close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שליח בכל לבבו ובכל מאודו - Post Image
    • שליח בכל לבבו ובכל מאודו
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 02.06.20

    “בשליחות הלב – מאולמות המשפט לעולמות השבויים והנעדרים” | אוֹרי סְלונים
    עורכת: ענת שינקמן בן זאב, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2019, 327 עמ’.

     

    תדמית מוטעית דבקה בעורכי הדין באשר הם. יש הרואים בהם תחמנים, גנבים עם רישיון, ויש הרואים בהם טיפוסים קונפורמיסטיים ההולכים עקב בצד אגודל אחר החוק היבש. האמת אינה כאן ואינה כאן. אני בימי חיי זכיתי להכיר עורכי דין שהם דמויות מרתקות וססגוניות. כזה הוא גם עורך הדין אוֹרִי סְלוֹנִים, שפגשתי בימי ילדותי, ותעיד עליו האוטוביוגרפיה הקריאה, הזורמת והמעניינת שכתב. סלונים לקח חלק מרכזי בעשייה החברתית הפוליטית כאן בישראל בצמתים סופֶּר-מרכזיים של תולדותינו בכמה מתחנות חייו: ראשית כעורך דין, למשל, הדיאלוג האנושי כל כך שניהל עם האופנובּנק, רוני ליבוביץ, שכולנו הערצנו כמין גרסה מרוככת של בּוני וקלייד, ואחר כך בוועדות חקירה ממלכתיות הזכורות לכולנו לאחר אירועים לאומיים שגרמו כאן לרעידות אדמה ולפוסטראומה: טבח סבּרה ושתילה, הפיגוע בקו 300, וכמובן רצח יצחק רבין.

    בד בבד הפך המתווך האולטימטיבי שלנו בכל מה שקשור לנושא השבויים והנעדרים: חיילי קרב סולטאן יעקב שבבקעת הלבנון ב-1982: זכריה באומל, יהודה כץ וצביקה פלדמן; החייל הדרוזי סמיר אסעד, שנעלם ב-1983; יוסף פינק ורחמים אלשייך, שנשבו במהלך מארב בלבנון ב-1986. מעט מאוחר יותר בשל עיכוב בקבלת הסיווג הביטחוני של סלונים גם הנווט רון ארד, שצנח ונתפס חי בלבנון ב-1986; החיילים אודי גולדווסר ולאלדד רגב שנחטפו על ידי החיזבאללה ב-2006; החייל גלעד שליט שנחטף ב-2006 על ידי חמאס בעזה. לתפקיד הזה מוקדש חלק הארי של הספר הזה.

    התחנה האחרונה המשמעותית בחייו של סלונים עד כה היא נשיא וראייטי הארצי ואחר כך העולמי, אותו ארגון בינלאומי חשוב הדואג לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אני רוצה להתחיל דווקא בתחנה האחרונה הזו לאחר שמניתי את מפעלות חייו. בפרק הזה הוא כותב: “באתי לשנה ונשארתי לכל החיים”. אני עצמי אב לילד בעל צרכים מיוחדים. מתן חיים של דנה זוגתי ושלי, שהוא כיום בן 18, הוא ילד בעל צרכים מיוחדים, ואני יודע עד כמה הורים ללא סוף מהסוג שלנו זקוקים למתנדבים שנשארים לכל החיים.

    בצד האחר של החיים בהיותי ילד קטן, פגשתי את סלונים. הוא היה מ”המאפיה” הידועה והצבעונית של בריכת גורדון, שאמי בלהה ואבי גדי יגיל, היו בה חברי קבע באותן השנים. בספר יש תיאור יפה של בריכת מי המלח המיתולוגית הזאת בתל אביב סמוך לים והחבורה שסבבה סביבה. יומו של סלונים בשנים ההן כעורך דין נחצה לשניים, לפני ואחרי בריכת גורדון.

    החבורה הזאת כללה דמויות כמו נתן זהבי, הסבּל סעדיה בן-דוד, אשר חבקין, הבעלים של כמה תחנות דלק בתל אביב והאמרגן של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי; דב בר, אחד הקצינים היותר נועזים בשייטת 13; חבורת הבּולגרים מיפו עם הבורקסים והטייפ; דליה למדני, עורכת המשנה של שבועון “לאשה”; הדה בושס; נתי רותם, שהיה מבכירי השב”כ וניהל אחר כך את מערך האבטחה של חברת אל על ומאוחר יותר את החֲבָרות של יוסי הראל ועזריאל עינב שהיו הבעלים של הבריכה, זה הראשון היה מפקד אוניית המעפילים “אקסודוס” המיתולוגית, ואילו השני היה האלחוטן הראשי של האונייה. אך מה שקשר את עורך הדין סלונים יותר מכל אל עולם התיאטרון והבידור היתה הידידות המופלאה עם לא אחר מאשר חיים טופול שצמחה אף היא בבריכה.

    בתחילת הספר כותב סלונים כי ענה פעם לתלמיד ששאל אותו איך התגלגל לסייע בעניין השבויים והנעדרים, כי הכול היה במקרה. אני לא קונה את זה. אני חושב שסלונים בחר בדרך שהיתה לו טבעית אפילו מטעמים אטביסטיים. הוא בא במקור ממשפחה דתית של חבּ”דצקר. אלה ידועים בהיותם שליחים, השליחות היא מיהותם והיא מהותם, הם שד”רים, דהיינו שלוחי דרבנן שהיו נעים בשבעים גלויות, וסלונים הוא אכן כזה. הוא לא יכול היה להסתפק אך ורק בפרשיות משפטיות סנסציוניות דאז כמו “ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת”, “המעילה בתיאטרון הבימה” “פרשת החטיפה של השר הניגרי” ומהר מאוד מצא עצמו מתנדב בעניינים לאומיים מרכזיים ורגישים. בתוך עם שחלקו גר כאן בארץ וחלקו בפזורה על פני ארְצות עולם; בתוך חברה שחושפת בטנה של סולידריות פעמים רבות, אך רוב זמנה, מקוטבת ומקוטעת, רבת שונאים בחוץ ומוקפת אויבים – מצטייר אפוא שתפקיד השליח בעיני סלונים הוא ממש עניין אקזיסטנציאליסטי שבו הקיום קודם למהות והוא זקוק לו כמו אוויר לנשימה. אין כאן כל עניין אגבי.

    אתה רואה זאת גם בהביאו בספר את הצד השני של המטבע. הספר מנומר במכתבי תודה לסלונים על פעילותו המבורכת מרוני ליבוביץ האופנובנק; דרך תמי ארד, אשתו של הנווט רון ארד, שנפל בשבי ב-1986, ועד קרולין טביב, “ילדת וראייטי” לשעבר שהפכה טנסיאית שולחן פאראלימפית ישראלית עטורת מדליות בינלאומיות. המכתבים מובאים בגופן של כתב יד ובולטים מאוד. נשאלת השאלה מדוע סלונים מביא את המכתבים ואינו מסתפק במונולוג שלו ובסיפור חייו המרתק? לא מדובר כאן בהתנאוּת חלילה. לדידי, התשובה טמונה במה שצוין כאן כבר קודם, כי סלונים הוא שליח בכל לבבו ובכל מאודו, והוא רוצה להראות לנו קבל עם ועדה כי דברים שיצאו מן הלב, בשליחות הלב, גם הגיעו אל הלב.

    מורשתו של סלונים היא בצנחנים, החבר’ה הטובים. יש תצלום יפה שלו בספר מתוך עיתון עם עמוס ירון, ראש אכּ”א, שלו נתן סעד משפטי בוועדת כהן לחקר הטבח במחנות סברה ושתילה, ועם תא”ל איציק מרדכי, לו נתן סעד משפטי בפרשת קו 300 הזכורה כאוטובוס המחבלים החיים. התצלום נלקח מייד לאחר שצנחו השלושה לרגל חילופי הקצח”ר (קצין החי”ר והצנחנים הראשי). סלונים היה מדריך צניחה. השלושה מחויכים בתצלום ולפעמים, כמאמר הקלישאה, תמונה אחת בשחור לבן טובה מאלף מילים. צר לי להיות נוסטלגי ולומר שהיא מזכירה ימים רחוקים יותר ותמימים יותר שאליהם אני מתגעגע. מה לעשות, שהיתה בהם פחות ציניות ויותר סולידריות חברתית לפני שנחצו קווים אתיים. מאוחר יותר סלונים גם הֵגֵן על דרור יצחקי, שהיה ראש אגף האבטחה בשב”כ בזמן רצח רבין, בפני ועדת שמגר הידועה. יצחקי התפטר מייד לאחר הרצח.

    רצח רבין מבחינתי הוא קו פרשת המים בחברה הישראלית כמו שלאחרים, מבוגרים ממני, היתה זו מלחמת יום כיפור. זה אומר שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. משהו באמון הסולידרי נשבר. נסדק עוד סדק בחברה הישראלית. סלונים טוען, כנראה בצדק, שוועדות חקירה באשר הן הן כלי בעייתי מאוד לשיפוט נכון וצודק, הוא עומד על כך שמדובר בצדק ולא בדין קר ומנוכר. הוא רואה בהן, פעמים רבות, כלי תקשורתי של איזו מחויבות חברתית שאין לה כל יכולת למצות את האמת עם הנאשם ולהגיע לדין צדק בלא הטיה. הספר רצוף תמונות מרגשות ויפות: תמונות משפחתיות של סלונים וכן עם אישי ציבור בצבע, ורצף צילומי כתבות וידיעות שפורסמו עליו בשחור לבן. לדעתי טוב שאלה באו בספר כדי להשלים את התמונה של אישיותו של עורך הדין אשר לא לחינם מכונה “הנוקש בדלתות” למטרות טובות ומיטיבות.

    מעבר לסיפורים מרתקים שנחשפים כאן, מעין קוריוזים באשר לשבויים והנעדרים היקרים לליבות כולנו, כמו למשל הפגישה של סלונים עם אח של המחבל מוסטפא דיראני, הרי שיש לסלונים כמה תובנות נאות שהוא משתף אותנו בהן באשר לטיפול בנושא הכל כך רגיש הזה. למשל, הוא השתדל בכל מאודו להכניס מעבר לטיפול של צה”ל ואכּ”א בתוכו גם כוחות עוצמתיים של מודיעין כמו המוסד והשבּ”כּ לתמונה. מה שנראה לנו כיום כטבעי כל כך היה ככל הנראה לא מובן מאליו בעבר. הוא מבדיל בפירוש בין משא ומתן למשא ומתן כי אין המשא ומתן עם ארץ טוטליטארית ואכזרית ככל שתהא: מצרים, סוריה, לבנון, דומה לשיח למול ארגוני טרור כמו חזבּאללה וחמאס שאינם נענים לחוקים בינלאומיים. עוד הוא כותב כי אין דומים שבויים יהודיים שנשבו בגולה בעבר הרחוק ונדרש תמורתם כופר לחיילי צה”ל. כיוון שחיילי צה”ל היו מחויבים ללכת למסגרת הצבאית, אנחנו שלחנו אותם לשם ולכן יש לנו מחויבות להחזיר אותם כמעט בכל מחיר. צודק מאוד. כל מה שהוא כותב כאן בחוכמה רבה מעורר מחשבה בבחינת איך לא חשבנו על כך קודם.

    היהדות רואה בפדיון שבויים דבר ראשון במעלה. כולנו קראנו את פסוקי הנביא ירמיה בתנ”ך המדברים על כך ופורשו על ידי האמורא רבי יוחנן, וכן את הרמב”ם וכל הרבנים שאחריו. זוהי מצווה חשובה מאין כמותה. וכפי שכבר כתבתי, נראה כאילו יש משהו אטביסטי בעיסוק הזה של סלונים, זה כמו טבוע בד”נא היהודי החבּ”די שלו. אני משוכנע שאילו היה חי במאות הקודמות, נגיד במאה ה-13, היה משכנע את המהר”ם מרוטנברג (רבי מאיר בן רבי ברוך), למשל, להסכים לקבלת דמי הכופר תמורת שחרורו. המהר”ם מרוטנברג שהיה מגדולי הפוסקים בתקופת ימי הביניים, פעל לפי הכלל התלמודי: “כי אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם”, כשנתפס ונכלא בנסותו להגר לארץ ישראל. הקיסר הגרמני בכבודו ובעצמו ביקש סכום עצום תמורת שחרורו. הקהילה היהודית אספה את הסכום הנדרש והתכוננה לשלמו, אך המהר”ם התנגד לכך בתוקף ובסופו של דבר מת בכלאו כעבור שבע שנים. גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק 14 שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר”ם בבית הקברות היהודי שבוורמס, בגרמניה. ואני מוסיף, אל דאגה, אילו היה שם עו”ד סלונים כבר היה משכנע או את הרב או את הקיסר לשחררו בעודו בחייו.

    בדרך כלל אין אומרים שבחו של אדם בפניו, אלא מקצת שבחו, אך במקרים השכיחים לצערנו, גם אין אומרים שבחו של אדם בחייו. נזכרים ואומרים דברי הלל רק לאחר מותו בחזקת “אחרי מות קדושים אמוֹר”. אחת התובנות היפות של סלונים המופיעה בתחילת הספר היא שאין הדבר חייב להיות כך ואין הוא צריך להיות כך. יש להודות לאדם על מפעלותיו דווקא בחייו, בעודו בחייו. כחיזוק לדבריו מביא סלונים שיר יפה של המשורר יצחק שלו, שהיה בעבר איש חינוך ומשורר פופולארי בשנות החמישים עם הספרים “אוחזת ענף שקד” ו”קולות אנוש חמים” ומי שכתב את הרומן המותח “פרשת גבריאל תירוש” וזכור לנו כיום בעיקר בשל היותו אביו של הסופר: מאיר שלו. השיר כאמור מדבר על תודה לאדם בעודו בחייו, ואני בוחר להקדיש אותו לאורי סלונים לאור מפעלותיו האנושיים והיפים ביותר.

    שירו נא למתים בטרם ימותו / יצחק שלו

    שִׁירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִׁירְכֶם
    לָהֶם וְהֵם חֵרְשִׁים מִשְּׁמֹעַ וַאֲטוּמִים מֵהָבִין
    אַל נָא תֵּרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם
    בַּמִּשְׁפָּט. אַל נָא תִּקְפְּצוּ שִׂפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָּה
    הַטּוֹבָה בְּמוֹעֲדָהּ, כִּי טוֹבָה הַמִּלָּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוֹד חַי
    שׁוֹמְעָהּ. שַׁלְּמוּ שַׁלְמֵי-תוֹדַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.
    כִּי עוֹד מְעַט וְעָבְרוּ מִן הָאָרֶץ וְיִהְיוּ לָכֶם כְּנוֹשֵׁי-נֵצַח
    וְהַחוֹב אֲשֶׁר חַבְתֶּם לָהֶם חוֹב עוֹלָם לֹא יִפָּרֵעַ. אֶת
    הַמִּלִּים אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ לַחֲרֹת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵׂאת בִּסְפֹד
    הַסּוֹפְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּׁבְעָה, בִּימֵי שְׁלֹשִׁים וּבִימֵי
    שָׁנָה – אֶת הַמִּלִּים הָאֵלּוּ הַקְדִּימוּ לֵאמוֹר! כִּי הִנֵּה
    רְאִיתִיכֶם מְנַשְּׂאִים אֶת שֵׁם הַמֵּתִים אֲשֶׁר בְּחַיֵּיהֶם לֹא
    הִפַּלְתֶּם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַּם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,
    וָאֹמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם
    הַטּוֹבוֹת עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמוֹן-רִגְשֵׁיכֶם, – כִּי אָז חֲזָקִים
    שִׁבְעָתַיִם, גֵּאִים שִׁבְעָתַיִם וְשִׁבְעָתַיִם לֹא-בוֹדְדִים הָיוּ
    בְּהִתְיַצְּבָם אִישׁ לִקְרַאת יוֹמוֹ!
    דְּעוּ: בְּתוֹכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.
    הֲלֹא אִם יְדַעְתֶּם כִּי רַעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לֹּא
    עֲשִׂיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יוֹמוֹ זֶה הָאַחֲרוֹן? עֲשׂוּ נָא,
    אֵפוֹא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵּי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּוֹם הַזֶּה –
    לָהֶם הוּא!

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית