close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נולדתם לסבול. זו לא אשמתכם - Post Image
    • נולדתם לסבול. זו לא אשמתכם
    • שלומית עוזיאל
    • התפרסם ב - 22.10.17

    בעקבות ספרו של אהוד גזית “האם זה חייב להיות כך, לעזאזל?!”

     

    אהוד גזית, “האם זה חייב להיות כך, לעזאזל?!”, 2016, הוצאת פרדס.

    הקיום האנושי כרוך בסבל, ואנו משקיעים מאמצים עצומים בניסיון למנוע או לצמצם אותו. הוגים וחוקרים לאורך ההיסטוריה שאפו למזער את הסבל הזה – הסבל הפיזי לצד שלל הסוגים של סבל נפשי ורגשי. צבאות של רופאים מטפלים בכאבי הגוף שלנו, ולגיונות של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומטפלים מנסים לשכך את שלל עוגמות הנפש שאנו חשים על יחסינו עם ההורים, עם הילדים, עם בני הזוג ועם הבוסים, הצער על מה שרצינו ולא השגנו ועל מה שהשגנו והוא לא מה שחלמנו שיהיה.

    השפה, ראי המחשבה, מעידה אף היא על העיסוק הרב שלנו בסבל. ראו כמה מילים בעברית מציינות סבל לסוגיו: כאב, ייסורים, עוגמת נפש, צער, עצב, עצבות, יגון, כאב, מועקה, תוגה, דאבון לב, שברון לב, דכדוך, דיכאון, אומללות…

    אהוד גזית, בספרו “האם זה חייב להיות כך, לעזאזל?!”, מתבונן בסוגיית הסבל מבעד למשקפיים אבולוציוניים. מנקודת מבט ביולוגית, סבל הוא מאפיין הכרחי של החיים, פשוט משום שיש לו ערך הישרדותי. כדי לחיות, בעל חיים צריך לא רק לאכול, אלא גם לא להיאכל. לשם כך עליו להיזהר מפני סכנות – כגון טורפים או שריפת יער – וכן להבחין כאשר נגרם לו נזק, כגון פציעה, ולהגיב בהתאם (למשל: לברוח ולהתחבא עד שיבריא).

    המנגנון הגורם לנו להיזהר מסכנות הוא הפחד; המנגנון המתריע על פציעה הוא הכאב. למעשה, הכאב גורם לנו גם להיזהר מפני סכנות, באמצעות הלימוד: אם משהו גרם לנו כאב פעם אחת, נדע להיזהר ממנו בעתיד. גזית מצביע על המסקנה המתבקשת: מנגנון הכאב יעיל במיוחד בבעלי חיים בעלי כושר לימוד מפותח. זאת אף זאת: הכאב והפחד יעילים ביותר בבעלי חיים היכולים להגיב עליהם בצורה אפקטיבית. בעל חיים שאין לו סיכוי רב להימלט מסכנה, אין טעם שיחוש פחד. בעל חיים שאינו יכול להיזהר מפני פציעה או לטפל בפצעיו, אין טעם שיחוש כאב. לפיכך, באופן שנראה אולי פרדוקסלי, ככל שבעל חיים הוא מפותח יותר ושולט יותר בגורלו, כך חייו יהיו רוויים יותר פחד וסבל. בני אדם הם היצורים בעלי כושר הלימוד המפותח ביותר בטבע; אין זה מפתיע, אפוא, שאנו מסוגלים לכאוב ולפחד בעוצמה רבה ובמגוון רחב של ניואנסים. שני אלה יחד, הפחד והכאב, הם צמד הדמונים הממררים את חיינו.

    המודעות העצמית, הדמיון וכושר ההפשטה של האדם מחמירים את מצבנו עוד יותר: האיילה פוחדת מזאבים ומאריות, ואילו בני אדם פוחדים ממותם-הם וממותם של יקיריהם, מבדידות, מזקנה, מעוני, מעין הרע ומנפילת הבורסה. בלשונו של גזית: “האדם, שהוא היצור המפותח ביותר על פני כדור הארץ, הוא כנראה גם היצור המפוחד ביותר.”

    רובנו, אילו ניתנה לנו אפשרות לבחור, היינו מוותרים כנראה על הפחד והכאב גם יחד. מי רוצה שיכאב לו? מי רוצה לפחד? אך השניים האלה הם מנועי הישרדות רבי עוצמה. ללא תחושת כאב אנו עלולים להרים חפץ לוהט או לדרוך על חפץ חד בלי להרגיש בכך, ולפיכך – בלי להירתע (או ללמוד מכך לעתיד). כך גם הפחד: אדם שהוא באמת נטול מורא כנראה לא יאריך ימים. מי שאינו מאריך ימים, ישאיר אחריו צאצאים מעטים או שום צאצאים כלל. ומי שאינו משאיר אחריו צאצאים, גם אם היה שמח ומאושר, גם אם חי בנחת ובלי דאגה – במשחק האבולוציוני כנראה הפסיד: תכונותיו אינן מיוצגות בדור הבא.

    רצוננו לחיות בנחת ובלי סבל מנוגד אפוא לתכנות אבולוציוני עתיק יומין. אנו פוחדים, ולעתים קרובות – נפגעים, משורה ארוכה של גורמים פיזיים – כמאמר המשורר,

    מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

    מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

    – ומדברים מוחשיים פחות: ממחסור, מזלזול, מבדידות. ואם כרגע הכל טוב, מוחנו המפותח וכושר הדמיון שלנו דואגים להבהיר לנו שאולי מחר יהיה רע.

    הוגים לאורך ההיסטוריה הגיעו לאותה המסקנה – הסבל הוא תכונה בלתי נמנעת של החיים. גזית פורש בפנינו יריעה תרבותית רחבה, המעידה על אחדות דעים מרשימה בעניין זה. קוהלת חיווה דעתו כי “מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” שכן “כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ”, והתלמוד הבבלי הוסיף “נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא”. לדברי פרויד, “קשה שלא להסיק, כי אושרם של בני אדם לא נכלל בתכנית הבריאה” (מתוך המסה “תרבות בלא נחת”). גתה כתב אף הוא: “אין לי אפילו מילה אחת רעה להגיד על האופן שבו התנהלו חיי. אבל כדי שלא אעשה שקר בנפשי, אצטרך להודות שכמעט לא היה בחיים שלי דבר פרט לעול ולסבל … החיים דומים בעיני לאבן ענקית המתדרדרת במדרון ההר וצריך לעשות, ללא הרף, מאמץ כביר על מנת לא לתת לה להגיע אל תחתיתו”.

    “לחלק ניכר מהקושי ומהסבל בחיים יש יתרונות אבולוציוניים בסיסיים,” אומר גזית, “ולכן הם הכרח המוטמע בעצם קיומם של החיים.” הסבל הכרוך בחיים נובע מכוח מניע רב-עוצמה – הברירה הטבעית. ככל הנראה, חיים בלא סבל אינם אפשריים; האלטרנטיבה היא חוסר חיים בכלל.

    לכאורה, מסקנה פסימית. ובכל זאת, יש בה תקווה מסוימת. אנו חיים בחברה המכוונת אותנו בלי הרף להיות מאושרים, לשמוח. מי שאינו חש מאושר, מסופק, מוגשם – בחייו האישיים כמו גם בעבודתו – נאלץ להבין שמשהו כנראה לא בסדר איתו. אם רק ייגש לטיפול, יאכל נכון, יעבד כהלכה קונפליקטים מתקופת ילדותו – או-אז יגיע למצב של סיפוק ונחת. מספרם העצום של המטפלים למיניהם, מאסכולת פרויד עד שיטת ימימה, מרמז שרבים מאיתנו טרם מצאו את האושר הנדרש. במצב זה, יש עידוד מסוים במסקנותיו של גזית: הכל בסדר איתנו. מיליארדי שנות אבולוציה יושבות מאחורי ההגה המנטלי שלנו ודואגות שנימצא במצב מתמיד, פחות או יותר, של טרדה ודאגה. זהו מצב נורמלי, בעיקרו בלתי נמנע. אפשר להירגע.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית