close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  •  עניין של זמן - Post Image
    •  עניין של זמן
    • כנרת רובינשטיין
    • התפרסם ב - 21.03.22

    "הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת" | גלעד מאירי
    עורכת: נועה שקרג'י, הוצאת מקום לשירה, 2022, 96  עמ'.

     

    מערכת היחסים המורכבת של אדם עם הזמן היא נושא שמעסיק יוצרים ויוצרות מאז ומתמיד. עוד מימי המקרא התפייט המשורר דוד עם אלוהיו על שאלת הזמן בפסוק המוכר, "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמרה בלילה." (תהילים צ, ד). קביעתו כמובן תקפה גם לאחד ההבדלים התהומיים הנפערים בין אדם לזולת; האופן בו כל איש ואישה מנהלים את זמנם מתחת לשמש. ואפרופו, "לכל זמן ועת לכל חפץ מתחת לשמים" (קהלת, ג' א') שלמה הבין שהזמן אינו רק סדר הזמנים בעולם, אלא צופן בתוכו גם שאלות עזות על אמונה – אם הכול נעשה בעתו.

    לנושא הזמן נדרש המשורר וחוקר הספרות ד"ר גלעד מאירי והמנהל השותף במקום לשירה (גילוי נאות, אני מלמדת בבית הספר לאומנויות המילה) בספר שיריו האחרון, "הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול כבר ללכת" (2022). ספרו "בוא זמני" (2017) התייחס גם הוא בכותרתו לעניין הזמן ונראה ששני הספרים מתכתבים זה עם זה בכותרתם המתלכדת למשמעות אחת. אם בכותרת "בוא זמני" המחבר קורא לזמן או מצווה עליו לסור אליו, בספרו האחרון הוא משחרר אותו ללכת לאחר שמילא את מלאכתו והשלים את משימתו: "הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת". מה קרה להיפוך בעמדתו, מדוע הפעם הוא מפציר בקריצה הומוריסטית מהזמן לעזוב אותו לנפשו? ולא מסתפק בכך, אלא מצרף לבקשה גם אצבע זקורה שדוחקת במילה "זמן" שמתנוססת בעטיפת הספר ובאופן פיזי כמעט, מגרשת את הממד החוצה, הרחק מטווח הראייה?

    שני אירועים מרכזיים שמוצאים ביטוי בכמה שירים יפים וכנים בספר השירים שבו עסקינן הם בעיני התשובה לכך שהמשורר מתעמת עם זמנו. האחד הוא סעידתו של אביו הגוסס מסרטן ותיאור תהליך האבל לאחר פטירתו. (האב דוד ז"ל שהספר מוקדש לו) למשל בשירים: "רוח אפך", "מנחָה נכונה", "לאבא", "זָקָן פתאום", "מנהג ירושלים", "השלושים", והשני הוא גידול שפיר שגילה כמה חודשים לאחר אובדן האב ושאותו הוא מתאר בכמה שירים נוקבים ("מופע יחיד", "שיקום", "עייפות החומר", "אלוהים לא עובד אצלךָ").

    בשיר היפה "הבשורה על פי מָריאָן" הוא מגולל את סיפור התגלותו:

    רִאשׁוֹן, שְׁמוֹנֶה בַּבֹּקֶר, עַל הַקַּו
    ד"ר מָרִיאָן פִּיזַנְטֶה. הִיא מְבַשֶּׂרֶת
    לִי בְּמִבְטָא צָרְפָתִי קַל כְּמוֹ לֶחֶם
    בְּרִיאוּת, יֵשׁ לְךָ גּוּשׁ בַּלַּבְלָב.

