close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מכאן וממרחקים – משמע, ממני - Post Image
    • מכאן וממרחקים – משמע, ממני
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 04.10.20

    “מכאן וממרחקים” | רות ארטמן
    סלונט – בית הוצאה לאור, 2020, 100 עמ’.

     

    א.

    בעשרות השנים האחרונות, כמה שימוש נעשה כבר בביטוי “רק על עצמי לספר ידעתי” של רחל. המון, כמו שאומרים בסלנג קל – ממש המון. חלק נכבד מן השירה של המאה העשרים הושם תחת כותרת זו. ובצדק. אני כותב על עצמי, על שלי, על הסיסמוגרף של היותי. אם כך, אם לכתוב על עצמי, למה דווקא בשירים? לכאורה, אם אתה רוצה לכתוב על עצמך, הרחב את היריעה, הוסף עוד צבע ועוד חומר ועוד פרט ועוד רוח. כתוב סיפור ולא שיר. הכוח והייחוד של השירה, לעומת הסיפורת, למשל, הוא בהיותה צמצום דרמתי. שירה היא מעט המחזיק את המרובה, בקיצור, בלשון סמלית, בעלת חוקים שונים מחוקי שפת הדיבור היומיומי. בשירה צריך להיות רק השיא. שיא יכול להיות פסגה ושיא יכול להיות תהום. קצוות הם שיאים, שאפשר להסתכל עליהם מזוויות שונות.

    את זה בדיוק רוצה רות ארטמן לכתוב בספר שיריה החדש, “מכאן וממרחקים” – והכותרת באה לשקף את ההיות הכפול שלה, כאן ומעבר לאוקיינוס בקצווי מערב של ארה”ב. אבל הכותרת היא שירית, ומעבר לפיצול הגיאוגרפי, היא אומרת עוד משהו על פיצול רומנטי – יש לי כאן ויש לי מרחקים ויש לי המתח שביניהם, ההימצאות הכפולה, ההימצאות המפוצלת, וגם המתח שבין כפולה לבין מפוצלת.

    אני מסתכל בשירים ורואה בהם יומני חיים. אני מסתכל בקובץ כולו ורואה בו סיכום אישי. אולי סיכום ביניים, אבל סיכום. בסיכום ישנם בני משפחה, הורים, בן זוג, ילדים. בסיכום יש תמונות מנופי חיים. בסיכום יש בתים שהמשוררת חיה בהם כאן ושם, במרחקים. בסיכום יש הפילוסופיה של החיים, כפי שהיא מתבטאת ביומיום: מחשבות על יש אלוהים או אין אלוהים מתוך פרטים בחיים האישיים, מחשבות על המושג סין מתוך תרבות הצריכה של מוצרים סיניים. והרבה הרבה מחשבות על העולם הזה ועל מעבר.

    משורר בשיריו הוא בדרך כלל אדם פרוע (כן, גם משוררת היא כזו, לא רק משורר). השירה הפיגורטיבית, הניגודית, מכילה מתח ולא סדר. רות ארטמן, לעומת זאת, מאוד מסודרת. נוטה לעשות סדר בכול, גם במה שלא ניתן לעשות בו סדר. חלק מן הסדר הוא המודעות לצורך בסדר. חלק מהקצנה של השיר הוא המודעות לכך שלא הכול ניתן לסדר. שיריה הם מתחים מסודרים. שיריה הם ניסיונות לשלב בין הצורך לסכם לבין החוויה הספונטנית האחרת, הפורצת מסגרות. “חושבת בזווית ישרה” היא כותרתו של שיר (עמ’ 50) ששורות הבית הראשון שלו ברורות ומסודרות גם הן. כך הוא פותח בבית הראשון: “הכול ברור ומתוחם – / שבילים סדורים”. ובבית השני ההיפוך. כך הבית השני פותח: “מולי שועטים / אויבי ההיגיון” וכך הוא מסתיים: “על יישויות אי-שם / מעבר לזמן.” אבל גם “אויבי ההיגיון” ממוקמים בצורה מסודרת – “מולי”, וגם ה”יישויות אי-שם” מסודרות כשהן ממוקמות – מעבר לזמן. שוב, הצורך לסדר מכריע. הלא מוכרע, הלא ניתן להכלה משולב בתוך המסודר והמאורגן.

