"בסיכון גבוה" | גד קינר קיסינגר
הוצאת ספרא, 2020, 125 עמ'.

1.

גד קינר יודע שהוא מפליג לאמריקה, לא להודו. הוא מודע שהוא יוצא בעקבות זך קולומבוס, עוקף אותו וכמוהו ניצב לפני מלאך המוות. נקודה. בעיני, עיני קורא, שהוא משורר נווד וחוקר נווד בשירה העברית, זהו הלוז של שירתו. זה נתיב מוגדר וגם מוגבל. אבל, וזהו אבל גדול למדיי – זה לא מעט.

השירים הקיומיים ה"פוסט-נתן-זך" הם שירים שמתירים הרבה, ועם זאת מודעים למעט של הקיום. אלה שירים שמוצגים בהם ניסיונות חיים, ועם זאת, הכותב אותם יודע כי מרבית הניסיונות הם השירים עצמם. כי מיטב הקיום הוא השיר. זהו זך במיטבו, וגד קינר יוצא בעקבותיו וגם עוקף אותו.

מי שיקרא בספר, אחרי קריאת דברי הפתיחה שלי כאן, עלול לחשוב שלא הבנתי. הקורא בקובץ ימצא בוודאי בשירי הקובץ את הביוגרפיה האישית והמשפחתית של קינר קיסינגר; כלומר, את המשפחה הייקית. הוא ימצא את מורשת הזוועה של מלחמת העולם השנייה ואת מדינת ישראל ואת רחוב דיזנגוף עד עצם מגיפת הקורונה. ועוד. זה נכון. כל אלה כאן, אבל במסגרת הקיומית של החלוף החולף ותם. נקודה.

מה שמנצח כאן על הכול היא הרוח של דור המדינה – אותה קבוצת משוררים שעולה על הבמה הספרותית בשנות השבעים, בעיקר בעקבות זך וגם בעקבות עמיחי, וממשיכה הלאה. גד קינר הוא חבר נאמן בקבוצה זו, בדור זה שמשותפות לכולו כתיבה קיומית וכתיבה אירונית, ואצל המוכשרים והבולטים שבמשוררים אלה – גם פריצות מעבר לקיומיות ומעבר לאירוניה, הליכה אל מעבר לזך. וגד קינר הוא משורר מוכשר. לכן בשיריו אלה הוא גם שייך, וגם מציג מפה שלו, הליכה מיוחדת לו.

השירים נחלקים בבירור למספר קבוצות, מספר טיפוסים. הגם ששירי הספר מחולקים לשערים, החלוקה שאני מוצא בהם תואמת את החלוקה לשערים רק באופן חלקי:

אני רואה כאן מספר שירים, שאני מכנה "שירי התפרצות", ובהם המשורר יוצא-פורץ אל עולם פואטי, שבחלקיו הוא גם עולם ארס-פואטי; זה עולם רגשי, שבו הניסוי המילולי-הרגשי "גדול מן המציאות". לצידם – קבוצת שירים שהם שירי "סוף הדרך", שירים קיומיים נקיים, שבהם המשורר מנסה להסתכל למוות בעיניים, ולפעמים נאלץ להרכיב משקפיים של סובלימציה, של אירוניה, כדי לנסות להישיר את המבט. לצידם – שירי אלוהים, שירים המביעים אמונה אישית וגם שרשי אמונה תרבותיים; אלה שירי דין וחשבון שמנסה, לפחות מנסה, הכותב לערוך עם עצמו ועם מעבר לו, ובדרך כלל קורא גם כאן לעזרתו את הראייה האירונית. לצידם – שירים ביוגרפיים-היסטוריים של מוצא יהודי, של מוצא משפחתי אישי. אלה שירי קיסינגר. בין אלה נמצאים שירים ישראליים שהם שירים אורבניים, שירי אהבה והתאהבות, שירי אירוניה של רחוב ודומיהם, ובשנה האחרונה – גם שירי מגיפה. המשותף לכל הקבוצות, לכל כיווני השירה, היא האירוניה. אותה אירוניה שכבר הצגתי, ואני חוזר ומדגיש אותה כדרך ראייה מאפיינת מאוד את כלל שירי קינר.

2.

השיר הפותח את הספר, שיר המוקדש לאיש הספרות, חיים נגיד, בגבורותיו, הוא מה שאני מכנה – "שיר התפרצות". כאמור, זו קבוצת שירים מיוחדת, קטנה בין שירי הספר, שבהם הכותב מתפרץ אל הסתכלות רב משמעית על קיום, ובעיקר – אל הליכה מן הקיום והלאה, הליכה אל קיום שנשאר רק בעולם מופלא באמת, העולם של השיר. כאן הפריצה כל כך גדולה עד שהאירוניה הופכת להיות פנטסטית, וזהו אחד השירים היפים שבספר. הוא ארוך ומתפתח. לא אכתוב על כל מבנהו והתפתחותו, אלא על מה שנראה לי עיקר בו. לשם כך, אביא כאן משהו מן העיקר שבשיר יפה, מרגש וארוך זה. משהו מאמצע השיר:

"…טְוַח קוֹלֵנוּ הוּא אַדִּיר, אָמַר לִי פַּעַם מוֹרֶה לְדִבּוּר / [—] / אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים רַק בַּעֲשִׂירִית מִמֶּנּוּ, יְרֵאִים לִפְרֹץ / אֶת גֶּדֶר הַמִּכְלָאָה, חֲרֵדִים לַחֲרֹד וּלְהַחֲרִיד וְלִצְנֹחַ לַתְּהוֹמוֹת / עוֹצְרֵי הַנְּשִׁימָה שֶׁיִּפָּעֲרוּ בְּתוֹכֵנוּ. // לָכֶן עֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַנָּכוֹן – / צְעַק, הָעֵר אֶת הַשְּׁכֵנִים, קַלֵּל אֶת הַתְּבוּנָה, צֵא לְתַיָּרוּת / פְּנִים, אַל תִּקַּח אִתְּךָ דָּבָר, גַּם לֹא אֶת הַבְּגָדִים שֶׁעָלֶיךָ, / שַׁל עוֹרְךָ מֵעַל שִׁלְדְּךָ, אַל תַּחְשֹׁשׁ לַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ / לוֹעוֹ שֶׁל הַר גַּעַשׁ פָּעִיל, לְכֹד לְךָ צֶפַע אַרְסִי כְּחַיַּת / מַחְמָד, וְהַנַּח לוֹ לִזְחֹל בִּטְרַקְלִינֵי מוֹחֲךָ… / [—] / …תַּנֵּה אֲהָבִים / עִם הַפֶּתַח, עִם הַמִּפְתָּן, עִם חֹר הַמַּנְעוּל, עִם הַפֶּצַע, עִם תִּקְעֵי / הַחַשְׁמַל וּנְזָרָיו, הִתְפַּחֵם, כְּתֹב בְּגִיר הַפֶּחָם שֶׁל גּוּפְךָ / לֹא וְלֹא, וְלֹא וְלֹא וָלֹא, וְשׁוּב פַּעַם לֹא. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ / בִּמְטַאֲטֵא וּבְיָעֶה…/ [—] / …כַּבֵּד אֶת לֹבֶן שְׂעָרְךָ, אֶת תּוֹתְבוֹתֶיךָ וּמִשְּׁקָפֶיךָ… / [—] …הַזְמֵן אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת / לְבֵיתְךָ, הוּא כָּל כָּךְ עָיֵף, כָּל כָּךְ זָקוּק לִמְנוּחָה, לֵךְ אִתּוֹ, / תְּמֹךְ בּוֹ, עֲקֹר אֶת עֵינָיו, הַעְפֵּל אִתּוֹ אֶל צוּקֵי דּוֹבֵר, / שַׁכְנַע אוֹתוֹ לִקְפֹּץ, אַךְ דְּאַג לְכָךְ שֶׁלֹּא יִתְרַסֵּק. / בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר תְּגַלֶּה שֶׁאַתָּה עוֹד זָקוּק לוֹ…" (עמ' 10).

צא מזה, אומר המשורר. הוא אומר זאת כאילו לחיים נגיד לו מוקדש השיר, כאילו לקורא, אבל בראש ובראשונה הוא מנהל את השיח בעצמו, עם עצמו, והוא הכול כאן – הוא הדובר, הוא הנמען, הוא הנחש, הוא ההורים, הוא חובר אל מלאך המוות אם אינו אחד אתו. הכול מצטבר לאחד נסער שרוצה מאוד לומר שאין לו גבולות, שאולי הוא עצמו באמת הכול, שכן אז אין לו גם גבול המוות, גבול החלוף, גבול אין האונים, גבול הסבל; כי כדי לגבור על כולם, ובהרגשה עמוקה שאי אפשר לעשות זאת, נכתב השיר המרגש הזה והועמד בראש השירים. גם כאן אירוניה, אבל זה שיר אמוני יותר משאר השירים. עולם המילים נעשה מעל ומעבר לעולם החלוף.

אל מול השירים המתפרצים, בקוטב המנוגד ממש, נמצאים שירי "סוף הדרך", השירים הקיומיים של סוף הקיום, שגד קינר, במהלך השירים הולך ונוגע בו יותר ויותר. גם שירים אלה מפוזרים במסגרת מספר שערים שבקובץ, ואינם מרוכזים כולם בשער אחד. אלה שירים נקיים, ממוקדים, וגם, כמו בסתירה פנימית – גם הם שירים מאוד אירוניים.

האירוניה ממלאת תפקיד מרכזי בשיריו של גד קינר. בסופו של דבר, שהוא גם סופו של יום, הוא, כפי שכבר נאמר כאן, קודם כל בן שירת דור המדינה, שהולך בדרך שירת זך ומאריך אותה אל מעבר, למקומות שלו, של גד, ורק שלו.

הקץ מגיע, הוא כותב בשיר הנושא כותרת זו, "הקץ מגיע" (עמ' 54), שפותח: "הַקֵּץ מַגִּיעַ תָּמִיד כְּמוֹ כָּל הַקִּצִּים. / מְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם מִדַּי. / מְיֻזָּע, וּבְלִי לְהִתְנַצֵּל. / אם אֶפְשָר כּוֹס מַיִם." וממשיך: "הַמָּוֶת הוּא מַשָּׂאִית שֶׁל חֶבְרַת / הַתּוֹבָלָה הַנֶּעֱצֶרֶת מוּל בֵּיתְךָ בַּחֲרִיקָה / קָשָׁה וְחוֹסֶמֶת אֶת הַדֶּרֶךְ." ובהמשך, בצורה חשופה וגם אירונית: "הַמָּוֶת הוּא מִטָּתְךָ, כְּתָמֶיךָ וּשְׁאַר / קְלוֹנֶיךָ הַמֻּצָּגִים לְרַאֲוָה וּלְזַעֲוָה / עַל הַמִּדְרָכָה. / מִחוּץ לְכָל הֶקְשֵׁר. // הַמָּוֶת הוּא חֲדַר מָלוֹן צַר / וּמְסֻדָר וְרוֹעֵשׁ מִדַּי אֵלָיו אַתָּה נִקְלָע יָגֵעַ / וּמְיֻזָּע [—] וְעוֹד אֵינְךָ יוֹדֵעַ הֵיכָן / לְפָרֵק. וְאֵיךְ לְהִתְפָּרֵק. וְאִם זוֹ / אָכֵן הַמְּנוּחָה הַנְּכוֹנָה אוֹ שֶׁיַּעֲבִירוּ / אוֹתְךָ חֶדֶר." והסוף הוא סוף מסע אקראי כל כך, בן סוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת – תקופה של ערים ושל מלונות ומסעות וחדרי מלון סתמיים, תקופת אורבניזם שהוא לגמרי שלך ולגמרי לא שלך, ואתה אורח של בית מלון בלבד, אפור סתמי; והכול עראי גם בעצם הסוף, שאמור להיות סוף חיי הארעי. אזכיר כאן מספר שירים ברוח זו: "הקזת זמן" (עמ' 43), "שימורים" (עמ' 65), "הליכה עם עצמי" (עמ' 72), "וידוא אביב" (עמ' 76), שכותרתו אירונית והוא גם מועמד כמוטו לקובץ כולו, "קנאה" (עמ' 87), ועוד שירים כאלה, שהאחרון בהם הוא "פלג" (126), השיר המסיים את הקובץ. על חשיבותם של שירים אלה למשורר אפשר ללמוד מהמיקומים הבולטים של כמה מהם – פתיחת הקובץ וסיומו.

קשה לומר כי קינר משלים עם המעט הקיומי הזה, שעל כולו מרחף המוות. הכלי העיקרי להתמודד אתו, הוא, כאמור, האירוניה, שהיא כמעט כמו לומר כן ולא ביחד, שהיא לתאר תיאור מדויק, אבל גם לסרב לדיוק שכן כל תיאור ניתן לביטול, להנגדה, ולכן אינו מדויק. אולי בעצם המתח האירוני שאינו ניתן לביטול מקווה הכותב כי ברגע שאין השלמה אין גם סוף. שיר כזה הוא "הליכה עם עצמי" (עמ' 72): "אֲנִי מְהַלֵּךְ לְצַד עַצְמִי / בִּדְמָמָה. / יֵשׁ לִי דְּבָרִים קָשִׁים לוֹמַר לְעַצְמִי, / דְּבָרִים קָשִׁים מְאוֹד אֲפִלּוּ, / דְּבָרִים כֵּנִים./ אֲבָל לֹא אֹמַר אוֹתָם כָּאן, / בַּמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ, / כְּשֶׁאֲנִי עָלוּל לִשְׁמֹעַ. / אֲבָל גַּם בְּחַדְרִי הַנָּעוּל / לֹא אֹמַר אוֹתָם / כְּשֶׁאֲנִי וְעַצְמִי בַּל אִתִּי." והתחושה היא אחת: אינני יכול לסכם את הקיום, ובעצם גם אינני רוצה, שכן אם הקיום לא יסוכם, אולי גם לא יסתיים, כי סיכום הוא צורה של סיום. עוד קיומיות אירונית ישנה בשיר "קנאה" (עמ' 87), בו הדובר כותב על חניתות קינאה שאגר כל חייו כדי להטיל בגבו של כל מי שקינא בו, ובסופו של יום הוא נושא חנית קינאה נעוצה בגבו ומקור של ציפור נפש נעוץ בליבו; בסופו של יום, המסך (של המחשב) מחשיך, והוא ממשיך לחייך.

3.

שירים קיומיים אלה הם שירי התשתית של הכותב. ניתן לראות את מרבית השירים שבקובץ, למעט אותם שירים שקראתי להם "שירי התפרצות", כקומות בנויות על תשתית זו של שירי "סוף דרך", שירי קיום אירוני נטו. האהבה היא קומה כזו, בנויה לתלפיות על הקיומיות האירונית. זו יכולה להיות אהבה לך, כמו בשיר ראשון של הספר, "יופי. סונט חסר שורה" (13), שאכן יש בו שלוש עשרה שורות, והוא סונטה חסרת שורה במספר שורותיו, אך לא במבנהו. השיר פותח: "אֵינִי מוֹצֵא מִלִּים לְתָאֵר יוֹפְיֵךְ" שבו, מן הפתיחה, קונוטציות – במישור אחד ללשונו של זך, ובמישור שני לתיאור הקב"ה המוציא או מכניס חמה מנרתיקה (כהסברו של רש"י לבראשית, יח: 1). כך, למשל, כותב כאן קינר: "… בַּחַמָּה הַמַּוְרִידָה אֶת הָרָקִיעַ / אַחֲרֵי שֶׁזֶה מִכְּבָר שָׁקְעָה / בְּנַרְתִּיקָהּ." וכל כולה, של האהבה בשיר זה, אינו אלא רגל ביער המבוססת בעלים ו: "נִשְׁמֶרֶת אֶל נָפְשָׁהּ אֵיךְ לֹא / לִרְמֹס מַרְבַד עָלִים כְּמוֹּשִׁים [—] בַּיַּעַר הַשָּׁחֹר מִשְּׁחֹר / בְּטֶרֶם עֲלוֹת / הַכּוֹרֵת". ושוב אירוניה מרה – החמה אינה יוצאת מנרתיקה אלא שוקעת בו וחשכה מסביב, ועוד מעט עולה הכורת, תרתי משמע, על היער ועל הנפש.

כך הוא ממשיך בדיון האירוני שאין לעצור בכל חשבון של אהבה, בין אם זו אהבה של זה לזה ובין אם זו אהבה של המשורר לעצמו, אהבת קיומית של אדם לעצמו. לעיתים האהבה היא הרגשה יותר משהיא הכרה, אבל גם בהרגשה האירוניה. בלילות, בשיר הנושא שם זה ("בלילות", עמ' 14), בתוך הגוף כנוסים תנוחות נפש ומוות, וכנוסים בתוכו גם מכתבי אהבה של העצמי אל העצמי, שלא נושרים במשך כל החיים מן הגוף.

מרבית שירי הקיום מרוכזים בפתיחה. אתה קורא אותם ומתרשם כי העיקר בהם הוא רצון להיפטר מן המילים, ולהיפטר מזווית הראייה ממנה המילים קיימות. כך, באופן אירוני, שיר הנושא את הכותרת "דיבור" (עמ' 16) מצליח להסתיים בלא דיבור: "אַחַר עָמַד בֵּינֵינוּ סוֹד.// וְלֹא הָיָה לָנוּ דִּבּוּר / לֹא שֶׁל מַעְלָה / וְלֹא שֶׁל מַטָּה // וְלֹא הָיָה לָעוֹלָם עַל מָה / שֶׁיַּעֲמֹד." ושוב, אירונית – אם מצליחים להיפטר מן המילים, ויש לא-מילים, יש שתיקה, אז אין לעולם על מה לעמוד. מן האירוניה אי אפשר לצאת. אפילו בשיר הנושא את הכותרת "שתיקה" (עמ' 17) עומדת השתיקה, וגם עצם העמידה בשיר זה אירונית כי היא: " סֵרְבָה לָשֶׁבֶת. / לִשְׁתּוֹת מַשֶּׁהוּ. / עָמְדָה." ואילו אנחנו אז : "יָשַׁבְנוּ. // שָׁתַקְנוּ." היא עמדה, ואנחנו, השותקים, הזקוקים לשתיקה – ישבנו.

4.

מסביב לכל זה ובתוך כל זה – הזמן. הזמן נמצא כבר בכותרת הספר, "קבוצת סיכון", המדברת קודם כל בלשון של היום, לשון מה שאכנה במירכאות כפולות "מגיפת הקורונה", על קבוצת הגיל אליה שייך קינר, ואליה הוא רואה עצמו משתייך.

לא במקרה, אחדים משירי הסיום של הקובץ אכן מתארים את העכשיו, ימים אלה ממש. המגיפה נמצאת פה. הקורונה נמצאת. מכונות הנשמה. טווח תנועה של חמש מאות מטרים. מה לא? הקובץ מעודכן. כך, למשל, בשיר "סקס אחר. עדכון" (עמ' 115) הוא מסיים: " אֲבָל עוֹד מְעַט הַכֹּל יִגָּמֵר. / הוֹסִיפוּ לָנוּ 500 מֶטֶר רָץ. עַד שְׁנֵי מֻדְבָּקִים. / הִבְטִיחוּ לְהָבִיא עוֹד אַלְפֵי מְכוֹנוֹת הַנְשָׁמָה. / וְאוּלַי גַּם סֶקְס בְּזּוּם. / אַחֵר. / לא זֶה שֶׁיּוֹנָה ווֹלָךָ בִּקְּשָׁה." ואני קורא שירים אלה, המרוכזים בסוף הקובץ, ורוצה לומר לו – גד, הרפה קצת מכאן ומעכשיו אלה. הלא כתבת בקולך שלך, בקולך הייחודי, כבר בשירים יפים קודמים, שהכול עומד להסתיים, שמורא הזמן עלינו; כתבת שאתה מבקש, ממש בשיר שצוטט כאן למעלה, "סקס אחר. עדכון" – "קַח מֶרְחָק מִמֶּנִּי. שְׁנֵי מֶטֶר / וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה. / אֲנִי לֹא אֱלִיעֶזֶר. אַתָּה לֹא רִבְקָה." אז שמע בקול עצמך והרפה מהכאן. גד, אתה עצמך כותב בכמה מהשירים היפים שבספר כי ההכרעה כבר הייתה, כי הקיום אינו בורח מעצמו, ורק התפאורה משתנה. אז עצור, הרשה לעצמך לא להגיב על כול כאן ועכשיו.

ובסיום התייחסותי אל הזמן בשירים, שהוא סיום דברי על ספר יפה זה, אי אפשר שלא לציין את משפחתו של גד, את הקיסינגר ממנו הוא בא. חלק מהותי מהזמן כאן הוא זיכרונות. זיכרונות המשפחה, ובעיקר זיכרונות דמותה היקית של אימו, לה הספר מוקדש, הם נושאים לכמה מהשירים היפים שכאן. גד קיסינגר, כמו שכתבו לאימותיהם משוררים רבים קודם, כותב מחווה לאימו, לזמנה. בכך, הוא כותב בעקיפין גם לעצמו, שכן זמן הוריו, זמן אימו הוא זמן ילדותו. בקובץ מספר שירי געגוע נוגעים ללב. ובעצם, אני אומר: הילדות היא קבוצת הסיכון האמיתית, שממנה אי אפשר לצאת.