    בְּדַרְכִּי לְקֻפַּת חוֹלִים בְּרַבִּי מֵאִיר
    מְהַרְהֵר אִם שָׁפִיר גּוֹרָלִי אוֹ מַמְאִיר
    וְכֵיצַד חָדְשַׁיִם אַחֲרֵי יַתְמוּתִי מֵאָב,
    יֵשׁ כְּבָר מַצָּב שֶׁאֶתְעַלֶּה עָלָיו

    אַשְׁלִים לְמַעֲנוֹ תֹּאַר רְחוֹב, בַּעַל תָּו,
    חֲלוֹם חֲנִיָּה חִנָּם שֶׁלֹּא הִגְשִׁים, כָּכָה סְתָם
    לְלֹא זְכֻיּוֹתָיו, נְכֵה צַהַ"ל, הֶלֶם קְרָב
    וְגַם אֲקַבֵּל מִשְׂחָק לְשׁוֹנִי חָדָשׁ, לַבְלָב

    יַעַן כִּי לָקִיתִי שְׁתַּיִם בַּלֵּב וּשְׁתַּיִם בַּלַּב
    וְלֹא אִחַדְתִּי אֶת הַבָּשָׂר הַמְאֹהָב.

    שם השיר "הבשורה על פי מָריאָן"  מתכתב עם ספרי הבשורות (האוונגליונים) ספרים המתארים את קורות חייו של ישו ובכך מצהיר כבר בפתחו שגילוי מחלה אצל אדם בריא הוא אירוע מטלטל כל כך עד שהוא מפלח את החיים לשניים: לחיים שלפני גילויה ולחיים שלאחריה. לחיים הכפולים הללו יש שתי בריתות שונות עם הגורל וכל אחת מהן מכתיבה הלך רוח וקשר אמוני אחר: הברית החדשה לעומת הברית הישנה.

    בשיר מאירי משחזר ומבודד רגע קשה, אולי הקשה ביותר הקשור למחלה – זמן גילויה. הרגע בו אשליית הגוף הבריא, שאותה אנו מקבלים כמובנית מאליה בימים שבשגרה, מתפרקת וקורסת. "כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים", כתבה הסופרת והפילוסופית האמריקנית סוזן סונטג בספרה "המחלה כמטאפורה" (1978). "אף על פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מה – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא".

    ב"הבשורה על פי מָריאָן" מאירי אינו מהסס לשלוף את הדרכון של ממלכת החולים, אבל הוא שולף את הדרכון באותה אלגנטיות חכמה, באותה שנינות ובאותם משחקי מילים המאפיינים את שיריו מממלכת הבריאים. כמו אומר, אולי הדרכון שונה, אבל האזרח הוא אותו אזרח. גם בעיסוק בשיר כה רציני, משחיל מאירי הומור ולא נסוג אל העמדה הסנטימנטלית.

    "המִבטא הצרפתי הקל כמו לחם בריאות" מעלה חיוך על בדל השפתיים ומאפשר להקים תמונה חיה מול העיניים. גם בבית השני שמתאר את הדקות הארוכות שנמתחות כמו נצח בדרך לגזר הדין של הרופאה – הדובר שקוע במחשבות, "מְהַרְהֵר אִם שָׁפִיר גּוֹרָלִי אוֹ מַמְאִיר" ומשחק עם דו-המשמעות של המילים, כמו גם עם המצלול הדומה שחולקים סוג סרטן (מַמְאִיר) ושם משפחתו של המשורר. בבית השלישי הוא מתאר כיצד הפעולות הבירוקרטיות (השגת תו חנייה לנכה, למשל) מתגמדות באור גרוטסקי לנוכח שאלת עצם הקיום.

    ואם נחזור לרגע לסונטג, אחת הטענות המעניינות בספרה היתה שהשפה שבה מדברים וכותבים על הסרטן, אחראית לדמוניזציה של המחלה. כלומר, השפה והתרבות הן האשמות ביחסי הציבור הגרועים שלה ומחזקות את הדעה שהמחלה היא בהכרח אנושה. מאירי מרענן את השפה הקשורה לסרטן, ולא רק זאת, אלא גם מעיד שהחולי מעניק לו זכות שלא היתה לו קודם לכן – הזכות לשחק בשפה "וְגַם אֲקַבֵּל מִשְׂחָק לְשׁוֹנִי חָדָשׁ, לַבְלָב" וברור שהמשחק בלשון מכתיב גם תפיסת עולם.

    השיר המלא בהומור עצמי מסתיים דווקא בשורה רצינית-קודרת הכתובה בלשון תנ"כית שנודף ממנה ניחוח של וידוי:" יַעַן כִּי לָקִיתִי שְׁתַּיִם בַּלֵּב וּשְׁתַּיִם בַּלַּב/ וְלֹא אִחַדְתִּי אֶת הַבָּשָׂר הַמְאֹהָב."

    ***

    העיסוק בזמן מאפיין את מרבית השירים בקובץ. גם בשירי הקורונה המבטאים ומשקפים מציאות עכשווית מטורפת עד כדי גיחוך ומשלבים ביטויי לשון אקטואליים ממיטב הלקסיקון שהמטירה עלינו המגפה: בידודים, סגר, הנחיות משרד הבריאות, סימפטומים. הנה, למשל, בבית הראשון מהשיר השני מתוך המחזור "תפילה בימי קורונה" מצליח הדובר למצוא היבט חיובי הנגזר מהבידוד החברתי:

    תּוֹפֵס דִּיסְטַנְס יְדִידוּתִי.
    הַזּוּלַת נַשָּׂא פּוֹטֶנְצְיָאלִי
    גַּם זֶה הַסִּימְפָּטִי
    לְלֹא סִימְפְּטוֹמִים.

    בשיר "אורידיקה" מתכתב מאירי עם המיתוס הידוע מהמיתולוגיה היוונית על אוריפאוס ואורידיקה. כזכור, קיבל אוריפאוס הזדמנות חד-פעמית להחיות את אשתו המתה בתנאי שלא יפנה את הראש לראות שהיא בעקבותיו עד שיצאו מהשאול. אורפיאוס מתפתה בחולשתו להביט לאחור ומאבד את אשתו לנצח. והנה הגרסה העכשווית של מאירי לסיפור המיתי:

    גַּם
    אַחֲרֵי
    שָׁנִים
    שֶׁל
    טִפּוּל
    אוֹרְפֵיאוּס
    לֹא
    מֵבִין
    אֵיךְ
    הִיא
    סוֹבְבָה
    לוֹ
    אֶת
    הָרֹאשׁ

    מאירי מצליח לנטוע זמן באגדה העל-זמנית וגם מצליח להפוך את הפניית הראש הפטאלית שהפרידה לנצח בין זוג האוהבים וחרצה את גורלם, לאירוע טראומטי-נפשי, כזה שאפשר לשחזר אותו בטיפול פסיכולוגי ולנסות לתקן אותו בעזרת הדיבור החוזר עליו. מאירי מטיס את אורידיקה המיתולוגית במכונת זמן היישר למאה ה-21, לשפה הדיבורית-סלנגית ("גם אחרי שנים של טיפול", "איך היא סובבה לו את הראש.") ולעידן הניו-אייגי שבו שפע של טיפולים מכל הסוגים והמינים מציעים מזור לנפשנו חסרת הנחת.

    עוד שיר יפה בשם "דף קשר כיתתי" עוסק בהתאהבות ילדית שנותרת חד-צדדית אך מותירה אחריה עדות חומרית משותפת ונצחית בדף הקשר:

    לֹא
    יָדַעְתְּ
    שֶׁאָהַבְתִּי
    אוֹתָךְ
    אַךְ
    לְפָחוֹת
    שְׁמִי
    וּמִסְפַּר
    טֶלֶפוֹנִי
    חֲקוּקִים
    לְצַד
    שְׁמֵךְ
    וְטֶלֶפוֹנֵךְ
    לָנֶצַח

    בקובץ שירים מגוונים: שירי זן, שירי אהבה, שירי מדיטציה. שירים ליריים לצד שירים בעלי אוריינטציה חברתית מובהקת כמו השיר-סיפור על "נערת ההוסטל", שירים העוסקים בפוליטיקת הזהויות ("אנא כורדי"). שירים ארס-פואטיים ("מות המחברים") השירים מוגשים ללא חציצה של שערים נושאיים ובצדק מפני שהמשותף לכולם היא הוא הכישרון של מאירי לשחק עם המילים ועם חומרי החיים בהומור, בחן ובגובה העיניים. השירים מזמינים התבוננות חדשה ומקורית בנושאים המוכרים, ולא פחות מכך מעוררים הזדהות אצל הקוראים שדווקא אינם רוצים שרגע הקריאה בספר יחלוף. מבחינתם שהזמן יישאר עוד קצת.

     

     

    דילוג לתוכן