    ב.

    צורך מסודר זה קובע את אופי שירתה, שהוא ניגוד פנימי מסוים. מרבית השירים אמורים להיות, כל אחד ואחד, סיכום של משהו. בראשית השיר הנושא מוצג. המשוררת עוברת בו מעניין לעניין על פי סדר הגיוני – של זמן, של מרחב, של סיבה ותוצאה. ובסך הכול, כל שיר הוא סיכום קטן וברור. מדוע אני אומר שאופי זה הוא ניגוד פנימי מסוים? מכיוון ששיר בסופו של דבר הוא התפרצות רגשית, הנוגעת בהתפרצויות רגשיות, המתארת מתחים, רגשות חזקים. אימא, אבא, בן זוג (או, אולי, בני זוג) הילדים – כל אחד הוא בעל צבע רגשי חזק, עצוב מאוד, שמח, או צבע של השלמה, של קבלה. אבל כל אחד מתואר בצורה מסודרת ומסכמת. כאן הבעיה של שירה זו. מצד אחד היא רומנטית ומצד שני היא מסודרת, ורומנטיקה מסודרת היא בעייתית  – רומנטיקה מסודרת היא אמירה שניתן לתאר את מה שלא ניתן לתאר, שניתן להכיל את מה שלא ניתן להכיל. ההרגשה שלי היא כי הסיכום מקל על רות להתמודד, לקבל. אבל הוא מפריע לקורא לקרוא את העוצמה שנרמזת בשירים רבים, עוצמה המוקפת סדר. והסדר לא בהכרח מביא את העוצמה לקורא, אבל כמעט בהכרח מרסן אותה, מכליל אותה. אני קורא בשירים וחושב – אולי הקורא אינו רוצה בריסון זה, בהכללה המסכמת; אולי מה שיפה בשיר הלירי היא ההתפרצות הלא מרוסנת?

    אביא כדוגמא את השיר “אמא כלואה” (עמ’ 63-62). שלושה בתים בשיר. שניים ראשונים מסכמים ומסדרים. הנה הראשון: “תמיד / הלכת בנתיב משלך / אוגרת מחשבות כמוסות / פורצות אל בדי הקנבס” – בית שהוא סיכום את אימא, את דרכיה, את מחשבותיה ואת הציור שבו המחשבות פורצות ונראות. הנה הבית השני: “אהבת אם מנחמת / נתת לילדיך / מרגוע חופים שקטים. / בהיותך באביב החיים / הפסל כלא / את דמותך החלקה / את מבט עיני הברונזה / את השקט בלחייך.” הבית השני הוא חלק שני של הסיכום – האימהות של האם, ואולי גם פסל שפוסלה בצעירותה והפסל גם מבטא את השקט שבה וגם כולא אותה. אין דבר ללא מחיר. והנה הבית השלישי: “גם / עכשיו / אמא / את כלואה. / בחלוק הוורוד / שער השיבה / אסוף בידיים זרות / מהודק בגומייה אדומה / כה זרה לך / כלואה בתוך עצמך.” הבית השלישי הוא הנושא העיקרי של השיר – הוא מה שגורם, כנראה, להיותו – זו האם הזקנה, חסרת האונים, הכלואה באין האונים שלה. היא כבר אינה יכולה להסתרק, אינה יכולה לאסוף שערה. מישהו אחר אסף אותו בגומייה אדומה. גם בבית השלישי היא כלואה – ה”כלואה” של המחשבות הכמוסות בבית הראשון וה”כלואה” בצעירותה בדמות שבפסל, בבית השני, מובילים אל ה”כלואה” שבזקנה – הכלואה בחלוק וורוד שמישהו הלביש אותה ובשיער שיבה שמישהו אסף לה וכלואה בגומייה אדומה.

