לילי פרי

"סונטה", כנרת, 2010.

אינני יודע מהיכן שואבת לילי פרי את רעיונותיה. לעתים, בעת קריאת ספריה, אני חש כי "כוחות עליונים" – ממש כך – כמו מכתיבים לה את דרכה – ואת כתיבתה – ובעזרתם היא פורצת דרך במילותיה אל מעבר לגבולות הדמיון – ובה בעת, המציאות.

"סונטה", הרומן פרי עטה אשר ראה אור ב-2010 ב"כנרת, זמורה-ביתן", הפעים אותי בעיקר בדמויותיהן של אלכסנדרה סוסקין וסונטה – אם תרצו, "הגיבורות," וליתר דיוק, "האנטי-גיבורות."

סונטה – אשר לשמה ישנן משמעויות רבות מאין כמוהן, רובן אינן מפוענחות בספר אך ניתנות לפענוח אישי – על פי בחירה אישית – של הקורא – שרדה את אימי השואה, בה נוצלה מינית – הן על ידי הכובשים, הן על ידי הניצולים. עקב כך, מוצאת עצמה סונטה – על שירתה ומוזיקליותה הרב-גונית, המלודרמטית בדרך כלל – נכנסת ויוצאת מבית חולים לחולי נפש, ומסתגרת שם במחלקה הסגורה.

הנגיעה הזאת בשואה איננה מובנת מאליה כלל וכלל. פרי נוגעת-עוסקת-מפרקת אותה לגורמים בדרך כה ייחודית בתיאור דמותה של סונטה עד שהיא מכניסה הגדרה חדשה – ממש כך – להגדרה "ניצולת שואה."

הקשר הייחודי שבין סונטה לסוסקין הינו קשר סימביוטי, מאוזן – ועם זאת, מורכב מאין כמוהו.

האם האחת מגדירה את השנייה? האם האחת "חלשה" בזמן שהשנייה "חזקה"?

ומעל הכל, האם האחת "בריאה" – ואף "נורמלית" – בזמן שהשנייה "חולה," "משוגעת"?

*

"סונטה" הוא בעיניי רומן-פילוסופי פלאי הלוקח את הקורא אל עבר מחוזות יוצאי דופן. אל עבר האופל, ובה בעת, אל תוך אור יקרות של תובנות סוציולוגיות ואף מעבר לכך – אנתרופולוגיות.

פרי שוזרת בחוכמה את תובנותיהן של דמויותיה (גם אלו ה"צדדיות" לכאורה, כדוגמת האח של אלכסנדרה ואשתו) ונותנת להן "פה" ו"במה." יופי כתיבתה של פרי טמון, בין היתר, בכך שהיא איננה שופטת כי אם מכילה את שלל דמויותיה.

אי-השיפוט הופך את החוויה כולה למענגת, ועם זאת – קשה לעתים.

בתום הקריאה זיהיתי דמיון מעמיק בין שתי גיבורותיו. הן אלכסנדרה סוסקין – על כל מה שהיא – הן סונטה – על כל מה שהיא – נראו לי שזורות זו בזו כ"אחיות" או לכל הפחות – כ"אחיות לגורל."

בשתיהן היכו החיים, אך שתיהן מוצאות – לכאורה – פנים אחרות ודרכים אחרות להתבונן בעוז בדבר הזה, "בדבר שלהן," הנקרא חיים.

בתום הקריאה שמעתי דווקא – ומבחירה מרדנית משהו – את שיריה של נינה סימון. העצב שבקולה המרוסק, השבור לרסיסים, מפלח הלב, חיבר אותי בעבותות אל תוך נבכי גורלה של סונטה, אל תוך עולמה של האישה באשר היא – על כל מה שזה מכיל, ובדרך היחידה בה גבר יכול אי-פעם "לגעת", ולו בקצה האצבע, בעולם מורכב זה.

עצמתי את עיניי בזמן שירתה של סימון – האישה היפה כל כך בעיניי, העתירה בכל כך הרבה רגש ודמיון – ודימיתי בעיני רוחי את הליכתן המשותפת – הרק כאילו שלווה, הרק כאילו כאן, בעולם הזה – של סונטה ואלכסנדרה.

כך המשכתי ודמיינתי את השתיים, עד לתום הדיסק של סימון, עד לתום כל המילים, מוצא שלווה אמיתית, נוכחת מאוד, חזקה מאין כמוה, בידיעה שהשתיים, היכן שהוא – בעולם הזה או בעולם אחר – חיות וקיימות.