close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ערגה שהפכה לתשוקה רותחת - Post Image
    • ערגה שהפכה לתשוקה רותחת
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 06.04.21

    “ונשיקתי תהיה רוצחת” | ציליה דראפקין
    תרגום מיידיש: בנימין הרשב ומנחם פרי, עורך: מנחם פרי, עוזרת לעורך: מירי צפריר, הספריה הקטנה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה), 2019, 303 עמ’.

     

    אחת מהגניבות הראשונות והמפורסמות בספרות העברית היא השיר הנודע של סופר זרם התודעה הקאנוני אורי ניסן גנסין, בן דורו של יוסף חיים ברנר וידידו ויש שיגרסו אף אהובו, “והיה כי ישוב מנודו ויבוא אל ארצי”. זה בכלל לא שיר של גנסין, אף שבערבי ספרות בעבר בשנים שבאו לאחר מותו ב-1913 קראה אותו לא פחות מאשר חנה רובינא, והוא נחשב לאחד השירים היפים בספרות העברית ומפסגת יצירתו. זהו שיר של משוררת יידית נודעת, שכתבה אותו עוד ברוסית כנערה שחיזרה אחרי גנסין וניסתה לפתותו ושמה ציליה לוין, לימים המשוררת המודרניסטית בניו יורק ציליה דראפקין (1956-1887). גנסין גנב את השיר, לא שאב השראה ולא שאר מיני ניסוחים מעודנים, פשוט כך, ליסטֵם אותו, יצר אקסטנציה, מעין הרחבה תודעתית מעודנת שלו כפי שידע לעשות, ופרסם אותו בתוך הנובלה הידועה האחרונה שלו “אצל” ועל זה כבר אמר מורנו ורבנו ת”ס אליוט: “משוררים חובבנים מחקים, משוררים בּשֵׁלים גונבים”, והוסיף מי שהוסיף כי לספר סיפור לסופר זה כמו להתחבק עם כייס.

    ציליה דראפקין שנים לא ידעה שגנסין גנב ממנה את השיר, וכשכבר ידעה מזה לא קראה אותו כי לא ידעה עברית, אך הייתה גאה מאוד בזה כי העריצה את גנסין הן כסופר והן כאדם וכגבר. עם זאת, עשרות שנים אחר כך כאשר קראה את הנובלה ביידיש, הבינה לפתע דראפקין, למרות ההערצה לגנסין שהשפיע עמוקות עליה במשך חייה גם לאחר מותו, איזה עוול נעשה לה על ידיו. לא די שגנב ממנה את השיר המעולה שלה, אלא העניק אותה בנובלה לנערה אחרת, לא בת דמותה, כאילו היא זו שכתבה אותו ואפילו את ניסיון ההתאבדות של דראפקין בתלייה מצמותיה, מתוך אהבה נואשת לגנסין, הוא הכניס לאותה נובלה “אצל” וגם את המעשה הזה העניק לדמות נשית אחרת. דראפקין זעמה ובצדק. גנסין היה ידוע כמחוזר תמידית על ידי קבוצת נערות ודראפקין הייתה אחת מהן. ככלל, נראה כי סופרים עוררו תשוקה והערצה בקִרבּה של דראפקין. היא אפילו נסעה מרחק גדול כדי לפגוש את טולסטוי הנערץ רק כדי שזה יטיח בפניה “כולם מוצאים להם תכלית לחייהם, פרט לצעירי האמונה המשונה היהודית” וסגר אחריו את הדלת.

    הנה תרגום מילולי של בנימין הרשב מרוסית לשיר שגנסין גנב ועיבד מציליה לוין בת ה-19, שנכתב ב-1907: “אם יבוא לְעירי / אהיה שלֵווה; / אם אראה אותו / אהיה שלֵווה; / אם יביט אל תוך עיניי, / אלבּישֵׁן בשלוות אפֵלה; / אם יושיט לי יד, / בקלות וחופשית אשיב לו בלחיצה. // אבל אם במקרה ילון / בבית אחד איתי, / בשקט-בשקט אתגנב אל מיטתו, / וכאשר הוא, בלא-יודעין, ברטט החלום, / ישכב לפניי, / אנשק לו בחזה. / אסיר את הכיסוי ואנשק לו בחזה. // ונשיקתי תהיה רוצחת. / את דמו, את לִבּו אשתה / בנשיקתי. // והדם יַרוֶה לִרְוָיה / תשוקה חולה, גלמודה, / תשוקה שֶׁרֹךְ לא ידעה / שלא נישקה מיום הלידה / עד יום קמילה”.

    את כל הפרטים המרתקים הללו אני דולה מתוך מחקר מעולה של פרופ’ מנחם פרי בספר “ונשיקתי תהיה רוצחת” (הספריה הקטנה). זה בעצם ספר משותף של ציליה דראפקין ופרי, על אף שהוא אינו חתום עליו, אולי כדי לא למשוך את אש המבקרים המוטים פעמים רבות בשל מטענים קדומים. מחקריו של פרי, שהוא מודרניסט אובייקטיביסט דקדקן וחמור סבר במהותו, פונים בשנים האחרונות לעבר עיסוק הקשֵׁרי פוסטמודרני-משהו במִגדר (“שב עליי והתחמם, הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין”) ובפמיניזם, הספר הזה. עם זאת, להבדיל מאחרים, הוא תמיד נאחז בראש ובראשונה בטקסט עצמו. הספר מכיל מונוגרפיה מעניינת ביותר על חיי דראפקין ולאחריה סיפור קצר חזק משלה בעל יסוד אוטוביוגרפי שתורגם על ידי בנימין הרשב המנוח ומנחם פרי: “בלה מאוהבת”. אחר כך כחמישים שירים משלה בתרגום השניים, ואז זיכרונות של ציליה על גנסין שתרגם מיידיש שלמה צוקר וכן את מה שמנחם פרי היה קורא “התוודעות” בחוברות “סימן קריאה” המיתולוגיות שלו. את הפינה הזאת, אגב, גנב או שמא שאל, יהודה ויזן לכתב העת שלו “דחק” ובה הוצג לקורא יוצר חשוב משפה זרה שטרם תורגם לעברית. בחוברת “סימן קריאה 13-12” ב-1981 התוודענו לציליה דראפקין לראשונה על ידי הרשב. גם הטקסט הזה מופיע בספר הקסום הזה ולאחריו מסת עומק סטרוקטוראלית של פרי עצמו על שירתה וייחודה. בסוף הספר אנחנו קוראים את הצד של גנסין בסיפור הזה. יש רצף איגרות שלו לצילי.

    ובכן במה מיוחדת כל כך דראפקין? היא כתבה שירה מושחררת מחרוז ומשקל, שירה יִצרית, מינית ופמיניסטית ללא עכבות, במקביל למשוררות נודעות לנו מאוד בשירה הרוסית ולפני שהייתה משוררת אחת מודרניסטית ראויה בשירה העברית. את שירתה פורצת הדרך כתבה עוד לפני שעלו על במת השירה מי שפרופ’ דן מירון קורא אימהות מייסדות ואחיות חורגות, למשל, אלישבע, יוכבד בת-מרים, רחל ואסתר ראב. היא היתה שם במקביל למשוררות הרוסיות אנה אחמטובה ומרינה צבטייבה. בכלל, פרי מראה ומוכיח עד כמה השירה היידית הייתה פתוחה לקבלת משוררות הן בקבוצת היונגע (הצעירים) המוקדמת ובקבוצת האינזיך (בתוך עצמך) הנודעת שהכילה כמובן בראש ובראשונה את יעקב גלאטשטיין ואת אהרֹן לֶיֶילֶס. אבל נראה כי דראפקין בערה זמן קצר למדי בשנות העשרים בשירים נשיים ערפדיים ויוקדים ואחר כך אש התשוקה הלכה והצטננה, משהו התביית בשירתה והיא הפכה מסוגננת יותר, מהוקצעת יותר, וכנראה לא לטובה. על כך מעיר לֶיֶילֶס שבתחילת דרכה ממש העריץ את שירתה.

    מהי דרך דראפקין בשיר? במקום פוריטני אחד נאגרת התשוקה עד שהיא מתפרצת ממש באופן אלים, דיוניסי וניטשאני דור אחר כך. למשל יש לה שיר שנקרא “אמי” שבו היא מתארת איך אחרי מות אביה אִמה בחרה בצניעות גמורה והתנזרה מגברים. ימיה מתוארים כ”מוארים בנר שעווה קמצני” איזה דימוי יפה. וכל הערגה שהיא אגרה נשפכה אל דמה וליבה של צילי הקטנה, ערגה שהפכה לתשוקה רותחת; או בשיר הידוע ביותר שלה “גברת הקרקס” היא מתארת אמנית המיטיבה לחמוק מפִּגיונות המוצבים בזירה, אבל היא כבר עייפה מן הריקוד ומן החמיקה וכבר הייתה רוצה ליפול עליהם. חוקרי ספרות היו עושה כאן מטעמים בסמל הפאלי הזה. ככלל אצלה בשירים החזקים, ויש כאלה רבים בקובץ הזה, מישהו מעביר למישהו גבר ואישה, אם וילדה, משהו באמצעות הדם הרותח כמו ערפד, פלוני נכנס לנפש. מישהו נכנס במישהו כמו המפלצת מתוך “הנוסע השמיני” וחי בתוכו ותוסס מתוכו ויונק לשדו. זו מהות השירים. איזו ויטאליות!

     

     

     

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית