- שליח בכל לבבו ובכל מאודו
- רן יגיל
- התפרסם ב - 02.06.20
“בשליחות הלב – מאולמות המשפט לעולמות השבויים והנעדרים” | אוֹרי סְלונים
עורכת: ענת שינקמן בן זאב, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2019, 327 עמ'.
תדמית מוטעית דבקה בעורכי הדין באשר הם. יש הרואים בהם תחמנים, גנבים עם רישיון, ויש הרואים בהם טיפוסים קונפורמיסטיים ההולכים עקב בצד אגודל אחר החוק היבש. האמת אינה כאן ואינה כאן. אני בימי חיי זכיתי להכיר עורכי דין שהם דמויות מרתקות וססגוניות. כזה הוא גם עורך הדין אוֹרִי סְלוֹנִים, שפגשתי בימי ילדותי, ותעיד עליו האוטוביוגרפיה הקריאה, הזורמת והמעניינת שכתב. סלונים לקח חלק מרכזי בעשייה החברתית הפוליטית כאן בישראל בצמתים סופֶּר-מרכזיים של תולדותינו בכמה מתחנות חייו: ראשית כעורך דין, למשל, הדיאלוג האנושי כל כך שניהל עם האופנובּנק, רוני ליבוביץ, שכולנו הערצנו כמין גרסה מרוככת של בּוני וקלייד, ואחר כך בוועדות חקירה ממלכתיות הזכורות לכולנו לאחר אירועים לאומיים שגרמו כאן לרעידות אדמה ולפוסטראומה: טבח סבּרה ושתילה, הפיגוע בקו 300, וכמובן רצח יצחק רבין.
בד בבד הפך המתווך האולטימטיבי שלנו בכל מה שקשור לנושא השבויים והנעדרים: חיילי קרב סולטאן יעקב שבבקעת הלבנון ב-1982: זכריה באומל, יהודה כץ וצביקה פלדמן; החייל הדרוזי סמיר אסעד, שנעלם ב-1983; יוסף פינק ורחמים אלשייך, שנשבו במהלך מארב בלבנון ב-1986. מעט מאוחר יותר בשל עיכוב בקבלת הסיווג הביטחוני של סלונים גם הנווט רון ארד, שצנח ונתפס חי בלבנון ב-1986; החיילים אודי גולדווסר ולאלדד רגב שנחטפו על ידי החיזבאללה ב-2006; החייל גלעד שליט שנחטף ב-2006 על ידי חמאס בעזה. לתפקיד הזה מוקדש חלק הארי של הספר הזה.
התחנה האחרונה המשמעותית בחייו של סלונים עד כה היא נשיא וראייטי הארצי ואחר כך העולמי, אותו ארגון בינלאומי חשוב הדואג לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אני רוצה להתחיל דווקא בתחנה האחרונה הזו לאחר שמניתי את מפעלות חייו. בפרק הזה הוא כותב: "באתי לשנה ונשארתי לכל החיים". אני עצמי אב לילד בעל צרכים מיוחדים. מתן חיים של דנה זוגתי ושלי, שהוא כיום בן 18, הוא ילד בעל צרכים מיוחדים, ואני יודע עד כמה הורים ללא סוף מהסוג שלנו זקוקים למתנדבים שנשארים לכל החיים.
בצד האחר של החיים בהיותי ילד קטן, פגשתי את סלונים. הוא היה מ"המאפיה" הידועה והצבעונית של בריכת גורדון, שאמי בלהה ואבי גדי יגיל, היו בה חברי קבע באותן השנים. בספר יש תיאור יפה של בריכת מי המלח המיתולוגית הזאת בתל אביב סמוך לים והחבורה שסבבה סביבה. יומו של סלונים בשנים ההן כעורך דין נחצה לשניים, לפני ואחרי בריכת גורדון.
החבורה הזאת כללה דמויות כמו נתן זהבי, הסבּל סעדיה בן-דוד, אשר חבקין, הבעלים של כמה תחנות דלק בתל אביב והאמרגן של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי; דב בר, אחד הקצינים היותר נועזים בשייטת 13; חבורת הבּולגרים מיפו עם הבורקסים והטייפ; דליה למדני, עורכת המשנה של שבועון "לאשה"; הדה בושס; נתי רותם, שהיה מבכירי השב"כ וניהל אחר כך את מערך האבטחה של חברת אל על ומאוחר יותר את החֲבָרות של יוסי הראל ועזריאל עינב שהיו הבעלים של הבריכה, זה הראשון היה מפקד אוניית המעפילים "אקסודוס" המיתולוגית, ואילו השני היה האלחוטן הראשי של האונייה. אך מה שקשר את עורך הדין סלונים יותר מכל אל עולם התיאטרון והבידור היתה הידידות המופלאה עם לא אחר מאשר חיים טופול שצמחה אף היא בבריכה.
בתחילת הספר כותב סלונים כי ענה פעם לתלמיד ששאל אותו איך התגלגל לסייע בעניין השבויים והנעדרים, כי הכול היה במקרה. אני לא קונה את זה. אני חושב שסלונים בחר בדרך שהיתה לו טבעית אפילו מטעמים אטביסטיים. הוא בא במקור ממשפחה דתית של חבּ"דצקר. אלה ידועים בהיותם שליחים, השליחות היא מיהותם והיא מהותם, הם שד"רים, דהיינו שלוחי דרבנן שהיו נעים בשבעים גלויות, וסלונים הוא אכן כזה. הוא לא יכול היה להסתפק אך ורק בפרשיות משפטיות סנסציוניות דאז כמו "ח"כ יצחק רפאל מול סילבי קשת", "המעילה בתיאטרון הבימה" "פרשת החטיפה של השר הניגרי" ומהר מאוד מצא עצמו מתנדב בעניינים לאומיים מרכזיים ורגישים. בתוך עם שחלקו גר כאן בארץ וחלקו בפזורה על פני ארְצות עולם; בתוך חברה שחושפת בטנה של סולידריות פעמים רבות, אך רוב זמנה, מקוטבת ומקוטעת, רבת שונאים בחוץ ומוקפת אויבים – מצטייר אפוא שתפקיד השליח בעיני סלונים הוא ממש עניין אקזיסטנציאליסטי שבו הקיום קודם למהות והוא זקוק לו כמו אוויר לנשימה. אין כאן כל עניין אגבי.
אתה רואה זאת גם בהביאו בספר את הצד השני של המטבע. הספר מנומר במכתבי תודה לסלונים על פעילותו המבורכת מרוני ליבוביץ האופנובנק; דרך תמי ארד, אשתו של הנווט רון ארד, שנפל בשבי ב-1986, ועד קרולין טביב, "ילדת וראייטי" לשעבר שהפכה טנסיאית שולחן פאראלימפית ישראלית עטורת מדליות בינלאומיות. המכתבים מובאים בגופן של כתב יד ובולטים מאוד. נשאלת השאלה מדוע סלונים מביא את המכתבים ואינו מסתפק במונולוג שלו ובסיפור חייו המרתק? לא מדובר כאן בהתנאוּת חלילה. לדידי, התשובה טמונה במה שצוין כאן כבר קודם, כי סלונים הוא שליח בכל לבבו ובכל מאודו, והוא רוצה להראות לנו קבל עם ועדה כי דברים שיצאו מן הלב, בשליחות הלב, גם הגיעו אל הלב.
מורשתו של סלונים היא בצנחנים, החבר'ה הטובים. יש תצלום יפה שלו בספר מתוך עיתון עם עמוס ירון, ראש אכּ"א, שלו נתן סעד משפטי בוועדת כהן לחקר הטבח במחנות סברה ושתילה, ועם תא"ל איציק מרדכי, לו נתן סעד משפטי בפרשת קו 300 הזכורה כאוטובוס המחבלים החיים. התצלום נלקח מייד לאחר שצנחו השלושה לרגל חילופי הקצח"ר (קצין החי"ר והצנחנים הראשי). סלונים היה מדריך צניחה. השלושה מחויכים בתצלום ולפעמים, כמאמר הקלישאה, תמונה אחת בשחור לבן טובה מאלף מילים. צר לי להיות נוסטלגי ולומר שהיא מזכירה ימים רחוקים יותר ותמימים יותר שאליהם אני מתגעגע. מה לעשות, שהיתה בהם פחות ציניות ויותר סולידריות חברתית לפני שנחצו קווים אתיים. מאוחר יותר סלונים גם הֵגֵן על דרור יצחקי, שהיה ראש אגף האבטחה בשב"כ בזמן רצח רבין, בפני ועדת שמגר הידועה. יצחקי התפטר מייד לאחר הרצח.
רצח רבין מבחינתי הוא קו פרשת המים בחברה הישראלית כמו שלאחרים, מבוגרים ממני, היתה זו מלחמת יום כיפור. זה אומר שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. משהו באמון הסולידרי נשבר. נסדק עוד סדק בחברה הישראלית. סלונים טוען, כנראה בצדק, שוועדות חקירה באשר הן הן כלי בעייתי מאוד לשיפוט נכון וצודק, הוא עומד על כך שמדובר בצדק ולא בדין קר ומנוכר. הוא רואה בהן, פעמים רבות, כלי תקשורתי של איזו מחויבות חברתית שאין לה כל יכולת למצות את האמת עם הנאשם ולהגיע לדין צדק בלא הטיה. הספר רצוף תמונות מרגשות ויפות: תמונות משפחתיות של סלונים וכן עם אישי ציבור בצבע, ורצף צילומי כתבות וידיעות שפורסמו עליו בשחור לבן. לדעתי טוב שאלה באו בספר כדי להשלים את התמונה של אישיותו של עורך הדין אשר לא לחינם מכונה "הנוקש בדלתות" למטרות טובות ומיטיבות.
מעבר לסיפורים מרתקים שנחשפים כאן, מעין קוריוזים באשר לשבויים והנעדרים היקרים לליבות כולנו, כמו למשל הפגישה של סלונים עם אח של המחבל מוסטפא דיראני, הרי שיש לסלונים כמה תובנות נאות שהוא משתף אותנו בהן באשר לטיפול בנושא הכל כך רגיש הזה. למשל, הוא השתדל בכל מאודו להכניס מעבר לטיפול של צה"ל ואכּ"א בתוכו גם כוחות עוצמתיים של מודיעין כמו המוסד והשבּ"כּ לתמונה. מה שנראה לנו כיום כטבעי כל כך היה ככל הנראה לא מובן מאליו בעבר. הוא מבדיל בפירוש בין משא ומתן למשא ומתן כי אין המשא ומתן עם ארץ טוטליטארית ואכזרית ככל שתהא: מצרים, סוריה, לבנון, דומה לשיח למול ארגוני טרור כמו חזבּאללה וחמאס שאינם נענים לחוקים בינלאומיים. עוד הוא כותב כי אין דומים שבויים יהודיים שנשבו בגולה בעבר הרחוק ונדרש תמורתם כופר לחיילי צה"ל. כיוון שחיילי צה"ל היו מחויבים ללכת למסגרת הצבאית, אנחנו שלחנו אותם לשם ולכן יש לנו מחויבות להחזיר אותם כמעט בכל מחיר. צודק מאוד. כל מה שהוא כותב כאן בחוכמה רבה מעורר מחשבה בבחינת איך לא חשבנו על כך קודם.
היהדות רואה בפדיון שבויים דבר ראשון במעלה. כולנו קראנו את פסוקי הנביא ירמיה בתנ"ך המדברים על כך ופורשו על ידי האמורא רבי יוחנן, וכן את הרמב"ם וכל הרבנים שאחריו. זוהי מצווה חשובה מאין כמותה. וכפי שכבר כתבתי, נראה כאילו יש משהו אטביסטי בעיסוק הזה של סלונים, זה כמו טבוע בד"נא היהודי החבּ"די שלו. אני משוכנע שאילו היה חי במאות הקודמות, נגיד במאה ה-13, היה משכנע את המהר"ם מרוטנברג (רבי מאיר בן רבי ברוך), למשל, להסכים לקבלת דמי הכופר תמורת שחרורו. המהר"ם מרוטנברג שהיה מגדולי הפוסקים בתקופת ימי הביניים, פעל לפי הכלל התלמודי: "כי אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם", כשנתפס ונכלא בנסותו להגר לארץ ישראל. הקיסר הגרמני בכבודו ובעצמו ביקש סכום עצום תמורת שחרורו. הקהילה היהודית אספה את הסכום הנדרש והתכוננה לשלמו, אך המהר"ם התנגד לכך בתוקף ובסופו של דבר מת בכלאו כעבור שבע שנים. גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק 14 שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס, בגרמניה. ואני מוסיף, אל דאגה, אילו היה שם עו"ד סלונים כבר היה משכנע או את הרב או את הקיסר לשחררו בעודו בחייו.
בדרך כלל אין אומרים שבחו של אדם בפניו, אלא מקצת שבחו, אך במקרים השכיחים לצערנו, גם אין אומרים שבחו של אדם בחייו. נזכרים ואומרים דברי הלל רק לאחר מותו בחזקת "אחרי מות קדושים אמוֹר". אחת התובנות היפות של סלונים המופיעה בתחילת הספר היא שאין הדבר חייב להיות כך ואין הוא צריך להיות כך. יש להודות לאדם על מפעלותיו דווקא בחייו, בעודו בחייו. כחיזוק לדבריו מביא סלונים שיר יפה של המשורר יצחק שלו, שהיה בעבר איש חינוך ומשורר פופולארי בשנות החמישים עם הספרים "אוחזת ענף שקד" ו"קולות אנוש חמים" ומי שכתב את הרומן המותח "פרשת גבריאל תירוש" וזכור לנו כיום בעיקר בשל היותו אביו של הסופר: מאיר שלו. השיר כאמור מדבר על תודה לאדם בעודו בחייו, ואני בוחר להקדיש אותו לאורי סלונים לאור מפעלותיו האנושיים והיפים ביותר.
שירו נא למתים בטרם ימותו / יצחק שלו
שִׁירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִׁירְכֶם
לָהֶם וְהֵם חֵרְשִׁים מִשְּׁמֹעַ וַאֲטוּמִים מֵהָבִין
אַל נָא תֵּרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם
בַּמִּשְׁפָּט. אַל נָא תִּקְפְּצוּ שִׂפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָּה
הַטּוֹבָה בְּמוֹעֲדָהּ, כִּי טוֹבָה הַמִּלָּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוֹד חַי
שׁוֹמְעָהּ. שַׁלְּמוּ שַׁלְמֵי-תוֹדַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.
כִּי עוֹד מְעַט וְעָבְרוּ מִן הָאָרֶץ וְיִהְיוּ לָכֶם כְּנוֹשֵׁי-נֵצַח
וְהַחוֹב אֲשֶׁר חַבְתֶּם לָהֶם חוֹב עוֹלָם לֹא יִפָּרֵעַ. אֶת
הַמִּלִּים אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ לַחֲרֹת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵׂאת בִּסְפֹד
הַסּוֹפְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּׁבְעָה, בִּימֵי שְׁלֹשִׁים וּבִימֵי
שָׁנָה – אֶת הַמִּלִּים הָאֵלּוּ הַקְדִּימוּ לֵאמוֹר! כִּי הִנֵּה
רְאִיתִיכֶם מְנַשְּׂאִים אֶת שֵׁם הַמֵּתִים אֲשֶׁר בְּחַיֵּיהֶם לֹא
הִפַּלְתֶּם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַּם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,
וָאֹמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם
הַטּוֹבוֹת עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמוֹן-רִגְשֵׁיכֶם, – כִּי אָז חֲזָקִים
שִׁבְעָתַיִם, גֵּאִים שִׁבְעָתַיִם וְשִׁבְעָתַיִם לֹא-בוֹדְדִים הָיוּ
בְּהִתְיַצְּבָם אִישׁ לִקְרַאת יוֹמוֹ!
דְּעוּ: בְּתוֹכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.
הֲלֹא אִם יְדַעְתֶּם כִּי רַעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לֹּא
עֲשִׂיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יוֹמוֹ זֶה הָאַחֲרוֹן? עֲשׂוּ נָא,
אֵפוֹא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵּי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּוֹם הַזֶּה –
לָהֶם הוּא!
"…מצטייר אפוא שתפקיד השליח בעיני סלונים הוא ממש עניין אקזיסטנציאליסטי שבו הקיום קודם למהות והוא זקוק לו כמו אוויר לנשימה."
"צר לי להיות נוסטלגי ולומר שהיא מזכירה ימים רחוקים יותר ותמימים יותר שאליהם אני מתגעגע. מה לעשות, שהיתה בהם פחות ציניות ויותר סולידריות חברתית לפני שנחצו קווים אתיים."
עדות עוצמתית, כמטבע כבדה, רבת ערך, המהללת עוד בחייו, אדם המשקף את ערכיך.
אתה הסטוריון של אדם ושל תקופה, מחוייב כשליח להעיד על ערכיו של אדם ולהללו על ערכים אלו, ולקונן על חברה שזנחה אותם.
רשימה מרחיבת דעת ולב. עושה חיבור מלומד בין הווה מתסכל לעבר מר. כמחבר הספרגם רני הלך בשליחות ליבו.
"אַל נָא תִּקְפְּצוּ שִׂפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָּה / הַטּוֹבָה בְּמוֹעֲדָהּ, כִּי טוֹבָה הַמִּלָּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוֹד חַי / שׁוֹמְעָהּ". מאמר יפה, מעניין ומרגש על איש רב פעלים, "שליח בכל לבבו ובכל מאודו", שפעל במישורים שונים "בשליחות הלב". איפה עוד ישנם אנשים כאלה בימינו הטרופים?! תודה ובהצלחה לאורי סלונים עם ספרו, תודה לרני יגיל על מאמרו ותודה לסלונט.
יהודית היקרה, שלמי תודה על התגובה האישית והמרגשת שלך. רן
מרדכי היקר, איזו הפתעה נעימה.
מזכירה נשכחות מימי "מעריב" העליזים.
שלמי תודה על התגובה – רני
ארלט היקרה, ברוח השדה הסמנטי של הלב. אני מודה לך מקרב לב על התגובה שלך. רני
נו, תגובתי נמחקה, אכתובנה שנית בתקווה שאוכל לומר את הדברים באותה התפעמות!
נסיוני הדל עם עורכי דין ושופטים היה רחוק כל-עיקר מעשות צדק ומשפט, ומוטב לא להצטרך להם.
אך מתוך הרצנזייה שלך, עולה דמות שהשכילה לנתב את חייה בנתינה אנושית גדולה,
לאוכלוסיות חלשות ונזקקות ועוד. עו"ד אורי סלונים, הוא בחינת שליח ציבורי עם מצפון מוסרי ורוחב לב,
אשר מאפיינת אנשים שבאו לקדם את העולם הזה, כדי לעשותו טוב יותר, ואלה מצויים במיעוט כמובן –
לפניהם אני מרימה את כובעי בקידה! (בקיצער, אמענטש)
אוהבת את הזרימה הקולחת במאמר, המאפיינת בכלל את כתיבתך הן הסיפורית והן העיתונאית/ מאמרית.
והשיר-מזמור שבחרת לסיים עמו את מאמרך, של יצחק שלו (אושיית הגות וחברה בפני עצמה), "מזמור" של אלה העומדים לפני מיתתם,
עוררה בי צמרמורת, בגלל כוח המילים, הנחרטות על הבשר החי.
דורין היקרה, שלמי תודה על התגובה המרגשת שלך. התגובה עצמה היא דבר-אמנות – רני
תודה רני!
רני היקר. כרגיל, התמוגגתי. בקשת לכתוב "על ספר", אבל כתבת "על אדם". מעניין במה, מתוך פעליו של עו"ד סלונים בחרת להתמקד. מעניינים הנימוקים שלך להתמקד דווקא בהם.
לא הסתפקת בציון הפעילויות למען שחרור שבויים., גם צרפת והבאת מקורות בשבחה וחשיבותה של פעילות זו.
וכמובן, התרגשתי לפגוש ולהיזכר בשירו היפה של שליו.
יונינה היקרה, אכן כך, הספר והאדם במקרה זה חד הם. שלמי תודה על התגובה המפורטת והיפה. רני
מאמר מקיף ויפה על דמותו ופעלו של אורי סלונים, איש רב פעלים, שפעל מתוך תחושת שליחות, לפי מה שעולה מן המאמר. תקצר היריעה מלהתייחס, מנקודת מבטי האישית, לכל האמירות הרבות שבמאמר, שלמרביתן המכרעת אני מסכים, ואתייחס רק לשתיים מהן: א'. אכן, יש בעייתיות מסוימת בוועדות חקירה, אך הן מסוג הדברים ההכרחיים, לדעתי. לדעתי, לא יתכן שלא יוקמו ועדות חקירה כדי לחקור מחדלים חמורים, על מנת שיוסקו מסקנות ויופקו לקחים, כדי שהציבור ומקבלי ההחלטות יידעו מה יש לתקן, למניעת הישנות המחדלים בעתיד, ומצד שני, יש טענה, כנראה מוצדקת בחלקה, שתופעת ועדות החקירה והחשש מהן, גורמת, לעיתים, לכך שפקידים ובעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי והממשלתי אינם פועלים באמת לפי הנדרש מבחינה עניינית, אלא מתוך מחשבה כיצד יימנעו מהאשמה במחדלים בוועדת חקירה, אם תקום, כלומר, מתוך מה שנקרא בפי העם לשם "כסת"ח". ועוד הרבה אפשר לומר בנושא מורכב זה לכאן ולכאן, אך לא אוכל לעשות זאת במסגרת מצומצמת זו. ב'. נושא שני שהייתי רוצה להתייחס אליו הוא רוני ליבוביץ', "האופנובנק". לא קראתי את הספר ואינני יודע מה נאמר בו בדיוק בנושא זה, אך אתייחס רק לכך שאכן, בתקופתו, ואולי גם בימים אלה, הוא נחשב בעיני רבים, מתוך אי-אהדתם לבנקים, למין גיבור, ואולם, לא בעיני כל הציבור. רבים, כולל אני, רואים בו מה שהוא היה באמת: שודד בנקים מסוכן, אשר סיכן חיי אנשים תמימים, שכל חטאם היה שהיו עובדים שכירים בבנקים, שעבדו לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם, או לקוחות ששהו במקרה בסניפי הבנקים בעת מעשי השוד (כל מי שאהד או אוהד את ליבוביץ', צריך לחשוב מה הייתה דעתו אילו הוא היה בסניף בנק, בין אם כעובד ובין אם כלקוח, בעת שוד שביצע ליבוביץ'). האקדח שבו ביצע ליבוביץ' את מעשי השוד לא היה אקדח צעצוע (כפי שנעשה על-ידי חלק משודדי הבנקים שהלכו בעקבותיו בשנים שלאחר מכן), אלא אקדח אמתי וטעון, ועל מנת לתת תוקף למעשי השוד הנמשכים שלו וכדי לרתק את העובדים והלקוחות למקומם, אף נהג לירות כדור אזהרה לעבר התקרה בתום מעשי השוד שלו. רק במזל גדול לא הסתיימו מעשי השוד הרבים שלו ברצח (כפי שארע, למשל, בשוד שבו נרצח אביו של השר לשעבר סילוון שלום, שהיה מנהל סניף בנק, בעת שוד שבצעו שודדים אחרים, שנים רבות לפני שפעל רוני ליבוביץ'). על מנת להמחיש את גודל הסכנה ואת הנזק הנפשי שנגרם למקצת מהאנשים, אני יכול גם לספר מניסיוני האישי: בהיותי בתפקיד באחד מסניפי הבנק שבו עבדתי, כמבקר פנימי, בצע ליבוביץ' את אחד ממעשי השוד הרבים שלו. הוא ציווה על כולם להשתטח, ובלשונו: "לשכב על הרצפה", אך אישה שישבה על כיסא, נתקפה בהלם ולא נשמעה להוראתו, למרות תחנוניו של בעלה. אני הייתי משוכנע שליבוביץ' יירה לעברה (במקרה כזה, גם אני הייתי עלול להיפגע, כי הייתי ממש באותו קו אש, ולא אכחד שפחדתי. אף אדם אינו רוצה למות בנסיבות כאלה, ובכלל, וקל וחומר בגיל הצעיר יחסית שבו הייתי אז), אך, למרבה המזל, הוא לא הבחין בכך, שכן היה שקוע בשוד עצמו, מול הקופאית המסכנה. היא באמת הייתה מסכנה. מימי לא ראיתי אדם חיוור כמוה לאחר השוד, שבו, במשך דקות ארוכות, כוון אקדח טעון לראשה, וכל טעות קלה מצדה, או אפילו מחשבה של השודד כי היא אינה מצייתת לו, הייתה עלולה להסתיים במותה, ורק לאחר שעה ארוכה מסיום השוד חזר הצבע לפניה. אני יודע שהערתי זו אינה נוגעת לליבת המאמר, שהינו, כאמור, מקיף ויפה, אלא, אני מוצא לנכון להעיר הערה זו כדי להאיר את הצד המסוכן, באופן פוטנציאלי, שהיה במעשי השוד של ליבוביץ', שרק במזל גדול, כאמור לעיל, לא הסתיים ברצח, כדי להאיר את עיני אותם אנשים שראו בו, ואולי עדיין רואים בו, מעין גיבור. אני מקווה שלא יהיה עוד "גיבור" מפוקפק כמוהו, בעיני חלק מציבור. זה עוד עלול לעלות לנו בחיי בני אדם תמימים כמונו.
תודה רבה רן, על מילותייך ,
הן מעניקות אנרגיה וכוח להמשיך!!
תגובות הקוראים מוסיפות את שלהן גם הן !
אשמח להיפגש ולהודות באופן אישי יותר !
בברכה נאמנה
אורי
תודה לך על המאמר מרחיב הדעת והלב על איש מיוחד. אורי הוא דמות מיוחדת בנוף שלנו ונדמה שאין שניה לה. אישיות מרתקת עם נתינה אדירה. ספר מרתק ומעניין. תודה לך.
קראתי בהנאה כפולה את המאמר של רני יגיל על אורי סלונים, שאותו כיניתי בשעתו "סוכן זיכרון". קראתי את המאמר הזה כמעט כמו סוכן כפול (חה חה). וכי למה? כי כתבתי עליו בעצמי לפני כחודשיים וחצי, כאן, באתר סלונט, וגם אני עשיתי זאת, בעוונותיי, בהערכה רבה לאיש ולספר. והנה בא רני יגיל, שאותו אני מחשיב כאחד ממבקרי הספרות הטובים בארץ, וכותב אף הוא על אורי סלונים ואף הוא באותו האתר. ברגע הראשון שאלתי את עצמי, הלו הלו, מה קורה כאן? אבל ככל שהעמקתי במאמר שלו, גיליתי את סוד הקסם של כתיבתו של רני. הוא כתב בדרכו שלו, מהזווית שלו, מהחוויה שלו, והמאמר שלו שונה לגמרי מהמאמר שלי, ועם זאת, מגיע לאותן המסקנות ממש. דעתו חיובית לא רק על האיש, שאותו הכיר בילדותו באמצעות הוריו, שגם אני זכיתי להכיר ולא בילדותי אלא דווקא בבגרותי, אם כי את האבא גדי, רני גדול בפרפרזה על הרני קטן, אחד מסיפוריו המקסימים של רני קטן, שהפך גם לגדי גדול בפני עצמו, ובכן, את האבא הכרתי עוד מהרדיו, ואחר כך גם באופן אישי, כמו שאת הבן הכרתי בתחילה מהספר שלו ואחר כך באופן אישי. את סלונים עצמו לא זכיתי להכיר באופן אישי, אבל הוא מהמעטים שאחרי שאתה קורא את הספר שלהם, אתה רוצה להכיר את הכותב באופן אישי. אז שא ברכה אורי סלונים על הספר שכתבת, ונקווה שבימים שבהם הפוליטיקה הישראלית מתדרדרת לשפל המדרגה, יצמחו לנו יותר אורי סלונים כאלה ולא מה שיש כרגע להציע, ושא ברכה כפולה רני יגיל על המאמר המשובח הנוסף שכתבת.
לכל המתעניינים, אני מוסיף כאן כהשלמת קריאה, בימים שהרבה ישראלים זקוקים למרבה הצער דווקא להשלמת הכנסה, את הלינק למאמר שפרסמתי בעצמי על ספרו של סלונים.
https://salonet.org.il/book-reviews/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%9F-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F/
נפלה טעות הגהה אישית שלי בתגובה ששלחתי לפני רגע ולכן שולח את התגובה שוב. זו התגובה המדויקת יותר.
קראתי בהנאה כפולה את המאמר של רני יגיל על אורי סלונים, שאותו כיניתי בשעתו "סוכן זיכרון". קראתי את המאמר הזה כמעט כמו סוכן כפול (חה חה). וכי למה? כי כתבתי עליו בעצמי לפני כחודשיים וחצי, כאן, באתר סלונט, וגם אני עשיתי זאת, בעוונותיי, בהערכה רבה לאיש ולספר. והנה בא רני יגיל, שאותו אני מחשיב כאחד ממבקרי הספרות הטובים בארץ, וכותב אף הוא על אורי סלונים ואף הוא באותו האתר. ברגע הראשון שאלתי את עצמי, הלו הלו, מה קורה כאן? אבל ככל שהעמקתי במאמר שלו, גיליתי את סוד הקסם של כתיבתו של רני. הוא כתב בדרכו שלו, מהזווית שלו, מהחוויה שלו, והמאמר שלו שונה לגמרי מהמאמר שלי, ועם זאת, מגיע לאותן המסקנות ממש. דעתו חיובית לא רק על האיש, שאותו הכיר בילדותו באמצעות הוריו, שגם אני זכיתי להכיר ולא בילדותי אלא דווקא בבגרותי, אם כי את האבא גדי, רני גדול בפרפרזה על הגדי קטן, אחד מסיפוריו המקסימים של רני קטן, שהפך גם לגדי גדול בפני עצמו, ובכן, את האבא הכרתי עוד מהרדיו, ואחר כך גם באופן אישי, כמו שאת הבן הכרתי בתחילה מהספר שלו ואחר כך באופן אישי. את סלונים עצמו לא זכיתי להכיר באופן אישי, אבל הוא מהמעטים שאחרי שאתה קורא את הספר שלהם, אתה רוצה להכיר את הכותב באופן אישי. אז שא ברכה אורי סלונים על הספר שכתבת, ונקווה שבימים שבהם הפוליטיקה הישראלית מתדרדרת לשפל המדרגה, יצמחו לנו יותר אורי סלונים כאלה ולא מה שיש כרגע להציע, ושא ברכה כפולה רני יגיל על המאמר המשובח הנוסף שכתבת.
לכל המתעניינים, אני מוסיף כאן כהשלמת קריאה, בימים שהרבה ישראלים זקוקים למרבה הצער דווקא להשלמת הכנסה, את הלינק למאמר שפרסמתי בעצמי על ספרו של סלונים.
https://salonet.org.il/book-reviews/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%9F-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F/
חיים היקר, איזו תגובה ארוכה ויפה. התגובה עצמה היא מאמר דעה.
שלמי תודה על הקריאה.
רוני ליבוביץ כבר מזמן אינו שודד בנקים ואף החזיר את כל הכסף שגנב.
אפשר להירגע. צפירת הרגעה.
עם זאת, יש שיגידו, שהבנקים ממשיכים לשדוד אותנו.
בינתיים סופשבוע נעים ושבת שלום – רן
ירון היקר, שלמי תודה על התגובה.
מאמרך על ספרו של אורי סלונים מעולה ובא מזווית אחרת.
אני ממליץ עליו בכל פה – רני
אורי היקר, שלמי תודה על התגובה ויותר מכך:
תודות רבות על שהעברת אותי בספרך חוויית קריאה מרתקת.
אני בא מתחום הספרות והלשון: פרוזה, שירה ומסה.
לא יוצא לי בדרך כלל לכתוב על אוטוביוגרפיה מעניינת, והנה זה קרה.
סופשבוע נעים ושבת שלום – רני
רחל היקרה, מסכים עם כל מילה שכתבת בתגובתך.
תודה רבה על הקריאה – רני
רני חביבי שלום. קראתי בגאווה ובהנאה על תולדות חייו של חברי היקר אורי סלונים. אהבתי מאוד את סגנונך וההדגשות במקומות הנכונים, למדתי הרבה על אורך חייו המרתקים של אורי שמקדשות לנתינה ועזרה לנזקקים. אני בטוח שלפני שלוקח על עצמו תיק פלילי,
אינו בודק את חשבון הבנק של הנאשם, אלא האם יש בו נקודות אור חיוביות ויש סיכוי להצילו ולהחזירו למעגל החיים כפי שעשה לליבוביץ. הלואי והיו בארצינו הקטנה הרבה אזרחים כאורי סלונים ואז מעמדינו בעולם יהיה כאור לגויים. אורי יקירי מאחל לך חיים ארוכים של נתינה והרבה בריאות. מעריצך אמנון.