"מה אשמים הסוסים?" | חנה קב רוט
עורכת: לילי פרי, סלונט – בית הוצאה לאור, 120 עמ', 68 שקלים, 2022.

לא מזמן ראה אור קובץ ביכורים מפתיע ברעננותו בשם "ההצגה של מיסיס לורה" (טוטם, 2020), 74 וינייטות וסיפורים קצרצרים חסכניים הכתובים ביד אמונה. הכותבת היא חנה קב רוט (1941) אשר שימשה מורה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב ומורה בסמינר הקיבוצים ובבית ברל ויודעת היטב ספרות מה היא. כעת היא מראה לנו, הקוראים, מה כוחה בשדה השירה, והיא אינה מכזיבה גם הפעם. ספר השירים היפה שלה "מה אשמים הסוסים?" גם הוא ספר ביכורים, והוא מוכיח שוב את הטענה הקלאסית כי אין מוקדם ומאוחר בספרות. אני נפתֶּה לצטט עוד ועוד ממנו בשל אהבתי אליו.

שיריה מתאפיינים בשימוש של הזרה, לעִתים מחאתית של דמויות מקראיות ובמחשבה מקורית ועכשווית אליהן כמו בשיר "אבי האומה": "אברהם, לוּ חיית היום / היו בניךָ 'ילדים בסיכון' / ופקידת סעד חרוצה / בליווי משטרה אם צריך / הייתה לוקחת אותם ממך", או השיר "אתונות": "האם לְהֶרֶף עין / בטרם נפל על חרבו / זכר בליבו / את האתונות / שחיפש בימי נעוריו / האם ליבו בכה / על שמצא מלוכה / שהפכה על פניהם את חייו / האם זעק בּקול ענות: / ממלכתי כולה / תמורת האתונות".

היא נוגעת בצד של האדם במקרא בלשון פשוטה: הֶבֶל, נֹחַ, ישמעל, יצחק, יעקב ועשׂו, וגם נשים: רחב, אבישג, חנה, דינה, תוך ביקורת והבנה, ופחות בשאלות האלוהות והציוויים, וזה יפה. היא מאנישה עבורנו את התנ"ך בשפה פשוטה, הופכת את הראשונים הקדמונים לבני אדם כמונו במילים ספורות. ניתן לראות כי לקב רוט בשיריה פלירט לא רק עם המקרא אלא גם עם ההיסטוריה של הספרות העברית והכללית: אשר ברש והנובלה "שאול והאתונות", או ויליאם שייקספיר ו"ריצ'רד השלישי" שלו, שניהם מצויים בשיר השני שציטטתי. יש לה שיר מרגש על אלבֶּר קאמי, לדוגמה, אבל גם שירים אישיים על אִמהּ על אביה ועל ילדוּת רחוקה-קרובה. הנה למשל השיר "עובדת זרה":

"עובדת זרה / שמה לֵנָה. / היא באה ממולדובה. / השאירה שם בית, בעל פנסיונר ושני בנים. / כבר שש שנים היא מטפלת באִמי / ישֵׁנה איתה באותו חדר / קשובה לנשימותיה / רוחצת אותה / מרכיבה את שיניה / שומרת על רמת הסוכר בדמהּ / שלא תעלה חלילה. / לֵנָה באה מכפר / כמו אמי שנולדה בכפר נידח למרגלות הקרפטים. / הן משוחחות על טחנת קמח ליד הנהר / על גידול אווזים ומילוי המרתף לקראת החורף הקר. / אותי אימא כבר לא מכירה". אל תגידו לי שזה לא צובט לכם את הלב, ההיפוך הזה של הצירוף "עובדת זרה" המצוי בכותרת השיר.

הזהרתי שאצטט הרבה, אז הנה עוד שניים יפים "תיקון" ו"שַׁעַר": אחד על אבא ואילו האחר על הילדוּת הרחוקה-קרובה: "אתה שאיננו / בוא אליי בחלום ונדבר / נדלג על המובן מאליו – / האהבה, הכאב, ההעדר. / אני מתגעגעת לריב הגון בינינו / כזה שיתחיל בצורה תרבותית / ויגלוש לצעקות. / כי מה שבא לי / הוא ריב טוטאלי / אני אתקוף ואתה תשיב אֵשׁ / או תשפוך עליי צוננים / וכך נתנצח פנים מול פנים / עד נצח. // כן, אני יודעת: / לעולם לא נריב עוד / המריבות שלא סיימנו / קרסו אל תוך עצמן / בהותירן / ענן אבק מוצק / בינינו / בלי פיוס / ובמקום נחמה / נוחַם. // אתה שאיננו / בוא אליי בחלום ונריב / בבקשה, אבא".

שיר פשוט שהופך לך את הלב.

או השיר "שַׁעַר": "בית ילדוּתי / חד-קומתי / דחוּק בין בתי מידות / החלל מעליו / כשֵׁן חסרה / ואיני יודעת מי מבייש / את מי // 'בית במידת אדם' אמרתָ / 'חלונות בגובה העיניים' אמרתָ / ובאותה שעה / אפילו השער הזקֵן / נתגלה כמי שמראש התכוון / לסרב לחסום את הבאים / לשחרר בקלות את היוצאים / והייתה זו טעות / לחשוב: מקולקל. // כמה אהבתי את הבית הישן / ואותךָ / ברגע / שפתחת לי שַׁעַר". להבדיל מן הרומן "בית לאדם אחד" של יצחק אוורבוך אורפז שיש בו מן הממד האכזרי של האגואיזם המודרניסטי של האמן הזקוק למרחב ולחדר משלו ואפשר להבין אותו, אצל קב רוט הבית הוא במידת אדם וכמה יפה הדימוי של השן החסרה. פשוט מקסים.

ככלל, נדמה שמה שמאפיין את שיריה היא יַשרות-פשטות-הביטוי. היא מספרת לנו משהו בשורות קצוצות במִקצב נכון כמו מנסה לשכנע אותנו הקוראים שאם תכתוב את הדבר באופן רטורי וישיר היא תכבוש את לבֵּנו, וזה אכן קורֶה. שיריה אפוא משתייכים למסורת הגדולה של שירה אישית-חברתית הנעה בין שירת המחאה של בּרטולט בּרכט לבין השנסון בדמות הגלויה האישית השולח אלינו ז'ורז' בּרסנס.

שם הספר היפה מעיד על הומניזם אזרחי הן ביחס לבני האדם והן ביחס לסביבה ולבעלי חיים, כמו בשיר המחאתי המופיע על גב העטיפה כדוגמה ונקרא "מוֹתַר האדם": "השמש זורחת, השיטה פורחת / והחיטה צומחת שוב. / היום לא קודר / והים לא אכזר / הכריש הלבן לא רוצח / בדם קר / אבל אנחנו – / אנחנו". כל כך הרבה סִפרות מהדהדת בשיר הקצרצר והמידתי הזה: "בעיר ההרֵגה", הפואמה של ביאליק; השיר הרגיש והיפהפה של דורית צמרת "החיטה צומחת שוב", ואפילו חנוך לוין עם התפיסה המנוכּרת והזרה שלו שבין אדם לנוף ב"מה אכפת לציפור" והסיומת המקורית של קב רוט צובטת הלב.

הנה, לא רק דמויות מקראיות זוכות להערה ולהארה אחרת על ידי קב רוט אלא גם חיות בתנ"ך, אפילו הן צידיות, אצלה הן הופכות למרכזיות. כמו האתונות של שאול וכמו הסוסים של המצרים. הנה השיר שממנו נקלח שם הספר "מה אשמים הסוסים?": "לבני ישראל היו רווח והצלה / כשחֵיל מצרים טבע במצולה / מי ששִׁעְבֵּד, רדף, השמיד / זכה לגמולו מאל נקמות / אבל מה אשמים הסוסים / בהמות תמימות / מה להן ולמלחמות / בני האדם? // ואני? / אני רואה קשר עצוב / בין הסוסים הטובעים בים סוף / לבין הסוס / בגֶרניקה של פיקאסו".

גם אני ראיתי את הקשר העצוב הזה, אבל לא לגֶרניקה של פיקאסו, אף כי הדבר מתבקש כמובן, אלא דווקא למעשה אמנות פחות ידוע מהציור המהולל. בספר "פגימות" (ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979) שהוא ליקוטי תרגומים של המשורר מאיר ויזלטיר משפות שונות, יש שיר הומניסטי אזרחי יפה מאוד המתורגם מרוסית של בוריס סלוצקי (1986-1919) ו-ויזלטיר מספר לנו את הרקע לכתיבת השיר: "אם אינני טועה, מבוסס השיר על מעשה שהיה במלחמת העולם השנייה – ספינת משא טוענת סוסים עלתה על מוקש ימי וטבעה. נקל לפרש את השיר כאלגוריה קטנה, אף כי סלוצקי מקפיד שלא לסור מן הממשות הסוסית שבאירוע".

השיר מוקדש לסופר הקומוניסטי איליה ארנבורג, הזכור מקובץ הסיפורים המקסים "13 מקטרות", סיפור לכל מקטרת, ויכול להיות שסלוצקי הסובייטי הקדיש לו את השיר בגלל ספר הזיכרונות הנודע של ארנבורג "אנשים, שנים, החיים" וכי היה הקול הדומיננטי האנטי-נאצי במלחמת העולם השנייה במאמרו הרטורי הנודע "הרוֹג גרמני". כן כן, זה אותו ארנבורג, סופרו של סטלין, שבן-גורין אמר עליו שהוא היהודי הכי שפל בעולם.

הנה השיר: "סוסים באוקיינוס" של סלוצקי: "סוסים יודעים לשחות, / אבל – לא כל כך טוב, לא מרחקים. / 'גלוריה', שתרגומה הוא 'הוד' – זה ודאי זכור לךָ היטב. / הספינה הפליגה, מתגאה בשמָהּ. / האוקיינוס ניסה, אולי יוכל לה. / בבטנה, בטובם מנענעים רעמה, / רקעו אלף סוסים יום ולילה./ אלף סוסים! ופרסות ארבעת אלפים! / אך כל זה לא הביא מזל טוב. / מוקש פוצץ וקרע את המרישים / הרחק-הרחק מן החוף. / אנשים הצטופו בסירות, ירדו במפרשיות. / הסוסים רק שחו ככה סתם. / וכי מה היו יכולים לעשות, / באין מקום בסירה לקולטם? / אי של בּרוּדים באוקיינוס שחה. / בים, בכחול, שחה אי של אפור. / תחילה נדמה היה, דבר של מה בכך. / אוקיינוס נדמה להם נהר. / אבל אין גדות לנהר מלוא העין. / ובכלות כוחם, כוח סוס, / געו געייה גדולה במים / נגד מטביעיהם באוקיינוס. / הסוסים שקעו מטה, גוֹעים, גוֹעים מר,  / כולם שקעו מטה, אחד לא נותר. / תם ונשלם. עם זאת, ליבי לאבודים, / לַבְּרוּדים, אשר קיצם נמהר".

הצד האנושי האוניברסאלי ההומניסטי עובר כחוט השני בכל שמות שערי הספר של קב רוט: "מקרה האדם", "כמקרה החמנייה", "בית במידת אדם" ו"על קירות המערה". כלומר מקב רוט עצמה ועד האדם הקדמון מחפשים השירים את האישי ואת האנושי בחיים. אפשר לומר כי במשוררת מתקיים האוקסימורון (אחדות הניגודים לשם יצירת מושג חדש בתודעת הקורא) בצניעות הולכת בגדולות, כמו בשיר זִכְרון הנוף היפה והנוסטלגי-משהו, "בוקר בעין גדי": "כשנעלתי את נעלי העבודה הכבדות / פניי אֶל ים המלח / הפציעַ שחר מעל הרי מואב / בדרך, כשגבי לים, כבר עלתה השמש / וצָבעָה באור זהוב-אדמדם את רכס ההר / הנשקף ממערב / אך מה שמילא את ליבי / היה שיח חרציות צהוב / שיד נעלמה שתלה: / שמשות זעירות שהחזירו חיוך / לשמש הגדולה".