"משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי" | אילנה רוזן
הוצאה עצמית, 2021, 175 עמ'.

כמה שפות שומע אדם בילדות? כמה שפות אם משונות, מחוברות, מולחמות משתי שפות או יותר, דוברו ונשמעו בכל בית? נדמה שאין חברת מהגרים שהתחמקה מכך. ובמרחב ציוני, שביקש להכחיד ריבוי, לא מגדל בבל אלא שפת בנאים, אחת, נראה היה כאילו המכבש העברי גבר על הלשונות. אבל שפות אחרות דוברו בבתים, בחדרי המדרגות, בשכונות. ומי שנחשף אליהן, לא למד אותן בכיתות בית הספר ולא באמצעות מילונים אלא כשפת מיעוט, זו הנקלטת באוזן, במבט.   אין ראשית לאמנות ולספרות אלא באמצעות המבט. הציירים מתבוננים באובייקט או בנוף בטרם יציירו אותו, הסופרים כותבים לאחר התבוננות עצמית, זמן רב עובר לרוב בין הילדות ובין הכתיבה עליה. הספרות מבקשת מרחק, השתנותו של המבט.

השפה אינה שטוחה, פניה רבות לה. ושנים אחרי שהורחקו מהשיח, שפות הילדות והבתים מבצבצות ותובעות את עלבונן, משיבות עולמות. לא מזמן קראתי את ספרה הצנום של זוהר אלמקייס, 'בית הנתיבות', הנושף אלייך שפה יהודית-מרוקאית מהעמוד הראשון, מושך בעבותות של דו לשוניות. ואז קראתי את 'משפחת שאדלי באבלי', זה הזורע מילים הונגריות ושיבושים בעברית-הונגרית, ממואר הונגרי. זהו זמן הממואר, לא האוטוביוגרפיה הגדולה, לא זו של אדם זקן המתבונן בחייו הארוכים לאחור, ומסכם, אלא מעשה האמנות, העיבוד הצורני של הזיכרון.

קונסטנטינופול היה שמה הקודם של איסטנבול, העיר שהילכה קסם על קולנוענים ומרגלים, המרחב המחבר שתי יבשות, אסיה ואירופה, בו בני אדם דיברו שפות רבות. כמה שונה קונסטנטינופול מירושלים – זו העיר בה התגוררה משפחת שאדלי באבלי של אילנה רוזן? לכאורה מרחב ציוני ישראלי מהודק אבל בעצם שכונה בעיר רב לשונית לאחר 1967.  המרחב בו נרקם הממואר ההונגרי הוא מרחב המאפשר אולי יותר מכל מרחב ישראלי ריבוי לשוני וכתיבה באמצעותו. כי רק במרחב מרובה יכולה הכותבת להתבונן בשפתה שלה כחלק מרצף של לשונות ולחולל מעשה ספרותי בשפת הרוב בחברה הישראלית של תקופתה, שנות השישים ושנות השבעים של המאה העשרים, בשפה העברית. כי מהי ספרות מינורית? זו הספרות שהמיעוט מבצע בשפת הרוב כותבים דלז וגואטרי, אלה הקוראים לכל כותב לכתוב כמו היה מיעוט בשפה המאז'ורית, השפה הממוסדת.  אילנה רוזן, שהיא עצמה פרופסור לספרות עממית וכליה כלי מחקר, נטלה את שפת הבית, שפת האם שלה, והפכה את קרביה על, בתוך ולאחר העברית.

אנחנום, היא כותבת במקום אחד מפי אמה, כשהיא מתכוונת לאנחנו. 'אנחנום' הפך גם לכלי ממנו היא מביטה, ממנו היא כותבת את הממואר, כמספר מרובה. כלומר משפחה אחת, בני משפחה ישראלית, לכאורה. אבל בעצם רוזן כותבת את מבטה של אמה, זו החיה בתוך חברה יהודית ישראלית בירושלים אבל שפתיה אחרות, האם מבקשת ליצור לעצמה קול, לרקוח משתי שפות – הונגרית ועברית – משמעות לחייה הקשים, הסיזיפיים. ושנים אחרי תום הילדות, הבת לוקחת את שפת האם ולובשת אותו כמו היתה פרווה מחממת או שריון קרב, ויוצאת לבצע מהלך מינורי בספרות הגדולה, לספר באמצעים מינוריים.

השפה היא צליל, מלל הרגש, היא קולו של הזולת, האחר המשמעותי. פעם היא שיר ילדות ופעם קללה איומה. ושפות המיעוט של רוזן מבצעות אקט של התנגדות בשפת הרוב, העברית התקנית. משפחת שאדלי-באבלי  (זו שאפילו בשם היצירה – באבלי – מתחבא שיבוש למגדל בבל, כמו סילוקו התת הכרתי של המוטו כנגד ריבוי ושיבוש שפתי)  הוא ממואר החוגג את הריבוי, פורץ את הגבול הלשוני האחיד וכך מחזיר לכותבת את קולו של המיעוט וכוחה של שפת אם, וכאב הבדידות בכל פעם ששפת המיעוט ותרבותה נמנעת ממנו. כך בפרולוג לספר היא כותבת:

"שכבר ידעתי, מסיפורי משפחת שאדלי-באבלי האחרים ששמעתי, שבסיומו של הסיפור, שבהכרח יגיע, המשפחה הזאת תעזוב אותנו ותחזור לה אל מחוזות האי-שם. ואילו אנחנו נישאר עם עצמנו, בביתנו שברחוב חנה 7, בשכונת תל ארזה בירושלים".

רק באמצעות השפה, שפת המיעוט ההונגרי והשפה העושה שימוש ושיבוש בשפה העברית הזרה לה, ובאמצעות אותו ריבוי – אנחנו ("אנחנום") – מצליח הסיפור הזה להיכתב בתוך אותו מבט המתבונן בעולם הילדות והנעורים, המבט של ממואר שלא קראתי כמותו. רק באמצעותו  נראה  שרוזן יכולה להתקרב לסבה הנוצרי, למות המשפחה בשואה, לפציעת אחיה, רק באמצעות מבט המיעוט והשימוש שהיא עושה בשפה המאז'ורית ובאמצעות סגנון מבני הנע בין אגדה משפחתית לחקירה ביוגרפית היא מצליחה לספר את הממואר שלה. באמצעות נקודת המבט הקולקטיבית, היא נעה בין שפת הרוב, העברית הממוסדת לסיפור של אביה, למשל כאן, שאינו ניתן לספר ומצליחה לכתוב כאב, שכול, אהבה:

"שאחרי המלחמה אמי הזדמנה לאותו מקום בעיר שבלשון ההווה ניתן לקרוא לו מרכז מידע על נעדרים, לשם הגיע מדי פעם אבי בתקווה לגלות מה עלה בגורלם של אשתו ובנו שגורשו לאושוויץ".

רוזן כותבת בכנות, לעתים גרוטסקית,  כך על אמה היא כותבת בשפת הרוב לעתים, "לא פעם היינו בעיניה האשמים המידיים בחורבני הגוף שלה ככל שהתבגרה: ההשמנה, התבלטות הורידים ברגליים, אובדן השיניים." ומיד אחר כך בלשון המיעוט, "מצב של שמחה וסיפוק יכול היה להימחק בן רגע עם שאלות ודאגות כמו: נה (נו) טוב אבל מה אוכלים מחר" ומיד אחריו חגיגה של שפת הבית ההונגרי,  "נינץ' פינזם, נינץ' שמים, אין לי כסף, אין לי שום דבר". זהר אלמקייס מזהה את הקשר הזה לשפת הבית בראשית ספרה, "חשבתי על ערבית. צורות השפה ניחמו אותי, האופן שבו משפטים נבנים ומתרסקים. חשבתי על המשפט הוא פאהם עלי…. וכך השתרטט בעיניי כי הוא פאהם עלי. מבין דרכי ועלי. מבפנים ומבחוץ". אילנה רוזן נוגעת במילים, מתחככת בהם, מקרבת אותם כל כך עד שמהר מאוד הן הופכות שלי, במלעיל הונגרי, רך, "אילטם – חיים שלי, בוגרם – חיפושית שלי, דרגם – יקירתי". המילים שקולות, מחורזות לעתים, כמו שירת ממואר הונגרית. אבל אין בדרך הרבים – אנחנום והריבוי השפתי – כדי לטשטש את דמות המספרת, הגיבורה. גם לשם כך יוצאת השפה לאמירה: "אני משיבה, שוב ושוב, לשאלת אבי איך קוראים לי: אילוש וודגר. איך: אילוש. איזו אילוש? וודגר!  מי עוד היה שם אתנו אינני זוכרת". השפה מנחמת ובונה, טורדת ובוראת, גם מצחיקה. כמו ציפור בחלון חוזרת ומופיעה שפת האם העברית, "היא מסבירה לשומר: אני צָריכה לשתות הרבה בגלל אני עשיתי ניתוח בַּכיס השתן". הדמות ההורית המביכה מוכרת מהקאנון העברי, די אם אזכיר את אביו של חיים באר בחבלים ובספרו האחרון, צל ידו. אבל אמה של אילנה רוזן, כייצוג של שפתה, אינה מקור מבוכה אלא עונג, דווקא בחולשותיה. מתוך החולשות של ה'אנחנום' מתחזקת דמות המספרת, הבת, אמיצה, כמעט על גבול המסוכנות העצמית. "אהבתי "לעוף", כלומר לדמיין את עצמי במצב של מעוף", היא כותבת לקראת חלקו האחרון של הממואר, ומביאה מכוחו של הריבוי, לייצר בה כוחות וסכנות. בין פרקיו היא מביאה את מילוני השפה, ובאחד מאלה האחרונים עומדות, כייצוג לטקסט, מילות קריאה חיוביות "פרימה – הכי טוב, רג'וג'ו – מבריק, רמק – נהדר" אך מיד אחריהן מילות קריאה שליליות, "יאי – אוי, קיס – (זה) הסוף, מגהלוק – אני מתה".

זהו ספר העושה שימוש בשפה ובנוסח גם לשבירה ז'אנרית. הוא נע בין לשון אגדה ("היה היתה משפחה… משפחת שאדלי-באבלי") לבין כתיבה ממבט מפוכח ("איננו יודעים בוודאות היכן נולדה וגדלה", היא כותבת על אמה) אבל מהר מאוד שבה למבט הפלאי ("בילדותה היתה גמישה מאוד ויכלה לכופף את גופה לאחור בצורת גשר ונוסף על כך למתוח את צוארה וראשה ולהרים בשפתיה מטבע מן הרצפה"). מבין מושכות ז'אנרים כפולים מבצבצת הפריחה של הכותבת, ההתנגדות. רק כך יכולה רוזן, כותבת אקדמית רבת פרסומים, לכתוב את דמותה של אמה, זו שהממואר מביט בה כל העת, מקשיב ללשונותיה, ובורא מרחב מרובה. מה שבקרב ספרויות גדולות מתרחש במרתף קורה כאן לאור יום, כך דלז וגואטרי על הספרות המינורית, הויתור על עיקרון המספר האחד לטובת הריבוי הקולקטיבי הוא הכרחי. אותו אנחנום שמלווה את הקריאה, וכהד לו גם אחותה של המחברת המאיירת את הממואר. הספרות המינורית של משפחת שאדלי-באבלי אינה יונקת את השפעותיה מסיפורו של מגדל בבל שהריבוי מקלקל את הקשר אלא מעיר שהיתה ואינה קיימת עוד, קונסטנטינופול. אילנה רוזן אינה יכולה אחרת, אלא חגיגה של ספרות מינורית.