בספרו החדש מבקש ההיסטוריון האמריקאי ג'וזף קרספינו לפענח את דמותו של אטיקוס פינץ', גיבור ספרה הידוע של הרפר לי "אל תיגע בזמיר"

קשה היום למצוא בעולם דמות ספרותית הנערצת מזו. עבור אלפים, ואולי עשרות אלפים צעירים, הוא היווה השראה להירשם ללימודי משפטים באוניברסיטאות. מספר לא נמוך מזה של בנים שנולדו בארה"ב נקראו בשמו, המשונה-משהו – מה שמסביר את העובדה שהשם "אטיקוס" (שמקורותיו טבועים במיתולוגיה היוונית) נפוץ יותר מאשר בכל מדינה אחרת.

ה-Book Magazine דירג אותו במקום השביעי ברשימת הדמויות הספרותיות הגדולות ביותר בספרות המאה ה-20, ואילו מכון הקולנוע האמריקאי בחר בו לגיבור הגדול ביותר של ההיסטוריה הקולנועית בארה"ב. באחד מנאומיו הציג אותו הנשיא לשעבר ברק אובמה כ"דמות האמריקאית האידיאלית". ב-2004 הוא שימש את הקהילה הלהט"בית בארה"ב, כשקראה על שמו את אחד מארגוניה, הבא לחנך ולגייס אנשים את קהיליית הסטרייטים לקידום זכויות שוות ללהט"בים. להכרה הרבה יותר רחבה זכתה דמותו הקולנועית בסרט משנת 1962, שם גילם אותו גרגורי פק הכריזמטי, אשר זכה בפרס האוסקר על תפקידו זה. הנשים התאהבו בו, הגברים רצו להיות כמוהו.

מדובר, כפי שבטח כבר ניחשתם, באטיקוס פינץ', גיבור ספרה של לי הרפר "אל תיגעו בזמיר" ואביה של הילדה אשר מבעד לעיניה מובא הסיפור. אטיקוס פינץ' הוא עורך דין ליברל וישר דרך ממחוז שכוח-אל באלבמה הגזענית של שנות ה-30, הלוקח על עצמו, כנגד כל הסיכויים, האזהרות והאיומים, להגן על צעיר שחור, המואשם באונס צעירה לבנה. את הסוף כולם יודעים.

מי אתה, אטיקוס?

את דמותו של אטיקוס פינץ' ביססה לי על זו של אביה, אמאסה קולמן לי, שהיה עורך דין נחשב באלבמה. ייתכן שביססה את "אל תיגעו בזמיר" על ניסיונו של אביה לזכות שני שחורים, אב ובן, מאשמת רצח חנווני לבן. מאמציו נכשלו, והשניים הוצאו להורג בתלייה.

אך בספר זיכרונותיו "אבי ואטיקוס פינץ'", שיצא בשנות ה-90, טען עורך הדין האמריקאי ג'וזף מדיסון בק שרבים מדי הם הקווים המקבילים בין אטיקס לאביו, עורך הדין פוסטר בק. בק האב הגן בשנת 1938 באלבמה על צעיר שחור, שהואשם באונס של נערה לבנה. בק ג'וניור ניהל קשר מכתבים עם לי וזו הסכימה עם כמה מטיעוניו, אם כי לא אישרה כי פינץ' הוא פוסטר בק.

ספקות לגבי דמותו האמיתית של פינץ' הועלו גם  לאחר צאת ספרה האחרון של לי, "ניצב כל הלילות". מעניין לציין שהספר נכתב עוד בשנות ה-50, אך צאתו לאור התעכבה עד 2015, שנה לפני מותה של המחברת. ב"ניצב", המתרחש כשני עשורים לאחר צאת ה"זמיר", חוזרת לי הרפר, כלומר ג'ין לואיז פינץ', כלומר סקאוט מה"זמיר", אל עיירת הולדתה באלבמה כדי לבקר את אביה המזדקן. קוראים רבים גילו לתדהמתם אטיקוס פינץ' הרחוק משהו מהדמות שהופיעה ב"אל תיגע בזמיר". הוא לא הליברל ולוחם לשוויון זכויות, אלא שמרן בדעותיו הפוליטיות. השינוי הזה עורר מחלוקות רבות בקרב הקוראים ובחוגי הבראנז'ה הספרותית בארה"ב.

אך היה גם מי שראה כי המלך הוא עירום שנים לפני צאת ה"ניצב". בתחילת שנות ה-90 פירסם פרופ' מונרו פרידמן, מומחה בתחום האתיקה המשפטית, מאמר בביטאון הקהילה המשפטית בארה"ב בו קרא לעמיתיו לחדול להתייחס לאטיקוס כדמות מופת. פרידמן טען כי עם כל הישגיו של אטיקוס בתחום שוויון-זכויות של השחורים, הוא בכל זאת עבד בתוך השיטה של גזענות וסקסיזם ממסדי, והוא בהחלט לא דמות הראויה להערצה. "אטיקוס היה לא הגון, חסר כל אתיקה מקצועית, ובעצם גזען בתוך תוכו," טען פרידמן. "הוא לא עשה דבר על מנת לאתגר את הסטטוס קוו בעיירה מייקום באלבמה,"  טיעון מעניין בהתחשב בכך שמייקום הוא פרי דימיונה של הסופרת.

שסע פוליטי

באחרונה יצא בארה"ב ספרו של ג'וזף קרספינו, היסטוריון אמריקאי צעיר, המתמחה בהיסטוריה של דרום ארה"ב במאה הקודמת, ,,“Atticus Finch: The Biography” שבו הוא מנסה לפענח את דמותו האמיתית של אטיקוס פינץ'. בראיונות עיתונאיים עם צאת ספרו, אמר קרספינו שהפרסום של "ניצב כל הלילות" – שנוי במחלוקת ככל שיהיה – העשיר את הבנתנו הן את דמותו של פינץ' והן את יצירתה של הרפר לי. "מה שאנחנו יודעים הוא שהרפר לי לא סתם ביקשה לכתוב ספר על ג'נטלמן דרומי הגון וטוב לב, אלא נמצאה בקונפליקט פנימי לגבי הדרך בה רצתה לתאר את אטיקוס," אמר קרספינו.

"לי כתבה את הספר בתקופה של שסע פוליטי עמוק בדרום ארה"ב בשנות ה-50, וביקשה להעניק משמעות מיוחדת למורשת אביה, לשמרנות הפוליטית שלו," מציין קרספינו. "לתמונה השלמה של מה שהיא ניסתה לעשות, של המאבק שלה, של מה שהצליחה להשיג ומה שלא, יש תהודה לחוויה הפוליטית של היום בארה"ב, כאשר אנו מבינים שלשמרנות ולריאקציה עדיין יש כוח עצום."