close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עירית אבני כהן - Post Image
    • עירית אבני כהן
    • לצידו
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 28.04.18

    עירית אבני כהן
    “לצידו”, גוונים, 2017

    רומן הביכורים של עירית אבני כהן עומד בסימן המוות, אבל דרך המסירה והתוכן שלו מנסים ככל האפשר להרחיק את הקורא מן המוות הבלתי נמנע עצמו.

    הרומן עוסק באהבה, בחברות, בקבלה ובהשלמה, ובין לבין יש לא מעט רגעים של שמחה צרופה והנאה מהחיים. אבל בסך הכול, השמחה היא כאן תחפושת של כאב כיוון שהמוות האורב כבר בהתחלה ילפות את הקורא ולא ירפה ממנו עד לסיום.

    בפרפרזה על “שש נפשות מחפשות מחבר“, המחזה הקלאסי של לואיג’י פיראנדלו, מדובר הפעם בחמש נפשות בלבד (סימה, חזי, גאולה, טליה ועודד) המחפשות את עצמן, וכל אחת מהן מספרת את סיפורה ואת סיפורו של עודד הגווע. הסיפור נמתח לאורך חמישים שנה, מאז שעודד וחגי היו תינוקות בבית התינוקות של הקיבוץ, עודד כיליד הקיבוץ וחזי כתינוק־חוץ בזכות מאמציה של אמו סימה, תושבת בית שאן, שהיתה הספרית של הקיבוץ.

    הסיפורים נמסרים כל אחד בקולה הייחודי של הדמות, אך הקולות הללו משתרגים ומשתבללים אלו באלו ויוצרים מעין מקהלה פוליפונית של הדהודים והשתקפויות. כמו במירוץ שליחים שבו הרצים מעבירים את המקל האחד לשני, כך גם ב”לצידו” של אבני כהן הדמויות השונות מעבירות את מקל הסיפור מהאחת לשנייה, אך כמו שקורה מעת לעת במירוץ שליחים, המקל נופל לעתים בקשת הסיבוב ואז שוב הרצים מרימים אותו וממשיכים הלאה במירוץ הספרותי.

    שם הרומן “לצידו” הוא, כמדומה, רב משמעי. הוא מרמז על הנאמנות בין החברים עודד וחזי, הבאים מעולמות שונים, זה מהקיבוץ וזה מעיירת הפיתוח – נאמנות הגורמת לחזי ללוות את עודד עד הסוף שלו בהוספיס, שם הוא שוכב גווע ממחלת הסרטן. לצידו, נמצאות שתי נשים, האחת חוקית (גבי) והשנייה המאהבת האולטימטיבית, טליה, המתוארת כ”עוצרת נשימה”.

    עודד הוא אוהב חיים שעשה את הדוקטורט שלו בארצות הברית, חזי איבד את רגלו כשעלה על מוקש, גאולה איבדה את אחיה הקטן בתאונה ומאז סובלת מרגשי אשמה, טליה מאבדת את אהובה. סימה היא אחת הדמויות המושכות בספר. הספרית עתירת השומנים מבית שאן שגונבת לעתים את ההצגה מהדמויות האחרות, ובקצרה אפשר לומר, שגם הכתיבה עליה עתירת שומנים. סימה מצליחה לשבור את תקרת הזכוכית של האשכנזים מהקיבוץ. לאחר מאבק ממושך שהיא מנהלת, מסכימים חברי הקיבוץ לקבל גם את בנה הקטן חזי לבית התינוקות בכל פעם שהיא מגיעה לעבוד שם.

    סימה מתה, אח של גאולה מת, הוריו של עודד מתים מסרטן וגם הוא ימות ממנו. ובכל זאת, הספר לא מדכא בכלל. הדמויות מתלבטות, חסר להן משהו בחייהן שהן רוצות להשלים (לעודד ולטליה חסרה אהבה, לחזי חסרה רגל וחסר הילד שלא נולד לו ואליו הוא כמה, לגאולה חסר אחיה והילד שלא נולד לה), אבל הן לא מרירות אלא משלימות בצורה די מפויסת עם גורלן. אפילו עודד משלים מפויס עם המוות ולא נלחם בו בטיפולים חוזרים.

    הרומן מתפתל כמו נחש על גחונו בין כל הדמויות הללו והסיפורים שלהן. הפרגמנטים מתלכדים לבסוף, אבל כמו תמיד בספרים כאלה, השלם גדול מסך כל חלקיו. ניכר שאבני כהן יודעת לספר סיפור, ויש כאן כמה סיפורים מקבילים שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו, אם כי לא כולם הם באותה רמה של עניין. בעיניי הסיפור של סימה, למשל, דווקא שלה, מזמין רומן נפרד.

    לאבני כהן יש כישרון כתיבה מתפרץ, אם כי לא תמיד אחיד ברמתו, ולאחר כמה פסקאות נהדרות עלולה להגיע סוג של נפילת מקל. הרומן הזה היה זקוק ליד עורך נמרצת יותר כדי לנכש פה ושם וגם להתיך טוב יותר את הפרגמנטים. אבל גם כך הוא עוסק בנושא הגדול, התמודדות עם מחלה סופנית, ובנושאים הקטנים יותר, בצורה מעניינת בדרך כלל וכזו המעוררת בהחלט ציפייה לספר הבא שלה.

    עירית אבני כהן. כשרון כתיבה מתפרץ

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית