אין לה קואורדינציה למשוררת הזאת
אין לה קואורדינציה למשוררת הזאת
מחווה לזכר מירי בן שמחון , "נערה מן הרחם"
נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם עֵינֶיהָ תְּהוֹמוֹת
מַמְתִּיקָה מִן הַבֹּסֶר שֶׁלָּהּ פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים
לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת כְּשֶׁאֲנָשִׁים לֹא קוֹנִים
וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמֻקֶּפֶת חוֹמוֹת
הַצְּעָדִים שֶׁלָּהּ בָּאֲדָמָה הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים
הִיא הוֹלֶכֶת וּמְאַבֶּדֶת צְעָדִים
הַבְּרִיּוֹת רוֹאִים הַשִּׁירִים
וְהוֹלְכִים לְדַרְכָּם גַּם הֵם בּוֹדְדִים
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה בַּיָּדַיִם
לָכֵן כּוֹתֶבֶת שִׁירִים בְּשׁוּרוֹת מְפֻזָּרוֹת
כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתִי בָּרְחוֹב וְקָרְאָה לִי שִׁירֶיהָ
גַּם מִדַּפִּים רֵיקִים קָפְצוּ הַשּׁוּרוֹת
בְּיוֹם מוֹתָהּ הִשְׁאִירָה לִי הוֹדָעָה בַּמְּשִׁיבוֹן:
אַתָּה חַיָּב לַעֲזֹר לִי, אַתָּה חַיָּב. בְּבַקָּשָׁה.
שָׁמַעְתִּי אֶת הַהוֹדָעָה כַּעֲבוֹר יוֹמַיִם
כִּי הָיִיתִי בְּחֻפְשָׁה.
כֵּן, הִיא הָיְתָה לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה
וְלֹא הָיָה שָׁם אִישׁ.
הִיא הָיְתָה לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה
מֻטֶּלֶת בַּכְּבִישׁ.
הסיפור מאחורי השיר שכתבתי
את מירי פגשתי באירועי ספרות שונים בירושלים. לא פעם הצטלבו דרכינו ושוחחנו באירועים אלה. אני זוכר שיחה מיוחדת שקרתה ב-1990, אני חושב שזה היה באביב. קל לי לזכור את ההקשר, כי אשתי עבדה אז כגרפיקאית בעיתון חרדי, והמשרד שלהם עבר לרחוב שטראוס.
עברתי אז ברחוב המלך ג'ורג' ממש מול "טליתא קומי". מירי הגיחה פתאום מאחוריי ונתלתה על ידי בתנועת אֵנגזֶ'ה. היא הייתה בפרץ של שׂמחת חיים. "בלפור, מה שלומך?" דיברנו כך והתקדמנו כשאנו הולכים אנגז'ה, ואני מודה שהפריעה לי תנועת האנגז'ה, כי זה היה במרחק לא גדול מרחוב שטראוס, שם עבדה אשתי כגרפיקאית במשרד גרפיקה ממש לאחר צומת המלך ג'ורג' – רחוב יפו.
אמרתי אז למירי בצורה ממש עדינה: "מירי, אשתי תפארת עובדת לא רחוק מכאן, ואם היא תרד במקרה לרחוב לבד או עם חברה שעובדת אִתה, לא יהיה לי הסבר למה אנו הולכים ברחוב אֵנגז'ה"… היא הסירה את היד שלה ואמרה לי: "בוא, יש לי משהו להראות לך".
אמרתי לה: "אז בואי נשב בקפה". הצעתי לה שנחזור לאחורינו ונשב בקפה מקס. הקפה היה במורד של רחוב בן יהודה, במקום שבו יש היום חנות נעליים מקס. הקפה גם הוא לא רחוק מטליתא קומי.
מירי הוציאה מכתב בכתב ידה, שנפרס לכמה עמודים. ואמרה לי: "את זה אני שולחת למאיר ויזלטיר. אני רוצה שתקרא את זה."
קראתי את המכתב עד סופו, וראיתי שהוא מכתב נזעם ותוקפני ממש כלפי מ' ויזלטיר".
הבנתי מיד מתוכן המכתב שזה מכתב של אהבה נכזבת, והנוסח היה ממש קיצוני ונקמני.
"אבל זה לא יחזיר אותו", ניסיתי לדבר על לבה. את פוגעת בו לאורך כל המכתב.
היא סיפרה לי שגרה איתו בדירתו כמה חודשים. הבנתי מרוח דבריה שהייתה ממש מאוהבת בו, וגם היום כשהיא כותבת לו מכתבים נזעמים, היא עושה זאת כדי להשיב אותו אליה. שאלתי למה נפרדו, והיא ענתה שהם רבו המון, ויום אחד פשוט גרש אותה מדירתו. מאז אינו מאפשר לה לחזור.
אני זוכר משפט ממש קשה ונקמני מן המכתב הזה. וכך כתבה: "יום אחד אתה תזדקן ותהיה מכוער כמו אבות ישורון כשהיה זקן, ואף בחורה לא תתקרב אליך יותר".
הנחתי שזה מכתב טיוטה וניסיתי להעיר לה להסיר מן המכתב משפטים ממש קשים כולל המשפט שציטטתי כאן. לפי השיחה אִתה היה ברור לי שהיא לא מתכוונת לשנות מילה מן המכתב. והתברר לי גם שזה לא מכתב ראשון. לדבריה, שלחה לו סדרת מכתבים, ונראה לי שהיא חשבה שהמכתבים הפגועים ידברו אל לבו ויגרמו לו להחזיר אותה אליו.
זיכרון נוסף שחשוב לי לספר:
ביום ראשון 23 ביוני 1996 יצאתי עם רעייתי תפארת לחופשה שנתית לבית מלון קיסר בטבריה. יום או יומיים לאחר שהותנו בחופשה התקשר אליי אחי התאום הרצל חקק וסיפר לי שהודיעו ברדיו שמירי בן שמחון נהרגה בלילה מפגיעת מכונית בחשכה בכביש, בהיותה מחוץ לירושלים) 24.6.1996). מובן שהיינו מזועזעים מן הסיפור כי שבוע לפני כן התקשרה אליי ושוחחה איתי. הייתי אז חבר הנהלה של אגודת הסופרים העברים, והייתי יו"ר ועדת רווחה. היא אמרה שהיא מעוניינת לברר אם תוכל לקבל מענק כספי עקב מצבה הכלכלי הקשה. אמרתי לה שהאגודה יכולה לתת הלוואה ללא ריבית תמורת שקים דחויים לאורך שנה שלמה. היא אמרה שכרגע אינה עובדת והיא צריכה ממש מענק. אמרתי שאברר מה ניתן לעשות. המוות שלה קטע את השיחה.
ואז כשהגעתי לאחר חופשה הביתה, פתחתי את השיחות על המשיבון המכני שהיה בבית. היה אז באותה תקופה מכשיר משיבון עם סרטי הקלטה זעירים. לחצתי על המתג והייתי בתדהמה: קולה של מירי בן שמחון היה על המשיבון כנראה יום לפני מותה: " בלפור, תעזור לי. אתה חייב להציל אותי. בבקשה. אתה חייב לדאוג לי למענק כספי". אינני זוכר כרגע כל מה שאמרה. העתקתי את תוכן השיחה לקלטת של רשמקול רגיל, והודעתי בטלפון לידידיה בן שמחון שרצוני להיפגש איתו ולהעביר לו את השיחה הקולית האחרונה שנשארה ממירי. ואכן נפגשתי איתו והעברתי לו את הקלטת.
לאחרונה כתבתי לו למייל, כי התברר לי שהקלטת לא נמסרה לצוות שמכין סרט על חייה של מירי ז"ל. ביום שישי, 14 ביולי 2017 כתב לי ידידיה בן שמחון, אחיה של מירי ז"ל: "חיפשתי את הקלטת בביתי ולא מצאתיה. יתר על כן מכתבך שמור אצלי עד היום". צר לי שכך הסתיימה פרשת הקלטת. המכתב הנלווה לקלטת נותר, אך ללא הקלטת. הקול האחרון המוקלט שלה היה מופנה אליי, וזה טורד את מנוחתי.
הקלטת אינה עוד, כנראה, אך הצעקה של מירי יום לפני מותה עדיין מהדהדת באזניי.
תגובות