    אפשר לומר שהשיר הוא הבית השלישי. הבית השלישי הוא עיקרו של השיר. ואני קורא וחושב לי כי אילו השיר היה רק הבית השלישי, זה לא היה מפסיד דבר מעוצמתו, ואולי היה מועצם יותר. אילו לא היה הצורך להסביר את הסיכום, וזה היה מוצג ללא פתיחה, היתה נשארת רק הדמות של סתיו החיים בחלוק וורוד ובגומייה אדומה. השיר היה הופך משיר טוב לשיר מעולה, לולא היה למשוררת צורך לפתוח אותו בסיכום, לקחת את תמונת האם הזקנה וחסרת האונים ולתאר אותה בצורה מכלילה, בצורה מובנית. הוא היה מעולה, לו היתה זורקת את עיקרו של השיר, את הבית השלישי, עיקרו, הלוז שבו, ללא מבוא מקדים ומארגן.

    אמא תופשת מקום חזק בשירה של רות ארטמן. שיר שנמצא לקראת סיום, שירים רבים אחרי “אמא כלואה” והוא מתכתב איתו מאוד, הוא השיר “לכי במסדרונות הבטוחים” (עמ’ 94-93), שגם הוא פונה אל האם. שוב שלושה בתים לשיר. כאן כל אחד מהם היה יכול להיות שיר בפני עצמו על אותו נושא, וכל אחד מהם אינו זקוק לשני הבתים האחרים. כל אחד מהם לעצמו, לבדו, הוא פתוח יותר, רב מטען יותר. הנה שלושה הבתים לפניכם: בית ראשון: “לכי לך, לכי / הנה את / הולכת לאיטך / שיער השיבה העדין / אסוף ביד מטפלת / הדוק בפקעת קטנה.” זהו כל העולם האובד של אמא שנשארת לבדה, סגורה עם עצמה במדרון אל הבוהו. והנה בית שני: “מאז הבוקר / ידיך / לופתות בחזקה / ספל ריק של פלסטיק – / רכושך היחיד עלי אדמות, / נוסף על שני עלים / שקטפת הבוקר בגינה הסגורה.” ושוב, הכול נאמר כאן, בבית השני, בעוצמה, והוא עומד לעצמו, הוא לא זקוק לבית הראשון, הוא מרעים יותר בלעדיו. והנה הבית השלישי: “את הולכת וסובבת / במעגלים סופיים / ונעלי הבד הרכות / אינן משמיעות קול. / כל עברך נשאר מאחור – / מציץ לפרקים / אל יישותך ההולכת ודוהה. / מה בטוחים המסדרונות / החסומים בשערי ברזל”. שוב, תמונה העומדת בפני עצמה, ולו היתה מנותקת משני הבתים האחרים, שתי התמונות האחרות, היה שיר חזק בעצם היותו קרוע ופתוח בצער שבו, שאין לו סיכום, אין לו נחמה.

    ג.

    לסיכום, כנראה שהצורך לסכם, להכליל, לסדר, הוא חזק בנפשה של רות ארטמן. מצד אחד הוא עושה לשירתה טוב, מכיוון שהוא מביא אותה להרחיב את אופק כתיבתה, לא לכתוב על נושא אחד שמעסיק אותה, אלא על כלל חייה, על כלל חוויות שאדם בן זמננו בן חברתנו חי וחווה ככל שהוא חי, מביא אותה לחבר עוד חומרים אל זווית הראייה של אני נשי שמספר על עצמו. מצד שני, רק הגרעין החווייתי ניכר באמת שלו, באוטנטיות שלו. הדברים שיוצאים מן הלב של הכותבת נכנסים אל הלב של הקורא. וההכללה מטשטשת אותו. תמונה שלימה מבקשת רות ארטמן להעמיד אל מול הקורא, או אולי מוטב לומר, להעמיד בתוך הקורא. אבל אני מעדיף את האמירות השבורות יותר, המצומצמות יותר, והמזוככות יותר. כשאתה מסתכל על השברים היפים האלה, שהם חלקים רבים של שירים רבים שבקובץ, ומתייחס אליהם כעומדים בפני עצמם, אתה רואה את השלם המסתתר פה דווקא בשברים. גם כאן מתאימים דברי השרף מקוצק – אין דבר שלם יותר מלב שבור.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית