close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מֶמוּאָר מרגש וכן - Post Image
    • מֶמוּאָר מרגש וכן
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 21.03.22

    "בחזרה מסדיניצ'י" | איתן בר-און
    עריכה: יעקב חבקוק, 2020, 159 עמ'.
     

     

    אתחיל מן הסוף, מן המסקנה, איתן בּר-און כתב מֶמוּאָר, ספר וידויִי, מרתק, שדיבר מאוד אל לִבּי ביַשׁרותו ובכנותו. ואולי כדאי להתחיל עוד קודם בווידוי אישי בנוסח רק על עצמי לספר ידעתי. אני, כמו בר-און, אהבתי לאכול מכל הבא ליד ובכמויות בלתי מוגבלות. הייתי מכור לאוכל. קם בבוקר וחושב מה אטעַם ומה אוכַל במשך היום, עד שהגעתי ל-148 ק"ג ומצבי הבריאותי הידרדר פלאים. גם אני כמו בר-און חשבתי על ניתוח בּריאטרי, שרווּל, אבל לא הגעתי לכך. במקום ניתוח קיבה עשיתי ניתוח מוח. בתחילה הפסקתי לאכול סוכּר וגלוּטֶן לבד ואחר כך משנתקעתי ברִדתי 25 ק"ג הלכתי למכון אברהמסון ובסיועם ורצוני החזק ירדתי עוד 25 ק"ג. עד היום אני שומר על משקלי ונמנע מאכילת סוכּר וגלוּטֶן.

    לכן הזדהיתי עם המקרה המצער והכואב של בר-און, שכתוצה מניתוח שרווּל, אחרי שכבר ניסה טבּעת, הסתבך בצורה נוראה בריאותית, והספר הזה מראֶה בפירוש עד כמה הניתוחים הללו עלולים להיות מסוכנים, ובכלל עד כמה רופאים, באשר הם, נוטים לעִתים להגביה לב ולחשוב שהם בְּנֵי אלים ויודעי כול ולא לחינם אומרת הגמרא: "הטוב שברופאים – לגיהינום". במקרה של בר-און, רק רופא ידיד אחד הזהיר אותו בעצם שהערכים שלו מורים שהוא אינו יכול לעשות את הניתוח; האחרים היו אדישים, כדרך הרוב, או סתם התלהבו להרדים ולחתוך.

    זה ספר מרגש כי בר-און אינו חוסך מאיתנו את הזיכרונות שלו ואת התובנות שלו מן המקרֶה הנורא הזה. הוא כתוצאה מן ההתערבות הכירורגית הפך בעצם לצמח, כלומר נכנס לתרדמת ושכב שלושה חודשים בלא תזוזה ומבלי לדעת שהוא אכן בין החיים. עוד הוא מתאר בפירוט את השיקום הפיזי והנפשי שלב אחר שלב אחרי שהתעורר בדרך נֵס, לא פחות מכך, עד כמה הייתה קשה הוִייה דולורוזה האישית שמתוארת כאן בלשון פשוטה וישירה, בלא מליצות.

    בר-און בדומה למספרים עממיים מרגיש צורך נפשי לספר ואף שמח לגולֵל בצבעוניות את סיפורו כדי שנפיק ממנו משהו, כדי שנלמד. מזכיר הוא במֶמוּאָר הזה מספְּרים אוראליים קדומים שנהגו לספר סיפורים מוראליים בשוק או באירועים וגם את דמויותיו התמימות והפּסבדו-תמימות של שלום עליכם, הסופר האולטימטיבי והסינגולארי של האדם הפשוט העומד ובוחן את גיבוריו בניואנסים דק מן הדק. בר-און הוא מספר המֵשִׂיחַ לפי תומו מונולוג מרגש. יפה הוא כותב גם על בני משפחתו אשר הִקיפו אותו בתקופה הקשה: אשתו אוסי; ילדיו, אחיותיו, שלא משו ממיטתו וחיכו בכל רגע להירפְאוּתו. ריגשו אותי במיוחד חברים שסבּו סביב בר-און: חבר אחד של לילה, איציק, שהיה עמו בכל הלילות, וחבר אחד של יום, שגיא, שהיה עמו בכל הימים ובכל תרגילי הפיזיותרפיה לאחר שהתעורר.

    היו רגעים, במֶמוּאָר הזה, שחשבתי לעצמי שמן הראוי היה קצת יותר לקצר אותו, מפני שממש כמספר עממי השׂח דבריו בעל פה, נוטה בר-און ללכת מעט אחורה בכל פעם ולחזור על דברים שכבר אמר ובספר כתוב הדבר הוא למגרַעַת והוא מיותר, אלא אם כן תבנית החזרה היא חלק אינהרנטי מהמעשה האמנותי ואין זה כך במקרה זה. הידוק היה מועיל כאן. לא התובנות של בר-און בהכרח הן אלו שתפסו אותי וסִקרנו אותי, אם כי גם בהן יש לא מעט עניין, אלא המקרה עצמו והכֵּנוּת שבה הוא מסופר.

    ואיזה יופי יש בשם הזה "בחזרה מסדיניצ'י". כולנו זוכרים את המֶמוּאָר המרתק של יוסי גינסברג "בחזרה מטואיצ'י" שהיה לרב מכר ולספר קאלט ולבסוף עובד לסרט על הישראלי האובד ששרד בג'ונגל הבּוליביאני. בר-און, לעומת זאת, מורה לנו כי האסון הפוקד אותנו, כשאנו לא מקשיבים לגוף ולנשמה שלנו, עלול להיות מעבר לדלת ולא במקום הרפתקה רחוק, כשהוא שב אחֵר ושונה לטובה לא מן הג'ונגלים של בּוליביה אלא מן הסדינים של בית החולים ובית לוינשטיין כדי להיות בשנית איתנו ולספר לנו את סיפורו שוב ושוב, לכל מי שירצה להאזין ולהתרגש. ויש כאן לא מעט קטעים מרגשים בשִׁבעת שערי הספר הזה: "זיכרונות מהעולם הבא", "האיש שהייתי", "שקיעה בתרדמת ממושכת", "התעוררות", "שיקום", "מחשב מסלול (חיים) מחדש", "תובנות" ויש גם מעין פרולוג בדמות "מילת סיום" עם הפנים אל העתיד הרחוק, אל עולם הנכדים אחרי שכולנו כבר לא נהיה כאן.

    הנה ציטוט, שאיש לא יוכל להישאר אדיש אליו, העוסק במפגש בין בר-און לחברה ותיקה, גילה רחמים: "'איתן', היא אמרה כשעמדה ליד מיטתי. 'אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון?'. הנהנתי בראשי. 'אם תקום לרקוד איתי, אשיר לך את השוטר אזולאי ואתן לך מתנה', המשיכה גילה. הבטתי לה בעיניים. ראיתי כמה עוצמה היא מקרינה וכמה אהבה. זה היה אתגר של ממש. קמתי בקושי, נעזרתי באח ובפיזיותרפיסט, חשתי סחרחורת. גילה קרבה אליי וכשאני שעון עליה, רקדנו במשך כמה רגעים. שנינו בקושי זזנו, אבל רקדנו ובכינו. לאחר הריקוד גילה חיבקה אותי חזק והושיטה לי זוג מִלְחִיּוֹת קקטוס שהכינה בריפוי בעיסוק בעת שהייתה היא בעיצומו של שיקום. החזקתי את המלחיות בידי, הבטתי בהן ממושכות ובכיתי כמו ילד. פשוט התפרקתי".

    לא לחינם נתנה רחמים לבר-און זוג מלחיות, ככל הנראה מלחייה ופלפלייה. בר-און, מחוץ לגבולות הסדינים של בית החולים, הוא כנראה טיפוס מקורי וצבעוני ביותר. הוא אספן אשר שיקם עצמו, בין השאר, באמצעות אוסף ענק של מלחיות ופלפליות, עד כי ייסד בסופו של דבר את "מוזיאון מלח פלפל" החמוד והקסום שבחדרה וכמותו קיים גם בלרנקה אשר בקפריסין. במשך שנים אסף בר-און למעלה מ-60,000 מִלחיות ופִלפליות מרחבי העולם בעלות סיפורים ייחודיים והוא מספר עליהן למבקרים במוזיאונים הקטנים. כל ההכנסות מדמי הביקור במוזיאונים הולכות למימון לימודים אקדמיים ליוצאי צבא בני עירו של בר-און, חדרה. זהו האוסף הגדול בעולם ובימים אלה מסתיים הליך ההכרה של האוסף כשיא גינס.

    אמרתי שאתחיל מן הסוף ואסיים בהתחלה. אין זה ספרו הראשון של בר-און, אלא השני. ספרו הקודם נקרא "מהצד השני של הסורגים: סיפורים מהכלא הצבאי", אף הוא מעניין בעלילתו: צעיר ישראלי מתגייס ומבקש לשרת שירות משמעותי ביחידה קרבית, אלא שקצין המיון מנתב אותו לשרת כמדריך כלואים במשטרה צבאית. הצעיר מסרב ונענש ובסופו של יום משלים עם כך. מה שנדמה כחַיִל חסר הילה ותפקיד אפור, מתגלה בסוף כמסלול מעצב חיים. הדברים אינם כפי שהם נראים. מדריך הכלואים נעשה קצין וג'נטלמן, מפקד בבתי כלא צבאיים הבוחר להביט לאסירים כבני האדם ישר בעיניים ובכך לתרום לקהילה פעמיים תוך תיקון החברה. בעקבות הספר יצא סרט דוקומנטרי המגולל את הסיפורים האנושיים מאחורי הסורגים של בתי הכלא הצבאיים. זהו בעצם במידת-מה סיפורו של בר-און עצמו הרבה לפני שאבד בארץ סדיניצ'י וחזר אלינו אחֵר.

    בחיים האֵלֶּה למד בר-און, בעל עסק עָנֵף, איש שליטה ואחיזה במושכות, בּוס, שכדאי לשחרר כמה שיותר, כי מי יודע מה יילד יום ובשפתו במוטו שקבע בראש ספרו: "החלטתי שמהיום אני חי כל יום כאילו הוא יומי האחרון", או כמו שאמר המשורר הרומי הקלאסי הורטיוס בהקשר רומנטי אומנם, אך הציטוט טוב גם לכאן קַרְפֶּה דִּיֶּם – דהיינו, קְטוף או קִטְפִי את היום.