גד קינר – משורר, שחקן, מתרגם, דרמטורג, סופר, אקדמאי מוערך ועוד – ניצב בכמה צמתים מעניינים של התרבות הישראלית, אך איכשהו "הצליח" לשמור על אנונימיות מסוימת. הוא שיחק בקברט הסטירי המפורסם של חנוך לוין, "את ואני והמלחמה הבאה"; שיחק בסרטים ידועים כמו "אלכס חולה אהבה", דיזנגוף 99", "מקרה אישה" ו"מבצע יונתן" וכן בסדרה "הבורר"; בתור מתרגם זכה לתואר אביר מסדר הכבוד הנורבגי המלכותי בזכות מאמציו לקידום הספרות הנורבגית בארץ (2008); שימש עד לפרישתו לפנסיה כפרופ' בחוגים לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית בירושלים; הוא עורך במשך שנים רבות יחד עם חיים נגיד את הרבעון לתיאטרון, ובתור פזמונאי חיבר את הלהיט הידוע בשעתו, "דזדמונה".

אבל קינר, בן ה-70, הוא גם משורר בזכות עצמו שלא זכה לחשיפה מספקת, הגם שפרסם כבר חמישה ספרי שירה. בימים אלה, הוא מפרסם את ספרו השישי – "סלפי".

בעבר, קראתי בתפזורת שירים אחדים של קינר שראו אור בכתבי עת כמו "גג" ו"עיתון 77", והם משכו את תשומת לבי באניגמטיות שלהם, המשווה להם נופך של מסתורין אסוציאטיבי מסקרן. זהו ספרו הראשון של קינר שאני קורא במלואו. קריאה מרוכזת בשירי "סלפי", לימדה אותי שקינר הוא אולי מעין תאום פואטי של המשוררת אילנה יפה. שניהם לא מספיק מוכרים, אך שניהם יודעים להתיך מחדש את העברית לצירופי מילים ודימויים מיוחדים עד חדשניים, שהופכים למעשה את השירה למה שהיא – לשירה.

"סלפי" הוא צילום ארספואטי וצילום עצמי של משורר ותיק, ששיריו הם במידה מסוימת גם צילום רנטגן של משוררי בני דורו: רבים מהם ילידי הארץ, אך בנים של מהגרים או ניצולי שואה, אנשי אשכולות השולטים בצורה וירטואוזית בשפה העברית על כל משלביה מבלי לדרוס אותה מתחת למגפי הרדידות והשטיחות של כמה מבני הדור הצעיר. קינר הוא ללא ספק אמן הלשון הפיגורטיבית ואמן הדימויים המפתיעים, שבהם הוא מצליח לצרף ולהתיך בתוך שורה אחת, דימוי אחד או שיר אחד, רעיונות ומילים מעולמות שונים וזרים לחלוטין זה לזה, ואיכשהו ההתכה הזו מצליחה להידבק ברוב המקרים יפה כל כך.

סלפי. גד קינר

"וידי התועה בחשכת שיערך,/ ובאפלת  מנהרות קמטייך,/ מתקדמת בכוריאוגרפיה/ זהירה ומעודנת של מנתחי מוח ולב" (עמ' 16), כותב קינר, לשעבר קיסינגר, באחד משיריו העוסקים באהבה. השירים עצמם הם כוריאוגרפיה זהירה ומעודנת, פרי עטו של מנתח מילים ודימויים, שלא מנסה להסתגר בתוך עצמו אלא לפרוץ אל עולמו של הקורא.

לקורא אולי ייקח קצת זמן להתכוונן אל הסגנון המיוחד וליירט את הצופן ואת השדרים, אבל כשהמשימה עולה לבסוף בידו, הוא יגלה שבעזרת ה"סלפי" של קינר, ניתן לעשות גם צילום של עצמו. כפי שמעיד קינר: "במגירות אמי/ מצאתי תצלומי אוויר/ שמיפו את נפשי" (24).

בעוד שיר חזק שלו כותב קינר על אמו: "הרי אני כבן שבעים שנה/ ולא ראיתי לילה נעזב/ שבו ידה הגרומה של אמי בכסיית/ המשי הרכה של כף אחות רחמניה/ לא מתנפלת על מבואו נשימתי/ כמטפחת כלורופורם לקראת/ ניתוח שבר שהחל בהיותי בן שבע/ ועדיין לא נגמר" (31).

על אביו כותב קינר בשיר היפה הבא: "מבטו החי של אבי קושר אתי קשר/ נגד תמונתו המתה" (28), ובשיר אחר, "רמות האין שבים", הוא מתגעגע-לא-מתגעגע לילדות: "הילדים שהיינו כבר אינם כאן. מתחת לעצים שמהם נשרנו/ כמו פירות רקובים מרהיבים" (70).

קינר עוסק לא מעט בחיבוטי הכתיבה החמקמקה. "ואחרי שכבר נטשה אותו שבה השירה/ כאורח נשים" (8), כותב קינן, ובשיר אחר הוא מעיד על עצמו ועל כתיבתו: "לעיתים דומה עלי שאני שורה בלתי נשכחת/ באוטוביוגרפיה של אנשים./ כמו מחלה נדירה./ עם שם טרופי קסום/ וחשוך מרפא" (5).

לא מעט משיריו האקזיסצנטיאליסטיים הם בעלי נימה שאפשר לכנותה גותית או מקאברית. למשל: "עם קומנו מצאנו במיטתנו נזיר/ קפוצ'יני, איבריו קטועים ומונחים/ לצדו בסדר מופתי./ דמו נאגר בבקבוקי תנובה ישנים./ מישהו כנראה מייסד דת חדשה" (38).

שיריו של קינר עוסקים בהוריו ובילדות, בשואה, בארספואטיות, בכתיבה ובשפה העברית ("ובכל זאת,/ השמים דוברים עברית", 42), במקורות ובמיתוסים, באהבה וביחסים, בפוליטיקה (למשל: "הזיה מזרח תיכונית"), ובעוד קשת של נושאים הנכללים בשבעת שערי הספר. לא תמיד השירים נהירים ומפוענחים עד תומם, אבל אולי זהו סוד קסמם. לאחר קריאה של כמה מהם, הקורא אולי ישאל את עצמו את שאלת מיליון הדולר הידועה: למה התכוון המשורר בשירו? וגם אם הוא אינו יודע להשיב עליה בוודאות, דומה שיחוש שזכה בכל זאת בפרס.

גד קינר, סלפי, הוצאת ספרא, 102 עמ'