סיפור שהיה יכול להיות על צער וכאב ועל בדידות טרגית, הופך לסיפור מפויס, מחויך, המסופר בנועם ובאהבה, שלא רק מכווץ את הלב אלא מחמם אותו בנגיעות רכות של יופי, ומוכיח כיצד בתוך מכת הגורל של האוטיזם, צומחים חסד אנושי ושמחה.

ברכות יוכי על ספרך החדש, "הנסיך דני". כבר נגעת בנושא של ילדים יוצאי דופן, מה הוביל לספר הזה? 

ספר זה נכתב במשך שנתיים, ויכול היה להיכתב רק אחר קודמו "חוטים של אהבה", שנכתב במשך 5 שנים. מכאן יכולתי להמשיך את הכתיבה לספר "הנסיך דני".

הנסיך דני נע בעולם בדרכו המיוחדת: רואה, שומע, מדבר, מבין, הולך, יושב, עומד לידנו נוגע לא נוגע. והוא מלמד אותי לחשוב על יכולתן של מילים לברוא מציאות על מציאות, מרחק מתוך מרחק, שהוא הקרבה הגדולה ביותר. ואני גם חושבת איך יכולות מילים ליצור מתוך עצמן, איזו מן פיזיקה הכרוכה במראות מיקום נפשי אחד שחי ביקום נפשי אחר, ולבאר ככה מראות רוח וכוחות רגש. ואני חושבת על מה שהוא הרבה מעבר לפואטיקה סתם.

נושא הבריאה קרוב אל לבך, גם ספרך הקודם, "חוטים של אהבה", עסק בבריאה בהקשר של ילד אוטיסט. מהו, לתפיסתך, הקשר בין אוטיזם לבריאה? 

"חוטים של אהבה" מספר את סיפור בריאת העולם שבספר בראשית בתודעה של ילד, שלמד אותו בפעם הראשונה. אבל יותר מכול מספר את סיפור בריאתי שלי. אורי, טלי ודני (שלושת ילדיי) הם גיבורי הספר. הם שואלים שאלות, ומחפשים בעצמם את התשובות. כך הם מבינים למשל, שאלוהים ברא את הנשמה דרך הנשי—מה. אל הטיול מצטרף אליהם בתחילת הסיפור בדרכו המיוחדת דני, שהוא בני הבכור. דני הוא ילד מיוחד, אוטיסט.

כשהתחלתי לכתוב את הספר, עלתה בראשי התהייה, האם אלוהים ברא יום מיוחד לאנשים מיוחדים. היכן הוא שילב אותם בקסם הבריאה? משלא מצאתי תשובות, החלטתי לכתוב אותן בעצמי. בספר ההוא דני הוליך אותי לאורך כל הספר בלב ובנשמה, ואני כתבתי דרכו.

את בראש ובראשונה משוררת, כיצד שונה הכתיבה לילדים בפרוזה מכתיבת שירה? 

שירה היא דבר "יקר כיהלום מלוטש", לכאורה, במיוחד בספר ילדים. מצאתי את עצמי עם תחושה של אחריות הרבה יותר גדולה מאשר בכתיבת שירה למבוגרים. דווקא בגלל שזה ספר ילדים, וככזה הוא צריך להיות פשוט, נכון ומדויק, כדי לבטא את הדברים העמוקים ביותר. אני באה מתחום מחשבת ישראל ופילוסופיה יהודית. ההתמחות שלי היא קבלה וחסידות, ואני תמיד בתוך המילה העברית הכתובה. פרק א בבראשית מציין את כוחה של המילה. מתרחשים שם כמה דברים: מחשבה, דיבור ומיד המעשה. זה משהו עמוק ביהדות. דני גיבור הסיפור, הוא ילד בעל צרכים מיוחדים, והוא לוקח חלק נכבד בהשתתפות בבריאת העולם.

כוונתי להיענות אל מה שמקורו בסבל, שמקורו ביפה, שמקורו בפגום המבקש לו תיקון. שמקורו בהגות העוברת מן המופשט לזורם, מן הקשה לפגיע, מן הצורות הסגורות לצורות המפולשות. בניסיון אדריכלי מרחק כמו זה שמצוי ב"נסיך דני" המרגש, המופלא מאוד.

ובכל זאת דני הוא לא פגום, הוא נסיך

הנסיך דני הולך ומתרחב, כי משהו נגזר ממשהו, נגזר על משהו, אולי בדימוי מטאפורי של נסיך הנשען על כתף כתרו. והכתר הנשען על ראש הנסיך, ומי משניהם הוא בלעדי? אף לא אחד מהם. המלכות הבלעדית היא הצירוף בין השניים עד שבלשון מיטונומית אתה חושב על נסיך ורואה כתר, וחושב על כתר ורואה נסיך. בבחינת מלכות במלכות- נוגעת להיות מלכות שבמלכות.

ספרי לנו איך את כותבת? מה התהליך? 

מילה היא עולם גלוי ונעלם.

אני מתמקדת בכתיבת שירה בעיקר, ולעיתים נוגעת בדרך לירית גם בעולמות המורכבים של הפרוזה.

הוצאתי לאור 6 ספרי שירה, 3 ספרי ילדים וספר סיפורים קצרים. בחודש הקרוב ייצא לאור ספר פרוזה נוסף.

פרופ' גבריאל מוקד: "יצירת אמנות יפהפייה."

שיר הוא בבחינת כניסה ל"פרדס" המבטא על פי תפיסת הקבלה היהודית את מורכבות נפש האדם, בו משמשים בערבוביה תוהו ובוהו, מציאות בהירה ומציאות עילאית. שיר הוא המקום בו מתמצה קסם הבריאה בהיותו אינסוף פירושים, המתמזגים עם מסתרי היקום. שיריי הם עולם גלוי ונעלם, בו אני שוקעת לתהומות, עולה לגבהים, משוטטת ב"עולמות" וחווה בפנימיותם חוויות של גדלות ואפסות, התפשטות (התרחבות) וצמצום.

שיריי מטשטשים את גבולות המציאות, משל הפכו למציאות נוספת, המוליכה אותן באמצעות אנרגיה אינסופית. משום שאין להפריד את העולם התחתון החומרי מן העולם האידיאי העליון, כי הכול הוא בבחינת אחדות אחת ללא מחיצות, איני חדלה להתמודד עם תופעת ה"אוטיזם" (אני אם לבן אוטיסט), ומבינה יותר ויותר ש"בתופעה" מצויים הדברים בכל צמצומם. אומנם. בני היקר הוא בבחינת חריגה מעצמו, אבל זו חריגה הבאה לתפוס כל שמתרחש בפנימיותו ולראות את סוד הצמצום ואת הסגולות הגנוזות, שפעמים רבות לא הגיעו לידי הגשמה, ומן הראוי שיתגשמו.

מה ההבדל בין שירה ולבין פרוזה בעינייך? 

שיר וכתיבה לירית של פרוזה יכולים לנפץ את עוצמת הראייה של המציאות, שכן מהות השירה והליריקה היא להימצא בצידן הכמוס של הדברים. אינני מסתפקת רק בנתון ובגלוי, משום שאני חייבת מתוך פנימיותי לגלות את הנעלם מן העין. כתיבתי רבגונית מבחינת איכויותיי הנפשיות, בעיקר משום שאין לשאלות הנובעות מאיכויות אלה פיתרון מעשי ומיידי. במובן ידוע הן נעדרות פיתרון כלל. הסבל והמצוקה מצויים בצד האור, החכמה, המחשבה והיצירה.

שיר הוא נביעה של חיים, הרחבתם ממקורם והמשכם מעבר למה שהיה מגולם בהם בפועל. כתיבה היא ריכוז טוטאלי אליו אני מגיעה רק כשאני חוזרת אל השורש, שם מתרחשת זרימה, ההולכת ממשמעות אחת למשמעות עמוקה יותר. כל מה שנברא משיר שטוף באור פנימי. כתיבתי היא תערובת של כיוונים, וידויים מחד, ושל תהליך כיסויים מאידך. לעיתים מכסות המטאפורות על הבהירות המתבקשת מן האמירה.

לעיתים נאמרים הדברים מתוך ניסוח חד וברור. מתת זה שבין כיסוי לגילוי, הפכים אלו לא רק שאינם מבטלים זה את זה, אלא מתפקדים כל אחד בתור תביעה עצמאית ושלווה. וידוי מחד וכיסוי מאידך הם אמצעים להכריח את הדברים להבקיע מן העומק. זהו גם צורך שיש בו התכוונות לעורר את רגע החסד בן החלוף, באופן שכל כוח יגיע לידי קיום מוחלט נוכח הכוח המנוגד לו.

אז מהו סוד הכתיבה שלך?

בכתיבתי בעשרת הספרים שורה אווירה חידתית, סוריאליסטית ומרובות בה הסתירות. כמו מבקשת אני לומר, שרק דרך הסוד ניתן לפענח את צופן הנפש ולהתבונן באפלה שלה. לשוני מקיפה את העט השירי ברקמה קסומה וצבעונית, אפופה חושניות וכוח חיים, ומפעפעת מתוכו בדיו נגידה ומצווה. יש לי היגיון משלי, תחביר ומקצב הגותי משלי. לשון זו נחווית כעולם אוטונומי לגמרי, בהיותה החידה הגדולה שבתוכה מונחת מהותו של הפשר האחרון. לשון הכתיבה שלי אכן מפתיעה לעיתים בצירופן של אמיתות בלתי צפויות, ויש שהיא מוליכה שולל בסתימותה ובתעתועיה. ועם זאת קריאה זהירה מלמדת, שאולי דווקא בשל "נגידותה" יכול להתרחש הוידוי האישי, מפני שלגיטימית כאן הבחירה בדרך העקיפין, החבויה והבלתי ישירה, זו שניתן אולי לאפיינה – "וידוי ככיסוי הזוי".

בספריי השונים ניתן לחוש כיצד נצברת המחשבה במעמקיו הבלתי נודעים של הגוף, ומשלחת לתוכו גלי עומק, המהדהדים במחילותיו ועולים על פני השטח, ומעידים כי התחוללה איזו מטמורפוזה. כך אני יכולה להתמלא בחוויה, לעבד אותה, ולהתפרק ממנה במעשה היצירה, כדי ששוב ייוצר חלל ריק הקורא להתמלאות.

כתיבתי נקייה, מדויקת וחסכנית. כמעט לא "בורחות לי המילים" ולא נשפכים ממני פרצי רגשות בלתי מבוקרים. יש לי אחריות כבדה כלפי המילה, והמילה היא אהבת חיי. האחיזה המאגית במילה מעמידה אותי בפני תודעת האלם, כי במקום שבו מאבדת המילה מכוחה, נמצא הדיבור האמיתי. במובן זה יש כאן ניסיון התקרבות אל הבראשיתיות אל טרם הבריאה. זוהי התחברות אל אינטואיציה בסיסית, המונחת בקשר הלא מילולי, שרק הוא יכול להכשיר את הקרקע לקראת בואה של המילה.

יוכבד בן־דור