"עמדה", גיליון מספר 43 | עורכים: אריק א., עמוס אדלהייט, רן יגיל, חן יסודות
עמדה חדשה וכרמל, 2019.

כתב העת "עמדה", תאהבו אותו או לא, מצליח לשרוד כבר כמעט שנות דור בביצה הספרותית מבלי להתחנף לטעם הקהל המשתנה חדשות לבקרים. הספרות השתנה מאז, ולרעה, אבל "עמדה" ממש לא. אפשר לומר שכתב העת האנטי-מסחרי הזה שומר בקנאות על עמדת המיעוט הבלתי מתפשרת שלו, וכמדומה שנוח לו במצב הזה, שיכול אולי להזכיר במידת מה את מצבו של העם היהודי, המעדיף לשמור על עמדת מיעוט מול הדתות האחרות מבלי להפוך למיסיונרי.

וגם עורכי כתב העת "עמדה" הם לא מיסיונרים, וכשאתה קורא אותם לאורך השנים, את עמדת הפתיחה שלהם, שהיא מעין דבר המערכת, או את הסיפורים, השירים והמסות הנכללות בחוברות שהם עורכים, אתה מקבל את הרושם המובהק שהם כאילו אומרים לך: "כאן תמצא ספרות איכותית, ואם אתה מחפש קיטש מסחרי, חפש אותו במקום אחר. לא אצלנו."

בדבר המערכת של אחד מגיליונות "עמדה" נכתב בפאתוס ציורי: "ספינת 'עמדה' דנה את עצמה מראש … לבדידות מסוימת… בלב אופל מתגבר, נאמנה כתמיד לקוראי הספרות העברית שלא נואשו עדיין מלמצוא עומקים של ממש… ביצירות הנכתבות כאן ועכשיו."

"עמדה" הוא אפוא כתב עת חתרני, היוצא תמיד נגד הזרם, והעובדה שהוא מצוי תמיד בפרינג' הספרותי, כמדומה שלא מדירה שינה מעורכיו הקבועים, מאז שנוסד בשנת 1995 על ידי עמוס אדלהייט, רן יגיל ואריק א. (כמדומני, שגם משה פינטו משתייך לחבורה הזו). העורכים, סופרים ומשוררים, נמנו אז עם חבורת "עכשיו", וייסדו את כתב העת שלהם לא מתוך התנגחות עם גבריאל מוקד, כפי שקרה בעבר במקרים של כתבי עת אחרים שהתפצלו אמבית, אלא כמעין חיזוק והמשך לדרכו. למעשה, עד היום נמשך שיתוף הפעולה בין חוברת האם, "עכשיו", לחוברת הבת, "עמדה", בתחומים רבים, ומוקד משתתף גם ב"עמדה" ולהפך.

אנשי "עמדה" דבקים במצע הספרותי שלהם, לפיו הספרות המסחרית היא מחוץ לתחום בכתב העת, ותתקבל בברכה לגיליונות רק ספרות איכותית. ב"עמדה" לא מחפשים שמות מפורסמים, אלא לגלות כותבים איכותיים לפי טעמם ולהמשיך ולהדפיס את יצירותיהם של משתתפים קבועים התורמים לכתב העת הזה לאורך השנים. העורכים אף טוענים, שמשתתפי עמדה הם "קבוצת היוצרים העבריים המשמעותית ביותר הפועלת היום". על קביעות כאלו אפשר תמיד להתווכח, אבל אי אפשר להתווכח על ההתמדה של "עמדה" והאיכויות שלה.

בשנה הקרובה תחגוג "עמדה" 25 שנות הופעה, ובינתיים מונח לפניי הגיליון מספר 43 של כתב העת, וזו הזדמנות כמובן לבחון עד כמה העורכים, שאליהם הצטרף בינתיים חן יסודות, ממשיכים להיות נאמנים לדרכם ולקו המערכתי שלהם. קריאה בחוברת מגלה שאכן כך הם פני הדברים. מצד שני, ניכר שאחרי שנים רבות בסצנה, השלימו כבר העורכים עם העובדה שהם לא יצליחו לשנות את העולם. את דבר המערכת שלהם הם מסיימים הפעם באמירה הבאה: "נמשיך אם כן בשלנו והעולם ינהג כמנהגו" (עמ' 10).

כתב העת עשיר במסות, בסיפורים ובשירים, שהקו המנחה שלהם הוא שיצירות כאלה אולי לא היו מתפרסמות בחלק מהבמות האחרות, מן הטעם הפשוט שהן לא פוזלות לרשימת רבי המכר.

בגיליון אפשר לקרוא סיפור כאוב של לאה איני על קצב, שמתמודד עם ההפלות התכופות של אשתו ומתעקש לקבור את העובר המת שלו; סיפור של עמיחי שלו העוסק ביום השואה; וסיפורים של יובל ליבליך, אורציון ברתנא וספיר יונס. ב"עמדה" נכלל גם סיפור מתורגם מערבית של דארין טאטור, משוררת וצלמת, שהורשעה לפני כשנה וחצי בהסתה לטרור ובתמיכה בארגון טרור בעקבות פרסומיה בפייסבוק וביוטיוב, אך בחודש מאי השנה זוכתה מחלק מהעבירות שיוחסו לה. טאטור ישבה במעצר כשלושה חודשים ותקופה נוספת שהתה במעצר בית, עד שסופרים רבים בארץ ובעולם חתמו על עצומה לשחרורה וגינו את הפגיעה בחופש הביטוי.

טאטור מוכרת כמשוררת, ואילו ב"עמדה" היא מפרסמת סיפור קצר בשם "ילדה ביער זאבים", העוסק בילדה ערבייה בת שבע הנאנסת על ידי בן דודה. לאחר מעשה האונס בן הדוד מאיים על הילדה: "אם תספרי על זה למישהו אני חותך לך את הלשון והורג אותך, הבנת?" (333). באירוניה אפשר להוסיף, שצריך לקוות שלפחות על הסיפור הרגיש הזה, המתאר את סבלה של ילדה ערבייה, איש לא יעמיד למשפט את דארין טאטור.

בכתב העת נכללים גם פרק מרומן בכתובים של רן יגיל, המשפד באיזמל את המשפחה הלוחמת הישראלית, פרק מרומן של משה פינטו, האוהב ללוש חומרים היסטוריים ולעבד אותם לספרות, וכן שירים של עמוס אדלהייט ("כל הגופים הגלקטיים הם הגוף שלי וכל החלל הוא אני", 120), גלעד מאירי בשיר הומוריסטי "פאק בכוננות" ("מימיית אשכים מלאה תשוקה", 280), יובל גלעד שכותב על נח שטרן, משורר שלו הקדיש בשעתו רן יגיל רומן ("כל משוררי בתי הקפה צועדים בחרוזים/ כאילו שירה היא צבא" (124), אורי וייס ("מי שאינו קורא שירה, חושב בשפה זרה" 271), מתי שמואלוף, שכותב "תפילה לעתיד שלא נחיה בו" (260), ניקולא יוזגוף-אורבך בשיר טוב על רסיסי הזכוכיות שעליו צעדה אמו ברגליים יחפות, וגם ג'ושוע לינקולן, מנכ"ל הקהילה הבהאית הבינלאומית, שמצייר את נופי חיפה "כמו דייג המשליך חכה בתנופה" (עמ' 250).

משורר נוסף המשתתף בכתב העת הוא אריק א., שהוא במיטבו ב"פרגמנטים מתוך צווים והודעות", שבו הוא קורא ל"מועצת ההפיכה הפואטית", כלשונו, "להתלכד לגוף אחד שיתחיל במלחמת השחרור על האהבה" (106). אריק א. גם קורא ל"התגייסות חובה של כל המשוררים הכשירים למדינת השירה" (109).

החוברת כוללת גם מסות, בחלקן מעניינות מאוד, על ספרות העולם. חן יסודות כותב על בורחס, רבקה פלדחי כותבת על דויסטויבסקי, יובל יבנה כתב מאמר מרתק על מסעותיהם של שני משוררים ניצולי שואה בשנות החמישים לארצות אקזוטיות: אברהם סוצקובר לאפריקה ואבא קובנר לברזיל – מסעות שהניבו בשעתו פואמות וספרים. מסקרן במיוחד עבורי היה לקרוא את שירו של קובנר על טקסי המקומבה לאל שאנגו, אל הברק והרעם. 34 שנים לערך אחרי קובנר, פגשתי גם אני את שאנגו בטקסי הקנדומבלה (ברזיל) והסנטריה (קובה) וכתבתי על כך בכמה רשימות מסע שפרסמתי בשעתו. מאמרים טובים נוספים הם של גבריאל מוקד על ספרה של לילי פרי "ברבורים בג'רוזלם ביץ'" ושל משה צוקרמן, העוסק באמנים ידועים.

אמנם לא כל היצירות שמתפרסמות בחוברת היו לטעמי באותה המידה, אבל בכולן, וזה מה שהעיקר, ניכרת החותמת של "עמדה". הן עונות לקו הישן והטוב שלו ועל כך יש לברך.