close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שקד קשה לפיצוח - Post Image
    • שקד קשה לפיצוח
    • כנרת רובינשטיין
    • התפרסם ב - 14.10.21

    “שקד” | סון וון-פיונג
    תרגום מקוריאנית: ענת חיינה, הוצאת הכורסא ומודן, 2021, 240 עמ’.

     

    משימתם של כותבים היא לזהות התנהגות אנושית, לפענח אותה ולכתוב אודותיה. האתגר שלקחה על עצמה הסופרת הקוריאנית סון וון-פיונג לכתוב סיפור בגוף ראשון מפי ילד החולה בתסמונת נדירה המקשה עליו לחוות רגשות או לזהות אותם אצל אחרים לכן קשה במיוחד. היה עליה למצוא דרך לספר את סיפורו של יון-ג’ה תוך כדי ניסיון לעקוף את מיומנותה ונטייתה הטבעית לאבחן רגשות ולדייק אותם במילים. האם הצליחה בכך?

    הצלחתה היא חלקית בלבד (ועל כך ארחיב בהמשך) אולם עצם הניסיון להעמיד ילד בעל צרכים מיוחדים כגיבור הספר הוא מעניין ובלתי שגרתי ולו רק בזכות הזרקור שהוא מאיר על חברת הכלל. על אף ששיעור בעלי המוגבלויות באוכלוסייה (רגשיות ופיזיות) עומד כמעט על עשרים אחוזים מכלל האוכלוסייה, מספר הספרים העוסקים באנשים מוגבלים או בעלי צרכים מיוחדים הוא נמוך מאוד, שלא לומר מזערי, גם בספרות הישראלית וגם בספרות העולמית. אחד הספרים הידועים שיצא לאור בשנת 2012 והעמיד במרכזו ילד בעל תסמונת גנטית נדירה המעוותת את פניו הוא “פלא” (מאת הסופרת האמריקאית ר”ג’ פלאסיו) שהתרחב לסדרת ספרי המשך, הפך לרב-מכר עולמי ועובד בשנת 2017 גם לסרט קולנוע.

    כמעט תשעים שנה קודם לכן פורסם הרומן “הקול והזעם”  של הסופר האמריקני, זוכה פרס נובל, ויליאם פוקנר. הרומן הפוליפוני שיצא לאור בשנת 1929 מתאר את התפוררותה של משפחה דרומית אריסטוקרטית בתחילת המאה העשרים. החלק הראשון של הרומן מסופר מתוך זרם תודעתו של הבן הצעיר האוטיסט בנג’י. בתקופה ההיא ילדים אוטיסטים לא אובחנו ככאלה ולכן לעתים קרובות הוכו, הוקנטו וכונו בשמות גנאי כמו מטורללים, מפגרים. כפי שפוקנר ניסה לנתץ דעות קדומות ביחס לנושא המעמד והגזע, כך ניסה למוטט את הדעות הרווחות ביחס לאוטיזם וכך בנג’י אמנם מוסר את סיפורו באופן מבולבל ולא עקבי, אך מחפה על כך בדרך מסירה מיוחדת במינה המורכבת מרצף של מראות, צלילים ומחשבות אסוציאטיביות, ללא סדר עקבי של חלל וזמן. הרומן זכה לשבחי הביקורת והסופרת האמריקנית טוני מוריסון (זוכת פרס נובל בעצמה) כתבה שיש לה יראת כבוד לדמותו של בנג’י והוסיפה: “אני מתעניינת במה שמניע והופך את תהליך החדירה אל מה שמנוכר לנו לאפשרי.”

    אך אנטוש את תחילת המאה הקודמת באמריקה ואחזור לקוריאה בת זמננו, שם נולד כאמור יון-ג’ה לאם חד-הורית. יון ג’ה אינו יודע לזהות רגשות ובעזרת אמו וסבתו המסורות הוא מתאמן בהבחנתם. אמו מדביקה לו סימניות עם רגשות מרכזיים (שמחה, הנאה, כעס, עצב, סלידה)  על המקרר, בחדר האמבטיה, בארון הנעליים וממציאה עבורו את משחק הרגשות: “היא הציגה לי מצב ואני הייתי צריך להתאים לו את הרגש הנכון. אם מישהו נותן לי אוכל טעים, מה אני צריך להרגיש? התשובה הנכונה היא שמחה ותודה. אם מישהו מכאיב לי, מה אני צריך להרגיש? התשובה הנכונה היא כעס. זה היה המשחק…. ” (עמ’ 32-33)

    ניסיונה של האם לגונן על בנה מפני אכזריות חברת הילדים מכמיר ונוגע ללב והיא מדריכה אותו ככל יכולתה, “‘גם אם לא תבין דברים מסובכים, אתה צריך לדעת את הבסיס. ככה גם אם יגידו שאתה קצת אדיש, לפחות עדיין תיחשב לנורמלי… ‘” (שם)

    הדרכותיה המפורטות של האם מצביעות על חששה מאי קבלתו לחברת הילדים. חברה שעדיין אינה מקבלת את השונה ואינה טולרנטית כלפי כל מי שנתפס כחריג. היא מתריעה בפניו: “‘אתה לא צריך להתבלט, זה הכול.'” ובנה מבין את אותות האזהרה שלה, “הכוונה הייתה שאני צריך לא להיתפס. שלא יידעו שאני שונה. אם יגלו את זה, אני אבלוט בשטח ואהפוך למטרה. […] אם רוצים להסתיר משהו צריך תזמון וכישורי משחק ברמה גבוהה.” (עמ’ 30)

    כשיון-ג’ה גדל קצת, הוא מפנים את כל תורת חוסר ההתבלטות וההיטמעות בהמון של אמו ואי אפשר שלא להתעצב לנוכח הבנותיו בנוגע ליחסים בינאישיים, המזכירים יותר מהכול תובנות על יחסי הישרדות אכזריים בג’ונג’ל אנושי: “בזכות המאמץ העיקש של אמא והתרגול היומי הקבוע הצלחתי להסתדר בבית הספר פחות או יותר בלי בעיות. אחרי כיתה ד’ כבר יכולתי להיות חלק מהקבוצה, ואפשר לומר שמשאלתה של אמא שלא אתבלט התגשמה. לרוב הספיק פשוט לא לומר כלום. אם אני שותק כשצריך לכעוס, זה מעיד על איפוק. אם אני שותק שצריך לצחוק, זה מעיד על רצינות. ואם אני שותק כשצריך לבכות, זה מעיד על חוזק. השתיקה באמת שווה זהב. מדי פעם עדיין הייתי אומר ‘תודה’ ו’סליחה’. אלה היו מילות הקסם שחילצו אותי מהרבה מצבים לא נעימים.”  (עמ’ 34)

    אמו של יון-ג’ה דוגלת בכך שאנשים הם תוצר של חינוך ולכן היא נוטעת בו את האמונה שהוא מסוגל לגבור על שונותו, אך ביום הולדתו השש-עשרה, היא וסבתו נופלות קורבן למעשה אלימות אקראי והוא נותר לבדו בעולם, ללא מעטפת המגננה של משפחתו. שאר הסיפור עוסק בניסיונו של יון-ג’ה להתמודד עם העצמאות שלא ביקש לעצמו בדרכו להיות מבוגר ודרכו רצופה תלאות.

    ידוע שאנשים מפצים על הלקות שלהם בחוזקה של תכונה אחרת המשמשת מעין קומפנסציה. כך למשל, עיוורים ניחנים בחוש שמיעה יוצא דופן, ואילו אוטיסטים מפצים על חוסר התקשורת שלהם עם הזולת, בקליטה חושית של הסביבה. זאת הסיבה שזרם תודעתו של בנג’י מסופר באמצעות תיאורים אינטנסיביים של קולות ומראות. בספר שקד לעומת זאת, לא מצאתי תיאור עקבי של דרך ההתמודדות של הגיבור, מעין דרך מילוט מקורית המפצה על חוסר היכולת שלו לפענח רגשות. במקום זה, הופיעו הסברים רבים. המחברת לא הצליחה למצוא פתרון יצירתי-אמנותי שיבטא את אופן קליטתו השונה של הגיבור את העולם, אף שלא ספק ניסתה. היו גם מקרים אחדים שבהם מעדה וייחסה לו פרשנויות של ג’סטות התנהגויות הסותרות את מגבלת תפיסתו. הסופרת שהיא סוציולוגית בהכשרתה השתמשה יתר על המידה בידע שצברה, ופחות מדי בכישוריה כמספרת ולכן רומן ההתבגרות הזה נותר מסבירני מדי.

    עם זאת, הזרקור שהאירה הסופרת על הכלל חשוב ומסנוור. לנוכח אורו הבוהק נחשף עד כמה החברה שלנו עדיין שמרנית ומקובעת, לא רק כלפי בעלי צרכים מיוחדים. גם בימנו לפעמים עדיף לא לבלוט בשטח כדי לא לשמש כמטרה. ועצוב שיש כאלו, ממש כמו גיבור הספר שנאלצים לאמץ את תורת ההסוואה והמסתור האלו כדרך חיים.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית