"שלושים רגעים שותקים" | פנינה רינצלר
בעריכת דיתי רונן, הוצאת פרדס, 2019, 64 עמודים.

 

הימים חולפים, הנה חלף כבר חודש מֵאז הלכה לעולמה המשוררת ואשֵת התיאטרון פנינה רינצלר.

כּלי התקשורת ידעו להציב אותה כחלוצת תיאטרון, מקימה תיאטרון מרכּזי בעיר לוד. זוכָה לפרסים בפסטיבל התיאטרון בעכּו. לאחר מותה החליטה עיריית לוד לקרוא לתיאטרון שהקימה על שמה, בפסטיבל עכּו ייחדו פּרס מיוחד על שמה של פנינה רינצלר. פנינה הותירה אחריה בן קטן, בן שנה ורבע.

 

טרגדיה גדוֹלה מנשׂוא. זכינו לראותָה מנחָה ערבֵי ספרות. נקראת לשׂאת דברים על שירת אמָהּ – המשוררת כּרמית רינצלר, הן בבית הסופר והן בקפה תמול שלשום. פּנינה ניצחה על ערבֵי השירה ביד בּוטחת. שלוש שנים לפני מותה פּרסמה פנינה רינצלר סֵפר שירה מרתק מאד.

שירתה של פנינה רינצלר לוקחת אותנו למסע מְטלטל. לרגעים אנו במפגש נדיר של השתָאוּת מנפלְאות היקוּם: "החורף מטפטֵף בי על בּרקָיו" (עמוד 43)  אבל האמת היא רבגוֹנית ויש תהפּוכות, שיֵש להיוודע אֲליהן: "השמַים בנפילת מֶתח/ פורקים את כּובד החורף הזה" (עמוד 54). עיני המשוררת נוגעות בפן הנסתר מעבר ליופי הנפלא, שורה רוטטת יודעת לגעת בנפילת המתח.

יש בשירֶיה של פנינה רינצלר עוצמה חוצָה גבולות, נוקֶבת תהומות.

הנה קטע של תיאור מתוך השיר "בואי אחותי", שאינו בוחל במגע בחלקים האפלים:

בּואי אחוֹתי
וננבּור בחוֹר העמוק שנפעַר אצלך בבֶּטן
נפגוש את השדים שכרסמו בך שנים.
(עמוד 31).

בשורות כה נוקבות מגלָה פנינה רינצלר, עד כמה יש עוצמה בּיכולת הביטוי השירית. זו שירה נוקבת תהומות, פואטיקה שקמה להתמודד עם עולמות אפֵלים, גם עם השֵדים. לרגעים יש תחושה, שפּנינה רואה בכל שיר סוג של מפּץ, דרך לקלֵף עוד שכְבה, לבקֵע את העולם הנוכחי. האִם בּיקשה להקים עולם אחר?

ראו נא לאיזה מסע מטלטל לוקחת אותנו פנינה בַּשיר שלה "בין שמים לחול", סרט מתח פואֶטי, שחושף משוררת חַסרת מנוֹח. עמוד 34:

נוהגת בכביש צר…
בין שמַים לחול
מגלָה שֶאני בלי בלמים.

 

המסע להשגת הנחמה

מי שפגשה שֵׁדים ונָברה בחוֹר העמוק, יוצאת ללא פחד אל הלֹא ידוע. לרגע אתה חש, שזו סצנה מתוך הסרט "תלמה ולואיז". המסע חסר המעצורים הופך להיות מטאפורה, עדוּת על זמנית לכוחה של ההתבּוננות החוצה מחיצות. הלב חש, שזו דרכּה המיוחדת של פנינה רינצלר לנסות להבין את הקיוּם האנושי על רבדיו, מסע, שיש בו מֶתח בין כּיסופים לבין בעָתָה. בהֶמשך השיר היא כותבת:

אני יוצאת מן הרֶכב
פוסעת בתוך הרִיק הגדול הזה
תרה אחר מַים
מוצאת את עצמי.

אכן זו גדולתה. הראייה העזה, התשוקה ללא גבול, תיקח את המסע לבקש רוגע, נחמה. הנה כי כן, אנו בסחרחורת בלתי נפסקת בין שאיפה להחמצה, בין אור לחושך.

המסע חסר המעצורים אינו נרתע מן הרִיק, מן האַין. גם בישימון הגדול, גם בנסיעה ללא בּלמים, יודעת המשוררת להשליך עצמה אל הוואקום המסקרן, לחלל הגדול. בכוחה הרוחני הנסתר היא תרה אחר מים. היא יודעת, שיש לה נתיב אור משלה. והיא לא תרפה. היא תגיע אל המים, היא תמצא את עצמה.

בכל שיר שכותבת פנינה אנו שואלים, איזו אמת גנוזה בו, איזה פחד משוטט בו – והלב מרגיש: פנינה לא תרים ידיים, היא תצא למאבק, היא תגאל את נשמתה.

העולם בחוץ משקף את הפנימיות שלה, ואותה נסיעה ללא בלמים מקבלת חיים גם בשירים אחרים:

מכוניות חולפות חרישית
על פני מחשבותיי
מאתרות את הצליל המדויק
של השֶקט
(עמוד 30).

מוטיב המכוניות מאפשר למשוררת להתנסות באותו מסע מסחרר בין האפשר לבלתי אפשרי.

המכוניות ושאר כלי הרכב – סחרחורת התנועה – כל זה הוא אך ראי לתעצומות הנפש. דמות המשוררת כמו נעה ללא מנוחה על בימה מסתובבת,

ואנו נסחפים עמה במרוץ סוחף – עולמות שונים, נופים מתערבּבים זה בזה באווירה של חלום בּלהות: מכאן אנו צופים "בּכביש צר/ במֶרחבי מִדבּר/ בין שמַים לחול" (עמוד 34) – ומשם אנו בנוף אורבני שדרכו היא מנסה לבחון את "צלילו המדויק של השקט". מסע עירוני  לחלוטין: "הקניון הקטן", "בית המשפט", "החנויות סגורת, גם בית הקפה" (עמוד 30).

 

עיר רפאים שמבטאת עולם ייחודי

לרגע נדמה לנו, שאנו באולם  תיאטרון, ופנינה הבמאית מובילה אותנו למעֲברים חדים בין סצנה לסצנה, הדמויות האנושיות, המכוניות הנוסעות, חדר המדרגות, רחוב אבן גבירול: לפנינו עיר מבטאת עולם ייחודי: חיים שלמים נפרשׂים כדרך להבין את המורכּבות הנשׂגבת כל כך. אבל בין הסמטאות זו מציאות מטריפה ורצופה סיוטים. עולם צבעוני, שיש לו קסם  פראי, אפל.

משיר לשיר, אנו שואלים עצמנו, היכן המשוררת באותן תמונות, מאיזו נקודת תצפית היא מתארת  לנו עולם כה מרתק, קליידוסקופ של מראות וחוויות, מעוף ומסע מֵעבר לזמן.

משיר לשיר נחשפת דמות המספרת:

בשיר "ארוחת שבת" (עמוד 15) אנו קולטים עד כמה המשוררת משוטטת בשירֶיה כאותו פּלאי של ביאליק, הצופֶה מבין האבּים אל העולם, אל השיירה הרב גונית. בשיר "ארוחת השבת" מוארת הבימה של העולם, והבזקי הפלֶש צדים את הכותבת: היא עומדת מן הצד, היא כוכבת מעולם אחר. אתה קורא את השורות ומבין את פּשר התעלומה: כל המציאות מסביב היתה לה שולית, לפניה אובייקט להתבוננות, לבקוע את הריקנות שבּו, למצוא את הנחמה החבויה בּו – ומעל כל זאת מרחפת ההרגשה – שהיא המשוררת, אינה אלא "אורחת זרה" בעולם הזה.

השיר מתחיל בתיאור הבית, האווירה של ארוחת שבּת, ומעבר לחמימות ולפרטים הקטנים – קמה הכותבת ונחשפת בתמונת רפאים מצמררת, דמותה מבליחה, כמי שעומדת מן הצד. היא כותבת על ההפרדה של "ההם ואנחנו" – וחותכת את השיר בפסקנות:

הם מצניעים בכַף ידם אֶת הגיחוך
מול חלומות אוטוֹפיים שפּיזמתי
כאילו הייתי אורַחַת מארץ זָרה.

כנגד המציאות החסרה, פורצת המשוררת בין מדבר לקניון, בין כביש לבית קפה. בין השיטין זה הופך להיות מסע להגשמת משאלות, והכותבת מאתגרת את העולם מתוך תודעה של אוטופיה, של חזון, כל כולה שלמות רוחנית. בשפה ציורית היא מעידה על יכולותיה כמבטאת שירה – בשיר שלה  "יתמותֵך נאספת אליי" (עמוד 60):

אני בודקת את דפנוֹת המכל שהוּא אני.
כּלום לא סדוּק בּי.

אכן זה עולם שיש בו מהמורות, יש בו ישימון, יש בו "ריק גדול" – ובתוך תוכו אפשר לגעת גם בפלא, להיסחף לתוך מסע של "נדוּדים בין ארצות/ בין בתים/ ואוכל טעים" (עמוד 17).

 

המשוררת כתיירת רוחנית

המשוררת כתיירת רוחנית, מלאכית מעולם אחר, קוראת לאחד משיריה "לעתים אני זרה בּעירי". וּראו נא לאן מגיע המבּט החודר שלה, עמוד 7:

ובינינו שָׂפה שונה
שֶאינה לודאית, לא תל אביבית.
וגם לא ירושלמית.

כאן אנו נפעמים מן השפה המלאכית של פנינה, מן המתח הנשגב בין הפנים לבין החוץ. האורחת מן העולם החיצון – מספרת לנו מה המיוחד בשפתה הנוגעת במעמקים, בפנימיות האצילית, שפה מעל לזמן:

החוץ צועק עניינים משֶלו
בעוד אני דוֹברת את
שפת הפנינוֹת המיוחדות
המסתגרות בקונכייתָן.

שירתה של פנינה רינצלר משוחררת מן הקיום הארצי המעיק, השורות הנבואיות שלה מתרוממות אל מקום נישא מעל, אל תוֹכיוּת מלאה סוד. מול שפת הקיום החומרית, לפנינה יש שפה משלה, שפת הפנינות המסתגרות בקונכייתן. אכן, זו סגוליות שירתה, זו דרכה לחשוף בפנינו עולמות של יופי ושל דעת, לתת לדמיון היוצר לצבוע את היקום באבקת מסתורין מיוחדת.

הזרוּת שלה אינה מגבּלה, אינה נראית לה מכשול – והיא כותבת על האומץ הפואטי להחזיק בדרך משלה, במסלול נשגב מן האפרוריות המקיפה אותנו:

עֲמידה מגֶשם הזָרוּת
אני מתנמנמֶת ומתעוררֶת
בתוך צדֶף
ואיני זקוקה לאף שָׂפה
שתיקח אותי החוּצָה.

השירה שלה בראה מציאות, שנפרדת מן היקום הרגיל. זו הטריטוריה הבלעדית שלה. היא חיה בתוך קונכייה, בתוך צדף, והשפה שלה יוצרת תחושה, שזו הישות האמיתית. המציאות המקובּלת התאיינה ונמחקה, ושפת השיר שלה היא שפת האֱמת. אין לה צורך בשפה חומרית דלה, שתנתק אותה מן העולם הקסום שלה.

גם כשהיא מתארת את מעשה האהבה, את זוג האוהבים – זו אותה עט קסם של משוררת החיה מחוץ לזמן:

"החרשנו קולות שאינם שייכים לזמן" – כך בשיר "רק גוף ונשימה שקטה".

 

החיבור הרוחני נוגע בנצח

הקיום של האוהבים כמוהו כמעשה השיר שלה, כל כולו מלא הוד מן החיבור הרוחני, יש בו רעד של דממה שנוגעת בנצח,  דובר בשפת הקולות שאינם שייכים לזמן. ובתום השיר הזה כותבת פנינה:

אחר כך נשזְרו איברינו
כמבקְשי מקלט המתקבּצים
עד שיחדור האוֹר מן החרכים.

כמה יופי וייחוד נשגב יש בשירה הזו היודעת לפרוץ את גבולות המציאות, בטוחה ביכולת שלה לקבל את האור הפנימי שיציץ מן החרכים.

כמו נבואה המגשימה את עצמה, יש בשירתה רמזים למוות שיבוא, לילד שכה חיכתה לו. בשיר שובה לב היא כותבת איגרת החושפת את הרצון לגעת במוות. "תארי לי את מותך/ יותר סרקסטי/ פחות רומנטי/ זה יותר מדי פנטסטי" (עמוד 12). השאיפה לגעת במציאות עד קצותיה מובילה את השיר לסיום נוקב וחד:

תאֲרי את כל זה
גוּפה, צחֲנה, רימות.
זה משגֵע.
זה שיר מוות,
אַת מבינה?
(עמוד 14).

 

התשוקה והשאיפה לפריון

החלום לחוש פריון, להיות ככל האימהות היולדות – החלום הזה אינו מרפה. השיר מתאר את הקונפליקט בין היצר ליצור משפחה משלה, ילד משלה – לעומת עולם הבמה התובע ממנה את כל משאביה. לידת ילד לעומת לידת יצירה – פנינה סוחפת אותנו ליוצרת קרועה מבפנים:

כל פריוניי, תשוקותיי, מאוויי,
חתמו חוזֶה עם הבָּמה.
נישֵׂאתי לרעיונותיי
הָריתי את יצירותיי
ילדתי אותָן
שנה אחרי שנה.
ללֹא רַחֵם.

לא נשואה לאיש, נשואה לרעיונות. כתיבה שאינה מניחה ליוצרת לבקש הגדרות נוחות. פנינה מחפשת אמת.

הסיום אינו מניח לנו, אינו מרפּה ממנה, כתיבה שוברת לב:

תחתָם רוֹתֵח רֶחֶם
ומבֵּין רגליי
ניגַר לו כל יֶרַח
דם אשה משתוֹקֵק.

המתח בין רֶחֶם לרַחֵם צועק את כל הוויתה, ומעבר לשורות הנוקבות יצירה מול יֵצר, לידת ילד בצד לידת יצירות ותיאטרון. פּוריותָה נבחנת ללא רַחם, עד כאב הרֶחם.

 

רכבת שדים במסע האפל לממלכת השירה

בשירתה של פנינה העולם אינו תמים וענוג ופשוט. זו מציאות חשׂופה עד תום. ואסיים בשורה, שתיתן לנו זווית ראייה נוספת: "רכּבת שֵׁדים מצחֶקֶת בי/ דוהרת/ מהר ממֶני" – ואנו במסע האפל עמה למצוא את פינתה הסגולית, את הקונכייה המיוחדת שלה, לבקש מזור בממלכתה האישית:

אני שבה ומתכנסת בתוך קונכייתי
חוזרת להיות הילדה שהייתי
(עמוד 25).

רצה ונוסעת ללא מעצורים, נוגעת בכל קצות ההוויה, מנסה להתחדש, להשתנות:

מתחדֶשֶת תחת השׂמיכה
כּנחש הִשִׁיל את עורו
(עמוד 43).

המציאות הזרה רדפה אותה, העולם ניצב מנגד, והיא כ'אורחת זרה' מבקש את מקומה.

והמוות אכן ארב לה, הרצון למימוש עצמי שטֶרם בא על תיקונו. הדפים מטלטלים, השירה צועקת ומבקשת נחמה, מים. פנינה כותבת באומץ את הפחד הנורא, את הקֵץ המתעטֵף בתנוחה של לֵידה, של עובּר ברחם אמו:

מתכּנֶסת תחת פּוּך
מחבֶּקת את רגעֵי מוֹתי
ונרדמת בתנוּחה עובָּרית
בלי לנזֹף בּי אפילו שנייה
(עמוד 38).

נוחי בשלום, פנינה, נוחי על משכבך, נפשך עודה הומייה בתוך הקונכייה.

יהי זכרך ברוך.