו מבפנים ונותר לדווש בחוץ, בקרקס הפואטי ההרפתקני, הארצי, הקוסמופוליטי הזה שכולו שלו, ובה-במידה של כולנו: אותה “מִדָּה שֶׁל כִּשּׁוּפִים, מִדָּה שֶׁל כִּסּוּפִים” שבאמצעותה יודע משורר גדול לגעת בעומק הלב והרגש.

    “אֲנִי אֵינְסוֹף / אֲנִי אֶחָד אֵלִי”, הוא כותב. והוא – אנחנו.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית