close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מול המוות והשטן - Post Image
    • מול המוות והשטן
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 17.06.21

    “בסיכון גבוה” | גד קינר קיסינגר
    עורך: ד”ר חיים נגיד, הוצאת ספרא, 130 עמ’.

     

    “בסיכון גבוה” יכול היה להיות ספר שירה מעולה אלמלא היה ארוך כל כך ומרובה שערים שלא תמיד מתארגנים להם מבחינה תמטית, כי פרופ’ גד קינר קיסינגר (1947) הוא משורר-אינטלקטואל רגיש ביותר בעל מידה רבה של עומק בכתיבה. רוצה לומר: הוא אינו משתמש באינטלקט שלו לצורך התנאוּת וצחצחוֹת לשון מתחכמות, או צִחצוּח חרבות, אלא מטמיע אותו בטבעיות בתוך שורות ובתי השיר.

    קינר קיסינגר הוא דרמטורג, מתרגם מחזות ואיש תיאטרון בכל רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו, וגם זה אינו נעדר מן השירים. יש בהם מן היסוד הדרמטי המתוחכם. המשורר אינו חס על הקורא ותובע ממנו קריאה דרוכה, חודרנית וקשובה. כבר בשיר הראשון, אתה נופל על פואמה בעלת שם יומרני “חירות. פואמה. כמו מניפסט”, והשיר מוקדש למשורר, הסופר, העורך ואיש התיאטרון, מי שעומד שנים בראש איגוד הסופרים, ד”ר חיים נגיד בגבורותיו.

    פרופ’ אורציון ברתנא, שהוא מבקר מעולה שאני סומך על טעמו הספרותי, כתב ביקורת מעמיקה במגזין “סלונט” על ספר השירים הזה (“שירה שאחרי שירת נתן זך ולפני מלאך המוות”), תוך שהוא מתעכב ומצטט מתוך שיר הפתיחה המרשים שברתנא היטיב להגדירו כשיר מתפרץ בקובעו, בצדק, כי השירים המתפרצים, האידיאיים, האידיאולוגיים, הם החזקים בקובץ זה. ואכן הפואמה שווה ציטוט. הנה שורות אחדות מתוכה:

    …”טְוַח קוֹלֵנוּ הוּא אַדִּיר, אָמַר לִי פַּעַם מוֹרֶה לְדִבּוּר… / אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים רַק בַּעֲשִׂירִית מִמֶּנּוּ, יְרֵאִים לִפְרֹץ / אֶת גֶּדֶר הַמִּכְלָאָה, חֲרֵדִים לַחֲרֹד וּלְהַחֲרִיד וְלִצְנֹחַ לַתְּהוֹמוֹת / עוֹצְרֵי הַנְּשִׁימָה שֶׁיִּפָּעֲרוּ בְּתוֹכֵנוּ. // לָכֶן עֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַנָּכוֹן – / צְעַק, הָעֵר אֶת הַשְּׁכֵנִים, קַלֵּל אֶת הַתְּבוּנָה, צֵא לְתַיָּרוּת / פְּנִים, אַל תִּקַּח אִתְּךָ דָּבָר, גַּם לֹא אֶת הַבְּגָדִים שֶׁעָלֶיךָ, / שַׁל עוֹרְךָ מֵעַל שִׁלְדְּךָ, אַל תַּחְשֹׁשׁ לַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ / לוֹעוֹ שֶׁל הַר גַּעַשׁ פָּעִיל, לְכֹד לְךָ צֶפַע אַרְסִי כְּחַיַּת / מַחְמָד, וְהַנַּח לוֹ לִזְחֹל בִּטְרַקְלִינֵי מוֹחֲךָ… תַּנֵּה אֲהָבִים / עִם הַפֶּתַח, עִם הַמִּפְתָּן, עִם חֹר הַמַּנְעוּל, עִם הַפֶּצַע, עִם תִּקְעֵי / הַחַשְׁמַל וּנְזָעָיו, הִתְפַּחֵם, כְּתֹב בְּגִיר הַפֶּחָם שֶׁל גּוּפְךָ / לֹא וְלֹא, וְלֹא וְלֹא וָלֹא, וְשׁוּב פַּעַם לֹא…”.

    ברתנא עולה יפה על מנגנון שירתו של קינר קיסינגר: הוא מבקש להיות אירוני ולומר את הדברים ליד, ממש על פי מיטב המסורת שממנה הוא בא שבראשה עומד המשורר נתן זך, אבל לפעמים הוא לא יכול להתאפק יותר במסגרת “הרגש המאופק” ואז באה ההתפרצות הרגשית שכרוכה בשטף של מילים, כי יש לו באמת מה לומר למול המוות והשטן.

    על מה משורר קינר קיסינגר? מהן התֶמות שלו? על אמו ועל אביו היֶקים, על סבו, על אהובתו וזוגתו, על החברה הישראלית, על קיומו בעולם, על כפירה וייאוש מאמונה, על היותו איש אקדמיה ואפילו על הקורונה. פעמים רבות הוא עושה זאת בשפה פרטית ובדרך מקורית כפי שראוי לבוא בשיר. הנה שיר קצר, דווקא מהצד האירוני הרווח שלו, על גבול הסאטירי, העושה שימוש בשדה הסמנטי האקדמי עד אבסורדום כדי לומר לנו משהו על חיים בכלל, “פרסום אקדמי”: “בתום לב שיבצו אותי הוריי / כמוּבאה בהערת שוליים. / ואני ממרפֵּק לי מקום בין / מוּבאות אחרות בְּחיבור / פורץ דרך המבוסס / על כך שיפריך אותי / ויופרך אחריי”.

    הרבה מאוד מהשירים נעים על הציר הגרמני הרומנטי המאוחר, התומאס מאני, שבין האהבה והמוות, כשבתווך המחלה או המצב הנפשי הפסיכולוגי החריג. למשל במות אמו, איך ייצור הדובר ריחוק ואיפוק ויכתוב שיר חזק? הרי בסופו של דבר כמעט כל משורר גדול כקטן כתב שירים עם מוֹת האם. קינר קיסינגר מוצא לו דרך מקורית ביותר לעשות זאת, ארס-פואטית, הוא כותב שיר על כך שזרם מתוכו שיר בעקבות מות אמו, ובעצם השיר הוא על “השיר על מות האם” ולא על מות האם עצמו. השיר בא לבקר בַּשבעה. יפה ומקורי ביותר הנה: “שיר”:

    “הוא הופיע פתאום, בַּשבעה לאימא, / קטן כזה, מדובלל שיער, מרופט, / כאילו זה עתה הוצא מהבור בחצר / המטרה. / יחף. / שיר. / הצטנף בפינה. דומם. ראש מורכן. / ממלמל לעצמו. משׁבּיע תהילים. / יחף. / שיר. / מי זה? שאלתי בלחש. זה? שיר / ענה לי מי שענה. אמר / שאתה זוכר אותו, שהבטחתָ, / תיזהר. אל תיגש אליו. הוא מסוכן. / יחף. / ניגשתי, הצגתי את עצמי, הושטתי / יד. לא חִיֵּךְ, לא הושיט. אני שיר, / הוא אמר, / חזון חורבן, משא דּוּמָה. / שכחתָ שאתה זוכר אותי. אמךָ / שלחה אותי. קפיצה. צריך לחזור. / קם, וחיבק אותי. אני זוכר שהיה / לו ריח מְשַׁכֵּר של תַּלְמֵי אדמה טרייה / אחרֵי גשמי זעף. / לאן נעלמתָ? שאל אחי. / וסילק מן המפתן את נעליי”.

    אנא שימו לב לקצב הסטקאטו החזק של השיר המושג באמצעות ריבוי הנקודה ושבירת השורות באופן כל כך אסתטי.

    תמצאו כאן לא מעט, איך לא, רִפרורים לעולם התיאטרון, המוגשים כמטאופרות למצבים רגשיים מ”מקבת” של ויליאם שייקספיר ועד “ירח אלבמה” של ברטולט ברכט וקורט וייל. הנה, “כתם”: “הוא בּוהֶה בקירות. / מפלל שיקרבו אליו / כקרובים אל הגוסס / וימחצו אותו / במכבש דפוס עתיק / לשימו פרפר ברזילאי / נדיר בדפי מהדורת / פוליו של מקבת בין / מחר ועוד מחר ללא / יישמע עוד. / כתם בל יימחה”.

    ככלל, מעבר למסקנתו של ברתנא כי מדובר בשירה אירונית מודעת ומדודה מבית מדרשו של זך שלפתע מתפרצת במין תודעה דחוסה המלֻווה באיזה ייאוש אידיאי, הרי שאפשר להוסיף כי במבנה העומק של כל השירים כאן בכל לבושיהם ובשלל נושאיהם יש מישהו הפוגם בעצמו, ביקורתי כלפי עצמו ומכין לעצמו מלכודת, פח יָקוּשׁ, ומעודד עצמו כל הזמן לצאת אל החופש. זוהי מהות השירים, זה הטיעון הטעון בהם. זה הלוגוס שלהם. כמו בשיר האהבה היפה “בכחול”.

    “ולא אמרתי מה שהייתי צריך / וזה העיק עליי כאבן על חזהו / של עובּר שמַאפְיָה אימהית / לימדה אותו לטבוע בְּבריכה / חמימה של מי שִׁליה. / ולעתים כמעט אמרתי שהיום יקום / ויהיה הדבר, אבל הדבר לא קם, ורבץ כאבן שאפילו יש לה הופכין / מתמתח תחתיה עקרב מנומנם / ומכּיש את עצמו שתְּהֵא / שנאתו שלמה / ומנוחתו נכונה. / ועדיין לא הצלחתי לומר מה שצריך, / כי המילים שאצו לצאת דרסו זו / את זו ונתקעו בגרוני כְּאִדְרַת / דג מרהיב שעלה ממעמקי / מֵימֵי השִׁליה. / ורק כשהכחלתי / אמרתְּ את מה שצריך: / אריסטוקרט שלי. / יפה לךָ כחול. / בוא אליי בכחול. / אזכור אותךָ כחול. / ופתאום מה שצריך / כבר לא צריך היה להיאמר”.

    הערה ביקורתית אחרונה בהחלט: מדוע נדרשות לקינר קיסינגר כל ההסכמות הרבניות של חכְמות הספרות וחכמיה בסופו של הספר? תמצאו כאן דברים משל עורכת השירה המוכרת לאה שניר, וכן את פרופ’ ניצה בן-דב ופרופ’ זיוה שמיר וד”ר משה גרנות. מדוע זקוק משורר ראוי שכזה לגייס את ידידיו ומיודעיו מן האקדמיה ומן הספרות כדי שיכתבו המלצות מנומקות בסוף ספר שיריו? אני הייתי ממליץ בחום לקינר קיסינגר לעתיד לבוא לוותר על זה. ממש כמו בקלישאה החבוטה: תן לשירים לדבר אלינו. הם עושים זאת הכי טוב, או בפרפראזה על משוררת נפלאה, מוכרת לך, שתמיד טוב לחזור אליה: תן למילים לעשות בנו.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית