close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מאלג'יר לקיבוץ יחיעם - Post Image
    • מאלג'יר לקיבוץ יחיעם
    • ז'יל אמויאל
    • התפרסם ב - 11.01.22

    "הדרך לא לשכוח" | אבנר להב
    סטימצקי – הוצאה לאור, 2021, 364 עמ'.

     

    קראתי את הספר בעניין רב ואפשר לומר אפילו בשקיקה רבה. אביע בדברים הבאים את רשמי על ספר זה. למעשה מדובר באוטוביוגרפיה ש'מכסה' כשלושים שנה בחיי המחבר. כיצד הפך הילד-הנער לוסיין ללוש שנולד בעיר אלג'יר ב-1947 למשורר עברי, חוקר ומתרגם של הגות צרפתית, בן בית נאמן של העברית והתרבות הישראלית על רבדיה השונים? לא אחת שואל אבנר להב את השאלה הבלתי-נמנעת כיצד היו נראים חייו אילו בחר במסלול אחר, כשם שנהגו חבריו בני הגרעין שחלקם שב לצרפת? גם בחירתו ללמוד ספרות עברית בשנותיו הראשונות בארץ עוררה פליאה, אם לא תמיהה בקרב חוג מכריו. היה ברור לו מעל לכל ספק שאם ברצונו להשתלב היטב בחברה הישראלית ולא לחוש כנטע זר, עליו להיאחז בשפה ובספרות העברית כבעוגן נפשי. ראוי לציין שהיו לו מורים ישרי דרך שסייעו לו בדרך זו. הספר הזה משרטט את הדרך שעשה הילד-הנער לוסיין ללוש מעיר הולדתו אלג'יר עד שהפך לאבנר ללוש ועד שבחר בזהותו כישראלי הנושא בגאווה את השם אבנר להב.

    "הדרך לא לשכוח" נתפס בעיני כרומן 'חניכה' שבו המחבר מגולל את פרקי חייו מילדותו בעיר אלג'יר ועד כמעט סוף העשור השלישי בחייו עם עזיבתו את  קיבוץ יחיעם לעיר נתניה. הספר מתאר את תהליך ההיפרדות החל מגיל 16 כאשר המחבר-הנער 'נשבה' בקסמה של תפיסת עולם ציונית סוציאליסטית באותו מפגש  גורלי בעיר מרסי עת התוודע לראשונה לקן  השומר הצעיר. מכאן ואילך החל שלב גיבוש ה'אני' ברוח הרעיונות של השומר הצעיר, ונסללה דרכו להגשמה אישית שסופה עלייה לארץ ישראל לקיבוץ יחיעם בשנת 1969, לאחר תקופת הכשרה במכון המדריכים בירושלים בשנת 1965 שכללה הסתגלות בקיבוץ אילון ושירות צבאי מקוצר שנקטע בגלל פציעה. ציר חשוב ב'עלילת' הספר הוא כמובן הציר האידיאי המייצג את התגבשות ה'אני' הרוחני ברוחה של תפיסת עולם ציונית-סוציאליסטית שהכשירה את הנער הצעיר מתוך בחירה והכרעה אישית לקראת הגשמת הצעד המשמעותי ביותר בחייו: כריתת ברית אהבה עם ארץ ישראל. זהו סיפור יוצא דופן על נער מתבגר החווה את נטישת ארץ הולדתו אלג'יריה, היגר, בכורח הנסיבות, למרסיי וכאן בדרך 'נס' התוודע לאפשרות אשר תעניק לו משמעות לחייו. אבל בחירתו היתה גורלית ביותר מכיוון שהיא סללה את הקשר 'הפלאי' שלו לשפה העברית, לא רק כשפת תקשורת, שפת יום-יום, אלא כשפת יצירה המקפלת בחובה עולם ומלואו: תרבות, היסטוריה, נופים, שירה, מחול, מוסיקה, סיפורת: שפה כמרחב אשר הפכה להיות העוגן הנפשי שלו.

    הפרקים המרתקים בעיני הם שני הפרקים הראשוניים המתארים את שנות ילדותו ונעוריו באלג'יר ובמרסיי מבלי  להמעיט בערכם של יתר הפרקים שמקופל בהם סיפור חיים על תחנותיו השונות בארץ ישראל: תקופת ההכשרה במכון למדריכים בירושלים ב-1965, ההפלגה לישראל, הקליטה בקיבוץ יחיעם, הווי החיים המפעים דרך נקודת מבטו של 'העולה החדש', ההתערות הפיזית בארץ, השירות הצבאי במילואים, הפנמת רובדי התרבות בארץ (שירת חוה אלברשטיין, מחול ישראלי), הקשר החד-פעמי ומעורר ההשראה עם המשורר והעורך אהרון אמיר, ולבסוף ההחלטה המכרעת על עזיבת הקיבוץ. בפרקים האלו משולבים סיפורים מעניינים כמו למשל טקס הנישואין הדתי  שנחגג בנהריה והיה בזה משום גילויי רגישות וגמישות מצד הקיבוץ שידע בעת הצורך לחרוג מתפיסות אידיאולוגיות נוקשות כדי להיענות לצרכיו של הפרט והיחיד.

    הפרק הראשון מתאר את ילדותו וצמיחתו של לוסיין ללוש. מבעד לתיאוריו משתקפת 'העיר הלבנה על שלל רחובותיה ושדרותיה, הכיכרות, רציפי הנמל, בתי הקפה, הרובע בו נולד וגדל המחבר. אבנר להב מיטיב לתאר את הריחות, האווירה, ההווי, הבניינים המרשימים, בית האופרה, בניין הדואר ובעיקר בתי הקפה התוססים שבעיר אלג'יר. זהו פרק מעניין מכיוון שהמחבר מתאר בו את אורח חייה של משפחתו, משפחת ללוש בתקופה שבה האדמה החלה לבעור מתחת לרגלי היהודים, תקופה של חוסר וודאות שאותותיה ניכרו היטב בשנות מלחמת אלג'יריה.

    בין לבין מתאר המחבר את דמויות הוריו: דיוקנה של אמו המסורה ואת דמות אביו שפתח לבנו צוהר ו לספרות הצרפתית בדמות יוצרים כגון ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא, אלפונס דודה וז'ול וורן, לאופרות שהוא אהב. בפרק זה מתוודע הקורא  לסיפורו של אחיו הבכור סימון שמרד בסמכותו של האב, התנתק ממשפחתו ובנה את חייו באופן עצמאי בפרווריה של פריז, ולמותו המוקדם של אחיו פרדו. כך נגלים בזה אחר זה  מראות העיר וסביבותיה כמו למשל רובע אל ביאר ומזון בלנאש, שדה התעופה של העיר, סידי-פרוש, קראה וטיפזה. אבנר להב איננו פוסח על בתי הקפה הידועים בעיר "לה טנטונוויל", "לה מילק בר", "קפטריה", "קזינו של הטיילת", "קפה ריש", אולמות בתי הקולנוע והסרטים שעוררו בו ריגוש. מוצגת גם מערכת החינוך והשפעתה המתמשכת על נפש הילד והנער: הלימודים בבתי הספר היסודיים ובחטיבת הביניים ובעיקר דמויות בלתי-נשכחות של מורים שהותירו בו רושם עז, הגם ש"מושג הפדגוגיה היה מושג אנכי, סמכותי, ולא צריך להיות היסטוריון גדול של החינוך כדי להבין שמתכונת בית הספר היתה אז בבחינת 'כזה ראה וקדש'". ועם זאת המחבר מציין בהערכה רבה מורים כגון מר טרושי שלימד אותו לתפעל את שתי ידיו אף אל פי שהיה שמאלי מלידה, מר בובליל המורה לפיזיקה, כימיה וביולוגיה, ובעיקר מר אמיל דומק שהנחיל לו אהבה גדולה ללימודים הומאניים, כמו-גם את שיטת "ביאור הטקסט".

    בפרק הראשון מצוי רקע היסטורי חשוב על מלחמת אלג'יריה והיקלעותה של קהילת יהודי אלג'יר בין הפטיש לסדן. מלחמת אלג'יריה שפרצה בשנת 1954 חתמה פרק חיים שלו ונינוח בחייה של הקהילה היהודית שלפתע מצאה את עצמה בתחילתו של עידן חוסר ודאות ששיאו היה הקרב על אלג'יר ב-1957. קרבות עקובי דם התנהלו בקסבה מלווים בגילויי אכזריות של הצבא הצרפתי. היה ברור שהפרק הצרפתי הקולוניאלי עומד להסתיים וליהודים ובכלל זה אוכלוסיית ה'פייה נואר' לא נותר אלא להתארגן לקראת עזיבה המונית שהפכה בכורח המציאות למנוסה גדולה ולרבים מהם ראשיתה של חווית פליטות, ללא הכנה מראש של שלטונות צרפת לקראת קבלתם במדינת האם. עולה אף ביקורת נוקבת כלפי המשטר הקולוניאלי שלא השכיל במשך שנות שלטונו לפתח נורמות חיים המבוססות על צדק, שוויון ורגישות רבה כלפי האוכלוסייה הילידית שחוותה ניצול מתמשך. ומאידך המחבר איננו מתעלם מתחושת הנטישה שחוו ה'פייה נואר' לאחר מתן העצמאות לאלג'יריה ולהתעלמות ממצבם הבלתי-נסבל. הפרק הראשון מתאר אפוא את תבנית נוף מולדתו של לוסיין ללוש. לא ניתן יהא לחתום פרק זה מבלי להתייחס לאפיון הכללי של קהילת יהודי אלג'יר כפי זה עולה בסופו של הפרק הראשון: "אחרי ככלות הכול, זו היתה קהילה ששילבה הדוקות בין יהודיות לצרפתיות, היתה מודעת לזהותה ובה בעת מעורה בחברה הכללית, אך גם לקיומה השברירי כמיעוט. קהילה שחייתה בתוך הקשר פוליטי והיסטורי שחרג בהרבה מכל הוויה דתית".

    הפרק השני מתאר את המעבר למרסיי בשנת 1961 חודשים אחדים לפני הנטישה החפוזה של היהודים בקיץ 1962. אביו של המחבר תפס בחושיו הדקים את שעתיד להתרחש בחודשים הבאים והחליט, בכאב רב, לעזוב את מולדתו האהובה  ולהעביר את משפחתו עוד לפני גלי המנוסה ההמונית בקיץ 1962, זמן קצר לפני מתן העצמאות לאלג'יריה. ההתערות בעיר מרסי, ובעיקר תקופת הלימודים בתיכון מעוררים עניין רב. אבנר להב למד בבית ספר תיכון "סן שארל" במגמת המדעים, לימודים שכללו בין יתר פילוסופיה  (שש שעות שבועיות!) ובין מוריו נמנו אישים דגולים כמו לוסיין סב. בית הספר הקנה לו בקיאות ומיומנות בתחומים רבים אך גם הכשיר אותו לקריאה אנליטית וביקורתית של טקסטים לכדי יכולת ביטוי וניסוח בהירים ושיטתיים. באופייה הזכירה העיר מרסיי את עיר הולדתו של המחבר על הווי החיים בעיר, היכרותו כנער מתבגר  עם חברי קן השומר הצעיר, המדריכים, השליחים מארץ ישראל, המפגש הגורלי עם מי שעתידה להיות בת זוגו ושתפתו לחיים, הפנמת רעיונות הקיבוץ של השומר הצעיר ולבסוף ההחלטה לשלוח את העלם אבנר ללוש  למכון למדריכים בירושלים בשנת 1965.

    הספר כתוב היטב ומעורר עניין רב. אין ספק שתהליך התגבשות אישיותו על רבדיה הנפשיים והתרבותיים-אידיאיים, תופס מקום מרכזי בספר, זהו למעשה התהליך שבו המחבר-העלם יוצא מרשות הוריו והופך להיות אדם עצמאי. מטבע הדברים, תהליך זה מקפל בחובו עליות ומורדות, רגעים מפעימים לצד רגעים נוגים כשמעל לכל אלה נפרש סיפור עלייתו לארץ והתערותו הטוטלית בהווי הקיבוצי. סיפור התחקותו של המחבר  אחר עקבותיו של  הזמר והמלחין ז'אן פרה ונסיעתו עד לחבל ארדש שבדרום צרפת כדי לפגוש במושא הערצתו או סיפור חייה של הזמרת ברברה ששיריה הותירו רושם בל יימחה באבנר להב הצעיר, חושפים את אהבתו למוסיקה הצרפתית בת הזמן. מרגש ביותר הסיפור על יונה דוד, אחד המורים המשפיעים ביותר על אבנר ללוש במכון למדריכים וכמובן ניכרת השפעתו של אהרון אמיר אשר אישיותו מרחפת מעל דפי הפרק האחרון באוטוביוגרפיה. בולט גם יחסו האוהד של אבנר להב כלפי אלבר קאמי בדפים המתארים את השפעתם של שני ענקי רוח ז'אן פול סרטר ואלבר קאמי וכמובן לא נקל להבחין במי הוא צידד מבין השנים.

    אני מוצא עניין רב במרחב האידאי שבספר ובעולמו ההולך ומתגבש במרוצת שנות ה-60 ששיאם היה כמובן מרד הסטודנטים,  שהרי שנות ה-60 היו כר פורה לחשיבה החדשה בתחום הביקורת, הפסיכואנליזה והסוציולוגיה. אבנר להב התוודע לרעיונות החדשים של הוגים בולטים ביותר, ספג והפנים באופן ניכר  את הגותם ולימים אף תרגם לעברית רבים מהם. ביניהם נמנתה כמובן חבורת Tel Quel שבראשה עמד פיליפ סולר. אכן אפשר לומר שאבנר להב מצטייר כנפש רגישה ופתוחה לרעיונות חדשים ומהפכניים, נפש צמאת דעת, שקלטה והפנימה את הלכי הרוח של התקופה.

    זוהי אוטוביוגרפיה מיוחדת במינה מכיוון שהיא מעצבת באופן מרשים פרק חשוב ביהדות צפון אפריקה ובפרט של אחת הקהילות שלא נתנו עליה, לעניות דעתי, מספיק את הדעת: קהילת יהודי אלגי'ריה בארץ משום-מה קולה נדם, ואולי אף נשכח,  ואני מקווה שספרו של אבנר להב יתרום לחידוש העניין ולהיכרות מעמיקה של קהילה זו מבעד לסיפור חייו ומשפחתו. משפחת ללוש מייצגת את הקהילה היהודית שהפכה להיות מרכיב חשוב בקהילת ה'פייה נואר', קהילת בני המערב באלג'יריה. מחד שמרה על זהותה היהודית מבלי להיגרר לאורח חיים דתי קיצוני ומאידך התערתה היטב במציאות המודרנית הצרפתית על כל המשתמע מכך: השפה הצרפתית, הדיבור, הכתיבה, בתי הספר ובעיקר תודעת הזהות הצרפתית שאפיינה את העיר הגדולה אלג'יר (בדומה לאוראן ולקונסטנטין), כל אלה הפכו את תושבי העיר אלג'יר לקהילה מיוחדת במינה. ומשום כך כאב העקירה, הנטישה, הפליטות ניכרים היטב בין השורות ואינם נותנים מנוח. ציינתי שישנם רגעים נוגים: אזכיר שניים-שלושה. המחבר מתאר בכנות רבה ואף יוצאת דופן את  היחסים המורכבים בין הוריו (בשלב מסוים הוא מסייע ב'הברחת' אמו ממרסיי לארץ ישראל כדי לחלץ אותה ממצוקת הזוגיות שלה). יחסו אל אביו היה אמביוולנטי: מחד הוא העריך את אביו על פעלו הניכר למען הבטחת קיום כלכלי לבני משפחתו אך מאידך היה שבוי בעולם פטריארכלי שהעיב ללא ספק על הקן המשפחתי. עולה  ומזדקרת דמות אב מורכבת שהיו בה לבטח היבטים חיוביים ובעיקר מסירותו לבני המשפחה אך עם זאת לא ידע להיחלץ ממעגלי בלימה שמנעו הגשמה מלאה של חייו. איכשהו ההרמוניה בין ההורים נסדקה והלכה ולא היה מנוס מלכפות פרידה על השניים. ושוב הם נפגשו מחדש בארץ וחשבו לבנות כאן את עתידם אך משום-מה, הדבר לא צלח ושוב הם מצאו את עצמם נוטשים-עוזבים את הארץ לטובת מרסיי. דמויות ההורים זכו לעיצוב שירי מרתק ומרשים ביותר בשיר "אלג'זאיר", ספר שיריו "פרחי חולין" שראה אור ב-2015.

    רגע משמח הוא למשל התמיכה שזכו לה בני הזוג להב  מהורי אשתו עם מעברם מהקיבוץ לעיר נתניה. רגע עצוב: היחס המנוכר של סימון אחיו אל הוריו. אין הסבר לכך, גם אם התנהגות האח נבעה מיחסו הקשוח של אביו כלפיו. רגע נוגה:  ההתפרצות בעקבות מועקה נמשכת והולכת של בתו של המחבר  בעקבות הלינה המשותפת בקיבוץ: הבכי, הווידוי, הפיוס וההשלמה: כל אלה ממיטב הספר.

    ולבסוף גילויי התמדת המחבר  בעניין הרעיון הקיבוצי והשפעתו המכרעת על חייו מעוררים הערכה. אבל בין השיטין וגם באופן גלוי ניכרת ביקורתו כלפי המפעל הקיבוצי הגם שבסופו של דבר נותר אבנר להב איתן ביחסו האוהד כלפי רעיון הקיבוץ. אכן הצעד שהוא נקט, היה מעשה מכריע ביותר בחייו: הוא קיבל על עצמו באופן המוחלט את הרעיון ואת תפיסת העולם של השומר הצעיר. מעשה זה סלל עבורו את הדרך להגשמה עצמית בשני מובנים: בחירת ארץ ישראל כמולדת חדשה ומימוש חיים מופתיים במסגרת חיי קומונה. על רקע זה מתעוררת השאלה הבלתי-נמנעת: על מה הוא וויתר בדרך להגשמה אישית, או במלים אחרות, במה היתה כרוכה הגשמתו האישית? לא אחת בקע ועלה המתח שבין הקול האישי, האינדיבידואלי לבין ציווי התנועה: במרד הסטודנטים 68 נאלצו חברי הקן במרסיי לקבל את דין התנועה ולא לקחת חלק פעיל ומיליטנטי במהומות שהיו בפריז והסתפקו במחאה 'פושרת'. ורק לאחר מכן 'השלים' המחבר באופן אישי תיעוד אותם ימי מהפכה כשנסע לפריז כדי לחוש מקרוב  את האווירה המיוחדת במינה ששררה בעיר פריז. כחבר קיבוץ הקציבו לו ימים ללימוד בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה בעוד שהקיבוץ היה צריך לגלות יתר גמישות לנוכח כשרונו המוכח אשר הקדים באופן וודאי חלק מהמרצים בידיעותיו בתחומי ידע שפרחו אז בצרפת ורק הדיהם הגיעו טיפין-טיפין לארץ. הוא הכיר ממקור ראשון טקסטים אלו ואף התבקש 'להעביר' הרצאות בשיעורים. שומה היה על הקיבוץ, לדעתי, לזהות את כישוריו הוודאיים  ואת העוצמה הרוחנית שפיעמה בך ולאפשר לו מרחב אינטלקטואלי למען התפתחותך המיוחלת. האוטוביוגרפיה מסתיימת בהחלטה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לעיר נתניה, ולהתחיל מחדש כמורה לספרות באחד מבתי הספר.

    אסיים את רשמי על "הדרך לא לשכוח" באזכור ספרו של רינו צרור "שם משפחה" שהפעים אותי ופתח לפני צוהר משמעותי לקהילת יהודי לוב, כשם שעשה זאת אבנר להב בספרו הנוכחי. וכך כותב  אבנר להב בסוף הספר: "לא התחרטנו אז ואיננו מתחרטים היום על  ימי הקיבוץ שלנו: לא עזבנו את יחיעם בטריקת דלת, ואף שלא תמיד רווינו נחת מן החיים השיתופיים, לא היה בכך ואין גם היום כדי לפסול את התקופה כולה. אנו גאים שהיינו שותפים למפעל ההתיישבות כאשר לשתי מלים אלה היתה עדיין משמעות מקורית, יסודית, בטרם רוחות עכורות החלו לנשוב מן ההתנחלויות וממוסדות השלטון המטפחים אותן."

     

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית