close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הפליאה הזאת, איזה עולם מופלא

    יורם אורעד | מחשבות | התפרסם ב - 08.04.17

    אירועים רבים מילדותי הרחוקה חרוטים בזיכרוני לא בהכרח בזכות ייחודיותם האובייקטיבית אלא בזכות הפליאה, ההפתעה ואולי אף ההלם שחשתי, בעת החשיפה הראשונית אליהם. אני זוכר את נשימתי העצורה למראה הים בפעם הראשונה, למרות שאינני זוכר במפורט את התמונה שחוללה בי אותה. זכורה לי הפליאה והחדווה המלוות בעונג רב שביעבעו בתוכי למראה זרע שנבט והתחיל לצמוח, למראה השמש הזורחת ביום בהיר. אני זוכר כיצד התפעלתי ממקלט הרדיו הגדול שבביתנו, פשוט מעצם העובדה שניתן היה לשמוע באמצעותו קולות המשודרים מרחוק. בזכרוני עוד טרייה החווייה המענגת וההתפלאות שלי כילד למראה שמי ליל קיץ שחורים המנוקדים בהמון כוכבים. ענני החורף הנאספים ומתקדרים ומשנים את מראה השמים ואת מראה הנוף הקרקעי עוררו בי פליאה מהולה בעצבות. אני זוכר את לילות הקיץ מלאי הפליאה והקסם בגינת סבתי האהובה ברעננה.

    למזלי אני עדיין מצליח לחוות את הפליאה הזו, לא כל העת, לא בכל רגע אבל לעתים די קרובות. הפליאה הזו יכולה לשרות עלי בעקבות צפייה בנוף יפה, במהלך טיול תמים ברחוב, במהלך שהייה בפארק או אפילו בעקבות סיור בקַניון. היא יכולה לשרות עליי בשל שתיית קפה בבוקר או במהלך ישיבה בסלון בעת אחר צהריים קיצי או חורפי.

    אני עשוי לחוש פליאה בעת צפייה בדיווח על פריצת דרך טכנולוגית או מדעית, כשאני נוכח באירוע מרגש במיוחד, או בעת הקשבה למוזיקה משובחת. פליאתי אינה קשורה בהכרח לטבע אלא גם לעולם המלאכותי ובמיוחד בעידן שלנו, המשופע בטכנולוגיה כה מופלאה. למשל, אחד המכשירים מעוררי הפליאה ביותר בעיניי הוא הסמארטפון (טלפון חכם), מכשיר רווח ביותר ומרכזי ביותר בתרבות המודרנית שלנו. המכשיר הקטן הזה שאנחנו מתייחסים אליו כאל מובן מאליו הוא קסום ומופלא, למרות שעד לפני שנים מועטות לא היה כלל בנמצא. נכון שכאשר אני משתמש בו, לא תמיד אני מהרהר עד כמה הוא מדהים באפשרויותיו אבל לעתים אני עושה זאת ואז ממלא אותי הדבר בתחושת פליאה וקסם. מופלא בעיניי שיש ברשותי מכשיר המאפשר לי ליצור קשר עם אנשים במגוון אופנים, להשיג באמצעותו מידע מגוון במהירות עצומה, לצלם, להקשיב לרדיו, להקשיב למוזיקה, לצפות בסרטים, לשתף מידע, מחשבות ורגשות, ועוד. רבות מהאפשרויות שבו אף לא היו עולות על דעתנו לפני הולדתו.

    מהי פליאה?

    משה כספי מגדיר את הפליאה הרוחנית כאותו שלב של התעוררות פתע וגיוס האנרגיה (כספי, מ’., מקסמי הלמידה. בתוך מבוא לגישת ההתבּנות, קובץ מאמרים למורה. משרד החינוך התרבות והספורט, המינהל הפדגוגי, האגף לתכניות לימודים, ירושלים, התשנ”ט). הפליאה מהווה אצלו חלק אחד מבין שלושה שלבים שהוא מגדיר בקיצור פס”ח (פליאה רוחנית, סקרנות אינטלקטואלית וחקרנות). בערך העברי של וויקיפדיה מוגדרת הפליאה כ”רגש, הדומה לתדהמה, שאנשים חווים כאשר הם עומדים אל מול דבר מה נדיר או בלתי צפוי.” מילי אפשטיין-ינאי (2012) מגדירה את הפליאה כ”אותו פה פעור אל מול העולם הקיים, מול מורכבותו הבלתי-נתפסת, מול היותו מעבר לגבולות הדמיון שלנו, מול יכולתו להפתיע.
    הפליאה, לפי הגדרות אלו היא, אם כן, רגש, או תחושה מופלאה, קסומה, בלתי-שגרתית.

    בעיניי, פליאה היא תחושה של הכרה בייחודיות של העולם ובייחודיות של עמידתנו מולו ובקסם שהוא מלא בו, אף אם זהו ספסל רגיל, הניצב בשדרה. הפליאה בעיניי היא סוג של חדווה. פליאה היא תחושה דתית עבורי, במובן העמוק ביותר של המילה. היא מתקשרת אצלי להתרוממות רוח הנובעת לא בהכרח דווקא מהתופעות הנחשבות למרתקות ביותר והנדירות ביותר כגון התפרצות געשית מרהיבה, אלא גם מן הדברים הפשוטים ביותר וכביכול הברורים ביותר מאליהם.

    נראה שדווקא בעידן שלנו, המשופע כל כך בטכנולוגיות חדשניות המספקות לכאורה סיבה לפליאה, הפליאה דווקא פוחתת. חיים שפירא (2012) מצביע על מוזרות זו שהוא מכנה אותה בשם פרדוקס, באמרו שככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר כך הפליאה שלנו פחותה.

    למה חשוב להתפלא?

    אני מחשיב מאוד את הפליאה, קודם כול בשל עצם הפליאה עצמה. היא מעוררת אצל בני אדם, ובילדים בפרט, את שמחת החיים, את הקסם שבחיים ואת האושר אבל מעבר לכך יש בה גם טעם מוסרי ואף פרקטי. מילי אפשטיין–ינאי טוענת שהפליאה מהווה עמדה אתית ואסתטית העשויה לשמש כהגנה נגד יהירות הידע (2012).

    לפליאה יש כוח מניע גדול ליצירתן של יצירות, להגברת היעילות בעבודה, להמצאת המצאות, לגילוי תגליות וכן לרצון או אף לתשוקה לפתח יוזמות. אם אתם ממשיכים להתפלא על העולם, על עצם קיומו, על תופעותיו, אתם למעשה רואים אותו כמתוך ראייה ראשונית, בתולית, חסרת פניות. הראייה הראשונית, הבתולית, זו המתרחשת בעת הילדות ולצערנו הולכת לאיבוד או מתעמעמת כשאנחנו הופכים למבוגרים. ואולם, אפשר אולי לשחזר אותה בדרכים שונות גם בגיל מבוגר. עולות בדעתי דרכים שונות לעשות זאת. אחת מהן היא ניסיון להתמקד בעצם או בתופעה שגרתית, כאילו ראינו אותה בפעם הראשונה. אין צורך בהקדשת זמן רב לשם כך. מספיקות גם דקות ספורות. זה יכול להיות ענן, שמים, מכונית הנוסעת ברחוב או אפילו עלה פשוט בצמח, שהוא חסר ייחודיות כביכול. אז, אפשר לנסות לראות את הדברים הייחודיים של העצם או התופעה. למשל, מבט בעלה מגלה את הרשת המסתעפת של הוורידים שבו, מבט בתנועה של אנשים מגלה את השונות שבדרך הילוכם, לבושם, שפת הגוף שלהם ועוד.

    דרך אחרת  לעשות זאת היא בחשיבה היפותטית שבבסיסה שאלות, כמו: “מה היה אילו?” “תארו לכם ש…”, “מה קרה לפני שהתקיים חפץ כלשהו, טכנולוגיה כלשהי וכדומה”. לדוגמה, השאלה “מה היה אילו לא היה אינטרנט בעולם?” יכולה להביא לפליאה על המצאת האינטרנט ולגרום לנו להכרת התרומה הקסומה שלו להיבטים כל כך רבים בחיינו. דרך נוספת לשחזר את הפליאה היא דרך עיניו של ילד, שחווה בפעם הראשונה חוויות שונות, למשל על ידי התבוננות בו, שיחה אתו, צפייה בהבעות פניו ובשפת הגוף שלו, באופן בו הוא מגיב.

    פליאה בחינוך

    נדמה שלפחות רובנו מסכימים שלחינוך טוב חשיבות מכרעת בחיים, וראוי להתייחס גם להקשר החינוכי של הפליאה אשר יכולה לשמש גורם מניע רב-חשיבות להנאה מלמידה ולהנעה ללמידה. ונשאלת השאלה, האם קיימת דרך, או דרכים, לחנך לפליאה? את השאלה ניתן לפצל לשאלות רבות, ביניהן:

    • האם בכלל ניתן לעורר פליאה אצל ילדים ואם כן, איך?
    • האם ואיך אפשר להשתמש בתקשורת בין ילדים כאמצעי להגברת פליאה?
    • האם יש דרך או דרכים להגביר פליאה בתלמידים תוך כדי עבודת החינוך?
    • האם אפשר ליצור תוכניות לימודים, דרכי למידה, סביבות למידה או גורמים אחרים בחינוך ילדים כך שיחוללו פליאה ויעודדו פליאה?
    • האם וכיצד יש לשלב את החינוך לפליאה כחלק מסדר היום של מסגרות להכשרת מורים?
    • כיצד הורים יכולים לפעול לעידוד וחיזוק הפליאה של ילדיהם?

    במערכת החינוך, הדרך לעורר את הפליאה אצל ילדים קשורה רבות לאופיו של המורה, להעדפותיו האישיות, לתחומים המעניינים אותו, וכן לנטיותיו ההוראתיות ולדרך ההוראה המועדפת עליו. מורים יכולים להסב את תשומת לבם של תלמידיהם לעניין מופלא בתוך העולם ה”רגיל”, לתהות עליו ולשאול שאלות כגון – מה הם הכוכבים? איך מתפתחת עיר? איך נוצרת קשת בענן? איך נוצרת שפה? איך זרע הופך לצמח? האם המחשבים המקיפים אותנו מכל עבר ורובוטים דמויי אדם (אנדרואידים) ישתוו לנו אי פעם מבחינת היכולות? ומה יקרה אז? הם יכולים לבקש מתלמידיהם לשאול בעצמם שאלות ולאחר מכן לדון בהן יחד. הם יכולים לעורר את הפליאה בקרב תלמידיהם באמצעות תמונות.

    תמונה כזו יכולה להיות למשל תמונתו של מגריט “הטירה בפירינאס”, המציגה סלע שבראשו טירה, המרחף לו מעל פני הים, או תמונתו של דאלי “התמדתו של הזיכרון” המציגה שעונים נוזלים. יציאה אל מחוץ לכותלי הכיתה ואף מחוץ לכותלי בית הספר אף היא אפשרות שטמון בה פוטנציאל לעידוד הפליאה, שמורים יכולים להשתמש בה. לדוגמה, מורים יכולים להוציא את תלמידיהם לטבע או לחוצות העיר ולהסב את תשומת לבם, תוך כדי הליכה ושהייה בסביבה שהם יוצאים אליה, אל תופעות מיוחדות, למשל: מראהו של עץ, אופן הצבתו של שלט מסוים ברחוב, צורתו של בניין. מורים אחרים יכולים לעורר את הפליאה באמצעות קסם אישי שבאמצעותו הם מעבירים אל התלמידים את תחושת הפליאה האישית שלהם ומדביקים אותם בה, בין השאר על ידי הפגנת התלהבות מתופעה, חוק טבע, שיר, סיפור או יצירה מוזיקלית.

    התקשורת בין ילדים ובין בני אדם בכלל, עשויה “להדביק” בתחושת הפליאה. אני זוכר מורים, וגם תלמידים, שעצם התלהבותם מנושא גרם לעידוד הפליאה שלי ולהגברת רצוני ללמוד ולתהות עליו עוד.
    האם גם לתוכניות לימודים ולחומרי למידה יכול להיות חלק בהגברתי הפליאה? זה תלוי רבות בפרשנות להם ובמימושה. אפילו תוכנית לימודים הנראית ממבט ראשון סטרילית ומשעממת עשויה להתברר כמלאת חיים כשתיפול לידי מורים מסוימים. הם יוכלו להפיח בה חיים, למשל על ידי פעילויות מרתקות המכוונות לתלמידים, הסבת תשומת הלב לתופעות מדהימות במסגרת סוגיה הנלמדת במסגרת נושא הלימוד ועוד. תוכנית לימודים או חומר למידה לכשעצמם אינם ערובה ללמידה מעוררת פליאה אך אם יש בהם מרכיבים של פליאה הם יוכלו, בשימוש נכון, לסייע לתהליך של יצירת ועידוד פליאה.

    *

    בשירו המופלא “איזה עולם מופלא” (What A Wonderful World) אומר לואי ארמסטרונג:

    אני רואה שמי תכלת, עננים בלבן

    ימים מבורכים בהירים, לילות שחורים מקודשים

    ואני חושב לעצמי איזה עולם מופלא.

    ארמסטרונג מדבר בעצם על פליאתו שלו, הפליאה מהעולם.

    ונשאלה השאלה, האם נצליח להניח על סדר יומנו, בצד עניינים חשובים אחרים, גם את הפליאה שמילותיו של ארמסטרונג מכוונות אליה?

     

    יורם אורעד

    יורם אורעד כותב מאמרים בתחומים מגוונים, ביניהם, חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן סיפורים, בפרט סיפורי מדע בדיוני. פרסם את יצירותיו בבמות שונות, ובין הספרים שפרסם: "בכלוב הזמן", אוסף סיפורי מדע בדיוני ו"מסע אל העולם האחר" - רומן מדע בדיוני לילדים. כתב ופרסם גם ספרי לימוד לילדים ולנוער בתחום הפיזיקה. עובד בפיתוח תוכניות לימוד במדעים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 4

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הַחֹרֶשׁ הַזֶּה

    זוהר טשרטוק
    הַחֹרֶשׁ הַזֶּה יִשָּׁאֵר אָנוֹנִימִי, עַד שֶׁזּוּג יַכְרִיז בּוֹ עַל אַהֲבָתָם עַד...

    ובכל בוקר / בשקט שייוולד

    גד קינר קיסינגר
    ובכל בוקר וּבְכָל בֹּקֶר לִשְּׁקֹל מֵחָדָשׁ: הַאִם לְהַתִּיר עֲבוֹתוֹת וּנְדָרִים? הַאִם...

    פרופסור ברוך קרוצווייל

    פרופ' גבריאל מוקד
    אפשר שכיום רוב הציבור והמדיה בארץ אינם זוכרים במיוחד, וממילא גם...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית