"קאמי" | רן יגיל |  עורכת: לילי פרי | טוטם ספרים | 2023 | 134 עמ' | 60 ש"ח

… "ממרחב של על זמן ועל חלל…" מספר אלבר קאמי את סיפור חייו. רן יגיל, מטובי מספרי הסיפורים שאני מכירה, סופר, עורך ומבקר ספרות מוערך, שמוקסם מהסופר, כותב ביוגרפיה על חייו. כאילו מתרווח לו בישיבה מול המחשב, מקליד ומרתק בדבריו, מדבר על קאמי בקלות, הולך עד הסוף. תוך כדי הקלדה משפשף את ידיו, כורך אותן ומעסה את הפרקים. חיוך מרחף על פניו. הוא נושם אהבה צרופה לקאמי ובמילים הנבחרות מתגלה הסגולה – קו החיים מתארך, והאירועים רוקדים בהרמוניה.

… "בהיותי בן 17 חליתי בשחפת. מאדם בריא, ספורטאי, שוער ניצב בשער, הפכתי לחולה. הגוף קרס. יכול להיות כי ברגעים אלה נולד בי הסופר. ירקתי דם ורוד לרוב…" (עמוד 11). מחילה בתוך מחילה נפתחות השורות, להאיר על הכתוב, ומשתרשות בעורקים. חיי קאמי מתנועעים אחרת, כמו חיזיון נוצר, מעוף הרגע, חוויה של היש.
תוך כדי קריאה אני רואה בעיני רוחי את רן יגיל פותח את חיקו הקדמוני, מחבק כאימא את הכתוב, כאילו אינו נזקק כלל למילים, מפני שהוא מבין את קאמי, שהשתתק מאז מותו.

בנפשו של קאמי מתחולל מאבק על זהות עצמאית אישית, חברתית וגם היסטורית. הסופר מועלה באמצעות מונולוג סיפור חייו, שהחל בעוני מרוד, וצמח לעושר רוחני. ארוכה ומופלאה היא דרך חייו, ללא יוהרה, ללא התנשאות, פשטות ועדינות.
קאמי כורע תחת כובד המשא שהניח על כתפיו, ובה בעת, דווקא בזכות אותו משא של מסע חייו, הוא הולך ומתחזק, ואף מתגלה כבעל חוסן נפשי, ביכולת עמידה וביכולתו להזדהות עם הזולת.
הדמיון, הפנטזיה, ההרפתקה הם שהובילו אותו בדרכו אל חקר העולם, דרך התנסות והתבוננות בלתי אמצעית עד אובדן חושים. הבחירה בכתיבה והפיכתו לאחד הסופרים הגדולים היו רבות עוצמה. אישיותו, שנעה בין ספק לבין אמון, באה לידי ביטוי במופשט הפילוסופי ובנגיעה ממשית במוחשי. חומר ורוח המייצגים עבורו מוקד של אור ותקווה. הוא מתווה מפת דרך
חדשה ואלמותית.

רן יגיל בוחר להגיש לקורא ידע אינטימי על המשמעות הטמונה בלהיות קורבן ומנצח כאחד. הוא מקשיב לקאמי, קונה ולומד מן הידע שעולה בפניו, ומתוודע אל פרטי הפרטים של חיי הרגש ושל חיי הרוח של גיבורו. יגיל מפגין גישה מקצועית ומיוחדת בתיאור הנוגע עמוקות בקורא. יכולה להעיד על עצמי, שהבהירות של "הסתום" בנבכי הרוח של קאמי, ממלאת אותי בעושר ובמשאבים נפשיים, עד שאני מזדהה ומרגישה קרבה ושותפות, הן לתכנים והן לקונפליקטים בעולמו הפנימי.

… "הרגש (של אהבה) הזה אינו רכושני וקנאתני — הוא רבגוני ונדיב…" (עמוד 31) – יש בו ברגש הזה: "סקרנות אמיתית לגבי ההיצע שמעניק לנו העולם… החד-פעמיות של המגע עם החומר היא הרוחניות היחידה וההתעלות היחידה המוכרת לי…" (עמוד 32).
משפחתו של הגיבור והדמויות המגוונות בחייו מסייעות לו למצוא קשר אל עולם הרגש עמוס הכאב, שלו ושלהן, ואל עולם הרוח ההולך ונחשף. ספריו השונים הם השופר שלו, ניתן למצוא בהם סף הכלה גבוה. הם מקנים לקאמי יכולת להתמודד עם ביטויי רגש חזקים וחשיפת מחשבות ומסקנות נדירות, בלתי מקובלות ופורצות דרך. ככאלה, הן משרות תחושות שלווה וביטחון, הדרושות בתקופה היסטורית קשה.

"אומרים שצריך פסיכופת כדי להילחם בפסיכופת. הנה לאן שנקלענו, מרחץ דמים שכזה. מאה איומה! האדם שנשללה ממנו הזכות לומר לא – הופך לעבד" (גב הכריכה).
… "מה מצאו בי? מה רצו ממני? אני חושב שאת התשובה הניצחת והכנה לזה נתן משורר פולני, צסלב מילוש, שיהפוך לימים לגדול משורריה של פולין. הוא כתב לי: 'אינני מחפש אצלך רב ומורה, אלא מישהו שייתן לקיומי איזו לגיטימיות'…" (עמוד 94). "הרגשתי צורך להיות בעל, להיות אב, אבל הכתיבה שאבה אותי…" (עמוד 96).

המונולוג כתוב באמצעות רשמים הזורמים דרכו, חלקם ארעיים וחלקם חיוניים, תחת מגען האיטי של אצבעותיו הרגישות של רן יגיל, הממלאות לחלוטין את תכולת נפשו של קאמי.
אני קוראת את המונולוג ונתקפת התרגשות מההיחשפות לקאמי, שהיה (על פי עניות דעתי) גאון. נמלאת הערכה אליו, על יכולתו להיות סופר ופילוסוף בעל הישגים גבוהים במיוחד בדורו, בתחומי המחשבה, הספרות והאמנות. כאילו הוטל עליו ייעוד ייחודי לשמש חוליה, המשמרת את העבר מצד אחד, ומחברת אותו להווה ולעתיד מצד שני. ה"מאה האיומה" הטילה על קאמי זכות וחובה להיות החולייה המאחה והמתקנת את טראומת הקטיעה.
… "להיות איש שמאל מרכזי בצרפת זאת הייתה התאבדות
אינטלקטואלית בשעתה. אך אני כותב את מה שאני מרגיש, וכך בדיוק הרגשתי. מרומה…" (עמוד 98). נפש הסופר, הפילוסוף, איש התיאטרון, הכירה את האימה, את הזעם ואת האומץ. הגיבור התאוותני, הסקרן, המקורי, בלא חוק כלשהו, הקשיב למפגשים סבוכים וקיבל אותם כפי שקיבל את המציאות: ללא פשר.

המונולוג ביצירתו של רן יגיל הינו וידוי אישי, שלעיתים מגלם דמויות רבות ומכריז: "אני לא מי שאני". רן יוצר את קאמי כאדם שבתוכו אחדות של קיום, מחשבות ומשחק מחד, וכאדם המבטא תדהמה, חרדה, איום ואפלה. קאמי רטט בהמולת גופו, נפשו ורוחו, ותוך כדי כך השתחווה לידיעה ולאי הידיעה של קיום האלוהות.
"… קאמי מסתובב ביצירה זו כרוח גדולה בעולם ויכול להגיב על דברים שקרו לפני מותו ולאחריו…" (גב הכריכה). "המצב הקשה, הנפשי והפיזי, לא מבטל את רצון החיים. יש להמשיך לגלגל את האבן ולדמיין את סיזיפוס מאושר… די לחיות בתוך כדור זכוכית של אשמה. הגיע הזמן לשבור אותו, בשם החירות והאנוכיות…" (עמוד 104).
הספר וסגנון כתיבתו מסייעים להגביר את הרצון לחיות. מומלץ מכל הלב.

לדף הספר