ספר חדש שיצא בארה"ב מערער את המיתוס של ד"ר הנס אספרגר כמעין יאנוש קורצ'אק האוסטרי, וקובע כי אבחוניו היוו למעשה גזר דין מוות עבור מאות ילדים אוטיסטים ברייך השלישי

הורים שילדיהם לוקים בתסמונת אספרגר יודעים עד כמה היא איומה. למרות שילדיהם הם בעלי מנת משכל תקינה ולעיתים אף למעלה מזה, יש להם בעיה גדולה להתקשר עם הסביבה, המתבטאת בקושי להבין דברים בעלי כפל משמעות או סימבוליים. הם מתקשים להבין הומור, אירוניה והבעות פנים, וזה רק על קצה המזלג.

התסמונת, כידוע, קרויה על שמו של ד"ר הנס אספרגר (1906 – 1980), רופא ילדים, פסיכיאטר ומחנך אוסטרי, שאיבחן אותה לראשונה. ד"ר אספרגר תרם רבות לחקר הפרעות בספקטרום האוטיסטי וביסס שיטות טיפול בהפרעות אלה בחינוך המיוחד. לא רבים יודעים שבניגוד להילה ה"יאנוש קורצ'אקית" שהתלוותה אליו, למעשה הוא סוחב אחריו קופת שרצים לא קטנה. מחקר חדש קובע כי אספרגר שיתף פעולה עם הנאצים בתוכנית "אותנסיה" הידועה לשימצה, במסגרתה נרצחו במחנות מיוחדים ילדים שנחשבו ל"פגומים".

המחקר של ההיסטוריונית אדית שייפר יצא בימים אלה כספר בשם "ילדי אספרגר: מקורות האוטיזם בווינה הנאצית" (Asperger Children: The Origins of Autism in Nazi Vienna)). המחברת, שפר, פורשת בספר את האובססיה של הנאצים אחר תוויות וקטגוריות, שהביאה להפעלה של מכונת ההשמדה.

שטן או מלאך?

הנס אספרגר, שנולד וגדל בחווה חקלאית באוסטריה, סיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת וינה ב-1931. הוא החל את הקריירה שלו זמן קצר לאחר מכן, כשהתמנה למנהל התחנה לחינוך מיוחד בבית החולים לילדים שבאוניברסיטה. בימי מלחמת העולם השנייה שירת כקצין רפואה בצבא הגרמני בקרואטיה. בשנת 1944, בעקבות פרסום מחקרו על הילדים בעלי "פסיכופתיה אוטיסטית", מונה למרצה לרפואת ילדים באוניברסיטת וינה. אמנם הוא לעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית, אך מסמכים מאותה התקופה מוכיחים כי במסגרת עבודתו, תרם רבות למדיניות "שמירה על היגיינת הגזע" הנאצית, וחתם על תעודות המאשרות נכויות ופגמים שונים אצל ילדים, לעיתים קרובות בהסכמת הוריהם, תוך המלצה לשלוח את הילדים האלה למחנות הסגר שבהם הם הומתו למעשה. בהמשך מילא אספרגר תפקידים בכירים במערכת רפואת הילדים באוסטריה.

ב-2015 פורסם ספרו של סטיב סילברמן Neuro Tribes, בו התגלה שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. עם זאת טען סילברמן כי אספרגר דווקא השתדל להגן על הילדים בעלי נכויות שבטיפולו. סילברמן אפילו משווה את אספרגר לאוסקר שינדלר וטוען כי מספר האנשים שהציל משתווה לזו שהציל התעשיין הגרמני.

התדמית ההומאנית הזו החלה להתערער כחצי שנה לאחר צאת ספרו של סילברמן. מלומד אוסטרי בשם הרוויג צ'ך מצא בארכיון המוניציפלי של וינה מסמכים, אשר שופכים אור שונה על פעילותו של אספרגר בתקופת המלחמה (להגנתו, טען סילברמן שצ'ך הבטיח לו לחלוק איתו במסמכים שמצא, אך לא עמד בהבטחתו. מכל מקום, נוכח הממצאים החדשים, ספרו של סילברמן בכריכה הרכה עודכן והתלהבותו מפעילותו של ד"ר אספרגר התמתנה משהו).

במערבולת החיים

באחרונה, כאמור, יצא בארה"ב ספרה של אדית שייפר "ילדי אספרגר", המתייחס לפרשה. שייפר, המומחית להיסטוריה של גרמניה ושל מרכז אירופה, היא בעצמה אם לילד אוטיסט, לפיכך ספרה נכתב לא רק תוך שימוש בכלים מתודולוגיים אלא גם תוך התייחסות אישית. הספר לא מתרכז רק בפרשת אספרגר אלא סוקר באופן רחב יותר את התנהלותם היומיומית של תושבי אירופה נוכח המלחמה המשתוללת. "לכודים במערבולת החיים, אותם אנשים יכלו להתאים את עצמם, להתנגד לשלטונות ואף להוות כלי משחית בידיהם באותו הזמן," כותבת שפר.

המחברת מרחיבה את כל האספקטים של הפרשה ומציגה את אספרגר כדמות מורכבת ומלאת סתירות, שלא ניתן לאפיין אותה באופן מוחלט וחד-מימדי. עם זאת, היא טוענת חד-משמעית כי אספרגר "השתתף במערכת רצח הילדים בווינה ברמות משתנות."

כאשר הרייך השלישי החליט ב-1939 על מדיניות "המתת החסד" שלו, לרופאים כמו אספרגר ניתנה למעשה שליטה על גורל הילדים שבטיפולם. בספר מופיעים דבריו של אספרגר לפיהם "לאנשים על הספקטרום האוטיסטי יש מקום משלהם באורגניזם של הקהילה החברתית" ו"שומה על הרופאים לדבר בשמם ובזכותם." עם זאת, להשקפתו, יש ביניהם ילדים שפשוט לא ניתן – ולפיכך אף לא רצוי – לעזור להם. אחד המקרים המפורטים בספר הוא של ילדה בת שנתיים, שאובחנה על ידי אספרגר כאוטיסטית, ובעקבות כך נשלחה למחנה הסגר, שם מתה כעבור חודשיים.

שייפר טוענת כי אין ספק שאספרגר ידע כי אבחנותיו אלו הם גזר דין מוות על חלק מהילדים. על פי ממצאיה, לפחות 789 ילדים מתו במחנה "שפיגלגרונד" המיוחד, לאחר שאובחנו כ"נושאי פגמים". לפחות 44 מהם היו מטופלים של אספרגר. המספרים האלה מבוססים על המסמכים שאיתרה; המספר האמיתי כנראה גבוה בהרבה.

ספרה של שייפר לא מספק תשובות חד-משמעיות. האם יש לראות באספרגר דמות חיובית נוכח העובדה שלפחות כמה ממטופליו הצליחו להינצל בזכותו? או האם, על ידי הדגשת הפוטנציאל לאינטגרציה חברתית של ה-"וולק" הגרמני הוא קבע שיש לשלוח ילדים אחרים למוות? במציאות המזוויעה של השלטון הנאצי שתי הקביעות עשויות להיות נכונות.