דניאל עוז

מהו הדבר הכי חשוב בחיים?

אני קרוע בין סקס לדובוני גומי.

בניגוד לרוב המשוררים הפופולאריים האחרים שהתאימו את עצמם לכתיבה שתתאים לרשתות החברתיות, תוך כדי בחירת לשון קלילה וקצרנית, אתה, חוץ מאשר בשני שירים: "השען" ו"לשכת השקט" – מאריך במילים ומדבר בשפה ארכאית, כמעט מקראית… איך זה שאתה לא מיישר קו, אם ברור שככה תקבל יותר לייקים בכתב ובעל פה ויותר מכירות?

יכול להיות שלשון קלילה גורפת יותר לייקים כדבריך, אבל אי אפשר לכתוב בה את "מדוע לא תראוני בדרכים". זה ספר משלים שהלשון הנכונה לו היא לשון של משלים ישנים, אגדות וסיפורי עם. חנופה היא דבר קל לביצוע וחסר כל טעם.

מהי חנופה בעיניך? איזה ז'אנר נכלל בה? האומנם לחנופה אין הישגים בספרות?

זה לא עניין של ז'אנר. זו פשוט שאלה של למה לכתוב. מי שכותב בשביל פופולאריות, יבושם לו. אני כמובן אשמח להגיע לכמה שיותר קוראים, אבל לא בשביל זה אני כותב. ובסופו של דבר אם אין לי מעשה אמנות להפיץ, מוטב כבר לשתוק. למה להפיץ מתק שפתיים ריקני?

איך קרה שנולדה אצלך השירה?

שמעתי ממרחקים את קריאתם של העופות הדומים לי, ועניתי לה.

יש אהבה בשירה שלך. לרוב היא בלתי ממומשת. מה צריך להתרחש בשביל להרגיש אהבה?

אין לי תשובה מדעית יותר מאשר חצו של קופידון. אחרת הייתי חוגג על המידע הזה, אני חייב לומר.

חסר אוויר בשירים… סוג של כתיבה אסתמטית. לדוגמה, בשיר "אפיסת כוחות", אתה כותב "ובלית אוויר איני יכול עוד להפיק ולו הברות קטועות". יש איזה מעצור. גם השיר "הסירוב" כתוב באיפוק כמעט מחניק. מהו המקור של הברקסים הללו?

ברקסים זו אולי לא המילה. אני חי בעולם של פטפטת נינוחה, ובניגוד גמור אליה, אני חש בעיקר אי-נחת ומיעוט של דברים להגיד. זה אולי מצטייר כאיפוק בשל ההנחה שכמו על כולם, גם עלי מכבידים סיפור חיי ותובנותי השופעות ואני רק מחפש לפרוק אותם. אבל ההנחה הזאת לא תקפה לגבי. הדוושה לחוצה, הבשורה בהולה, ואין לי כל כך מה להגיד. זו בעצם הבשורה. דלות התוכן המשמעותי עצמה תמיד העסיקה אותי.

על מה אתה מצטער באמת, על מה ראוי להצטער באמת?

מעניין אותי אם האדם הוא החיה המצטערת, או שמא בעלי חיים אחרים מצטערים גם הם. אני באמת מצטער שאין לי התשובה לכך.

לאן פניך עם הספר הבא?

כרגע אני עוד מתאושש מ"תראוני". אני רק יכול לומר שהספר הבא ישוב ככל הנראה מתחום המשלים הקטנטנים לתחום השירה.