נראה כי אחרי "מה הרגשת כשהכנסת גול?", השאלה הקלישאתית ביותר בעיתונות היא "אם היו נותנים לך לקחת דבר אחד לאי בודד, מה היית לוקח?". התשובות הקלישאיות לא פחות מתחלקות בדרך כלל לשתיים: את ספר התנ"ך או את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. אני הייתי לוקח איתי את "רובינזון קרוזו", ספר הדרכה הכי יעיל להישרדות.

נסו להעריך בראשכם כמה דורות של קוראים הלהיב הספר של דניאל דפו מאז שפורסם לראשונה בשנת 1719. והוא עדיין ממשיך להלהיב, כ-300 שנה לאחר שיצא. חוקרים רבים ניסו למצוא הסברים לתופעה. הפרשנויות בסוף הטקסט, הבה ניגש לסיפור.

הפרוטוטיפ של רובינזון קרוזו היה אדם אמיתי, מלח סקוטי בשם אלכסנדר סלקירק, שמכורח הנסיבות נקלע לאי בודד, כ-640 ק"מ מצ'ילה, ונאלץ לשרוד שם במשך ארבע שנים וארבעה חודשים, עד שחולץ משם בשנת 1709. קיימת סברה שדפו הכיר את סלקירק אישית, דרך מכר משותף, ושמע את סיפורי ההישרדות מפי וי.איי.פי בעצמו. אם אכן הדבר היה כך, דפו לא נשאר נאמן לאמת, וטוב שכך.

בניגוד לגיבור האמיתי, דפו ניפח את תקופת השהייה של רובינזון קרוזו על האי ל-28 שנים. תקופת בדידות כה ארוכה, במיוחד עבור אדם צעיר ואנרגטי, פשוט אינה אפשרית. אין איש בעולם שגם במשך תקופה הרבה יותר קצרה על אי בודד היה נשאר שפוי ולא היה מאבד צלם אנוש.

אז לא רק שבתוספת זמן הזו הוסיף דפו מימד הרבה יותר דרמטי לסיפור, היא שימשה לו גם כמרווח נשימה מספיק על מנת לתאר בפני הקוראים את ההתפתחות הפיזית והרוחנית עד כדי שלמות של אדם בודד. הספר, כידוע, כתוב בצורת יומן, והדבר מוסיף לסיפור אותנטיות.

בחוכמה רבה שומר דפו לאורך כל הספר על סגנון סגפני, חסכני ומדויק בפרטיו, וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות מס' 1. חוקרי ספרות רבים נוהגים לציין כי בכך הופך "רובינזון קרוזו" לאחד הרומנים הראשונים שהתוו את סגנון הריאליזם בז'אנר הספרותי – בניגוד למלכים, אצילים וכל מיני מדאם פומפדור, שאיכלסו את הרומנים של אותה התקופה, גיבורו של דפו הוא אדם פשוט, בסיסי, אחד משלנו, שכל אחד, מפשוטי העם ועד בני המעמד העליון, יכול להזדהות איתו.

דפו מתאר בפני הקורא רק את האירועים, מבלי לצלול לעומק רגשותיו של הגיבור – את אלה הרי מוטב להשאיר לקורא לתאר בדמיונו. עם זאת, ניתן בספר מקום רב למחשבותיו של קרוזו, ובכך הקורא יכול בקלות לגבש את דעותיו על אישיותו.

קרוזו של דפו הוא אדם צנוע וכן – אזרח ממוצע של ממלכת בריטניה. מחשבותיו אינן עמוקות במיוחד, אך בעניינים הפרקטיים הוא בעל תושייה לא קטנה. אפילו ברגעים הקשים ביותר הוא לא שוקע אל תוך ייאוש או דיכאון אלא מתעקש לחפש מוצא – ומה רבה השמחה כשהוא מוצא אותו. נראה כי דווקא התכונה הזו היא שהפכה את רובינזון לגיבורם של הקוראים הצעירים בעיקר, כי אלה מאמינים בכנות שלכל סיפור חייב להיות סוף טוב.

דמותו של "ששת" מוסיפה לא מעט עניין להתפתחות העלילה. איש הפרא הצעיר, אשר הופך למשרתו ולחברו של רובינזון, עובר, בהדרכתו של אדם "תרבותי" סוג של בית ספר לחיים, ומוחו קולט במהירות בזק את כל הדקויות של העולם החדש. חוקרי ספרות מהזרם המרקסיסטי מתעקשים למצוא כאן מתן לגיטימציה לקולוניאליזם: תראו מה זה, רק בהדרכתו של נוצרי לבן הופך הפרא הצעיר, אציל ככל שיהיה, לסוג של בן תרבות. ההתפתחות הרוחנית של "ששת" מושלמת עם המרתו לנצרות על ידי רובינזון.

חוקרים אחרים רואים ברומן בבואה של עקרונות הפרוטסטנטיים: כל מה שאתה משיג בחיים, מגיע אליך כתוצאה ממאבק, וההצלחה בחיים מובטחת רק למנצחים.

ואז קופצים המרקסיסטים: רגע-רגע, הרי זה ממש הימנון תהילה לקפיטליזם! ומה כבר ההצלחה הגדולה ביותר שהשיג רובינזון? שמצא לעצמו משרת כושי חינם?

ואז באים… אוף, עזבו אותי מזה. כולה ספר הרפתקאות בכיף לילדים.