“בשליחות הלב” | אוֹרי סלונים
ידיעות ספרים , 2019, 327 עמ'.

בתום חמש שנים של אי ודאות האם הנעדרים יוסי פינק ורחמים אלשייך, שנחטפו בגבול לבנון על ידי החיזבאללה, עודם בחיים, התקבלו הוכחות ששניהם אכן מתים, והרב הצבאי, האלוף גד נבון, אישר להודיע לבני משפחותיהם שאפשר לשבת עליהם שבעה. עו"ד אורי סלונים, יועץ שר הביטחון לענייני השבויים והנעדרים, ואל"מ ורדה פומרנץ, אז רמ"ח נפגעים, עמדו לנסוע ולהודיע על כך למשפחות, אבל אז נזכרה פומרנץ שאחותו של פינק עומדת להינשא למחרת היום והוחלט לדחות את בשורת האיוב עד למחרת החתונה. סלונים עצמו השתתף בטקס החתונה וניסה שלא להסגיר את המתחולל בקרבו, אבל למחרת היום, כשהגיע להודיע למשפחת פינק שהתקבלו הוכחות חותכות שבנם יוסי אינו בין החיים, הגיבה אמו, הדסה פינק: "ונדמה לך שלא ראיתי זאת אמש בחתונה על פניך?"

סיפור אנושי זה, אחד מיני רבים, מעטר את ספרו האוטוביוגרפי של אורי סלונים "בשליחות הלב", שניכר עליו שנכתב מן הלב (אך גם מן הראש) והוא חודר אל לבו של הקורא.

זאת ועוד: סיפור המשא ומתן המתיש שהתנהל על החזרת עצמותיו של החייל הדרוזי סמיר אסעד, זיהויין על ידי פתולוג ישראלי שאישר שהוא אכן לא נהרג בהפצצה ישראלית כפי שנטען אלא מירי. בעצמות שהובאו על ידי הלבנונים לשולחן המשא ומתן, כדי לאשש את זהותו, היתה חסרה עצם אחת, עצם החזה. למחרת היום, כשהגיע סלונים לסוכת האבלים של משפחת אסעד בבית ג'אן יחד עם שר הבטחון דאז, משה ארנס, נשאל השר על ידי אביו של סמיר האם בנו "הוחזר בשלמותו". סלונים השיב במקום ארנס שחסרה עצם אחת, ואביו של סמיר הגיב מיד: "אם כך, אתם חייבים לנו" (עמ' 172). ארנס השיב: "אתה צודק," והסכים להיענות לבקשת הפיצוי שביקש האב – הקמת בית עלמין לחללי הדרוזים בבית ג'אן.

במשך יותר משלושים שנה ותחת שבעה שרי בטחון, עסק סלונים יומם ולילה ועוד בהתנדבות (!) במה שהוא מכנה "קדושת המשימה של פדיון שבויים". משימה מפרכת ומתסכלת, שפעמים רבות לא היה שכר בצידה, תרתי משמע. למרות תועפות הזמן שהוקדשו למשל למציאת מידע על גורלו של הנווט רון ארד, מאמצים שגם סלונים היה שותף להם, התעלומה באשר לגורלו נותרה בעינה. וגם כאשר "בשליחות הלב" אינו פותר את התעלומה ואין אפילו קצה של חוט, הסיפור מסביב הוא כאן העיקר. מעטפת הכסף שחילק סלונים לאחיו של מוסטפא דיראני, האיש שחטף את רון ארד, בפגישותיהם בקופנהגן כשניסה לרכך את עוינותו ולהשיג את שיתוף הפעולה שלו, וקוריוזים אחרים כמו הליכה מאולצת לקרקס, נסיעה חשאית לקניה שעליה איש לא היה אמור לדעת, אבל הסתיימה, עולם קטן, בשדה תעופה נידח בפגישה עם חבר מהצנחנים, ועוד פכים כאלה המוסיפים תבלינים לקריאה.

קוריוזים, כפי שאפשר להבין, יש למכביר בספר כיוון שסלונים הוא  "סוכן זיכרון", להבדיל מסוכן חשאי, וכמי שהיה סטאז'ר של עורך-הדין והמספר צבי לידסקי הוא כנראה למד ממנו גם לספר סיפורים מהחיים (סלונים טוען שהוא למד זאת מסבו), אבל סודות אמיתיים מהמבצעים חובקי העולם שלהם היה שותף, הגם שלא היה מעולם איש מוסד, לא נחשפים בספר, וסלונים מבהיר מראש שייקח אותם אל קברו. אבל גם כך, "בשליחות הלב" מציע די הרבה עניין ולא רק אנקדוטות אלא לא פחות מכך אמירות עקרוניות על החיים הציבוריים בישראל והחיים בכלל: העולם הפוליטי והביטחוני, עולם המשפט, עולם המצוקה ועוד.

קורותיו של סלונים שזורות בקורות המדינה. מרצונו או שלא מרצונו, הוא ניצב במשך שנים רבות בכמה מהצמתים החשובים ביותר של העולם הפוליטי-בטחוני-כלכלי-חברתי של ישראל, והיה שותף לכמה מהפרשיות שהיו בראש מהדורות החדשות. סלונים היה פרקליטו של האופנובנק המפורסם ושיכנע אותו להחזיר את כל הכסף ששדד, החלטה שתרמה רבות לקיצור עונשו; נטל חלק בכמה ועדות חקירה ממלכתיות מפורסמות (רצח רבין, פרשת סברה ושתילה, קו 300); ונמנה עם מייצגי הבנקים במשפט ויסות המניות. הוא התבלט לא רק כפרקליט באולמות בית המשפט, אלא בעיקר בתפקידו ההתנדבותי בנושא הנעדרים והשבויים, שבו המציא יש מאין תפקיד חדש שאותו הוא מכנה "הנוקש בדלתות", וכן מתוקף תפקידו כנשיא ויו"ר וראייטי.

הספר עמוס בחוכמת החיים של סלונים, פטריוט המוכיח שפטריוטיות חיובית כמו זו שלו היא לא מפלטו האחרון של הנבל, כמאמרו של סמואל ג'ונסון. במיוחד לא, כשמזריקים לה תכנים אנושיים וא-פוליטיים כמו שסלונים מזריק לה. סלונים היווה משענת למשפחות הנעדרים והשבויים, שלפעמים הפכו אותו לכותל הדמעות שלהן ולפעמים גם לשק איגרוף. אבל סלונים עשה מה שאחרים נמנעו מלעשות – הקשיב לבני משפחות שאף אחד אחר כמעט ולא ידע להקשיב להן כמוהו. סלונים ראה בכל הנעדרים "בניו". מדינת ישראל אולי לא עשתה הכול למען השבויים והנעדרים כדברי הקלישאה, אבל מה שבטוח שסלונים עשה הכול למען משפחותיהם, וכל זאת במסגרת מגבלות התפקיד.

לעיתים סלונים אמנם משאיר את הקורא עם חצי תאוותו בידו, אבל מן הסתם אי אפשר היה לגלות יותר מכפי שהוא מגלה בספרו. "בשליחות הלב" סובל אולי פה ושם מארכנות (פרקים כמו זה על חטיפת השר הניגרי או "השוחד: קו טלפון" אינם תורמים הרבה), וגם מחזרות, אבל בשורה התחתונה מדובר בספר אינטליגנטי של כותב נבון, רהוט ואנושי, שניכר עליו שהתנסה בחיים מהיבטים שונים ויש לו בהחלט הרבה מה לומר עליהם.

בתום הקריאה חשבתי לעצמי, שאולי חבל שאדם מנוסה כמו סלונים הסתפק רק בתפקיד של יועץ פלאים ולא הגיע גם לעמדות מפתח בפוליטיקה המסואבת והאטומה שלנו. אנשים בעלי עקרונות, כישורים וצדדים אנושיים כמוהו, היו עשויים לתרום לציבוריות הישראלית המתדרדרת. המידות התרומיות שבהן סלונים ניחן חסרות בימינו ללא מעט מאלו המאכלסים לעייפה את עמדות המפתח.

סלונים עצמו כותב בספרו, בעקבות פרשת הרשעתו של סגן השר מיכאל דקל: "אדם שקיבל החלטה לעבוד בשירות הציבורי צריך לקבל על עצמו עול של כללי התנהגות אחרים, כיוון שיש הבחנה ברורה בין אדם פרטי למי שהוא חלק ממערך גדול שצריך וחייב להקפיד בהתנהגותו: להתייעץ יותר, להיזהר יותר, ובעיקר לקחת בחשבון שהוא אינו יכול להתנהל ככל אדם. אדם פרטי יכול לקבל מחבריו מתנות ככל שירצה, אך לא כך עם עובד ציבור… ומי שלא רוצה לחיות עם המגבלות הללו – כנראה צריך לבחור לעצמו קריירה אחרת" (עמ' 76).

פוליטיקאים, שמעתם?

אולי מוטב שגם נבחרי הציבור יקראו את ספרו של סלונים ולא רק חובבי הספרות.