"נו, די כבר," אני אומר לבטי, "באמת זה נמאס, כל הזמן את מתלוננת."

"אז מה אתה רוצה? שאשתוק?"

"כן, בדיוק כך. פה ושם מילה, אנחה, רגש, בסדר. אבל לא ככה."

"ואתה ממשיך לדבר, כל הזמן. ולא אכפת לך.."

"בטח שאכפת לי," אני אומר, "את הבטי היחידה שלי, אז איך…"

"כן, באמת. זה הדבר היחיד החיובי שאני יכולה לשמוע ממך?"

אני נאנח. מה אני יכול לעשות, לכל הרוחות.

"תראי בטי, את יודעת שכל זה קורה לא בגללי, בעצם זה יותר בגללך."

"ידעתי. חיכיתי לזה. תמיד אני אשמה, נכון? ומה עם המקרה ההוא עם הפילפל? גם זה היה באשמתי?

לא היה לי מה לומר. היא צודקת הפעם. איזה טיפש הייתי. בשבוע שעבר ישבתי ב"מקום של שולה" ואכלתי מנת חצילים על האש. ליד החציל, בתוך הטחינה,  השתרעו להם שני פילפלים ירוקים וארוכים. חשבתי לתומי שפילפלים אלה נועדו לאכילה, אז לקחתי חצי פילפל, לעסתי ובלעתי אותו בתאווה. רק אחר כך, כשהר הגעש התפרץ בתוכי הבנתי שאלו היו פילפלים חריפים. לא חריפים. אש וגפרית. כמו מה שירד על סדום מהשמיים. לקח לי יומיים להתאושש. איך עושים דבר כזה? למה לא מסמנים אותם בדגל אדום?

"את יודעת שלא התכוונתי," אמרתי לבטי, "בכלל, צריך להנדס את הפילפלים כך שפילפל מתוק יהיה בצבע ירוק, ופילפל חריף יהיה בצבע אדום. ואז צדיקים יאכלו ירוק ורשעים אדום."

"חכם גדול," אמרה בטי, "אתה יכול להפנות את זה למכון הוולקני. אותי לא שכנעת."

"בסדר, אני מודה שבמקרה הקיצוני והמיוחד הזה את לא היית אשמה. תרשמי."

"אז למה זו אני שצריכה לסבול?"

"זה בסך הכל שלושה ימים, ואז הכל יעבור. תאמיני לי."

"שלושה ימים, מה? שום כלום. רק שלושה ימים של סבל."

"זה מה שאמר הפרופסור. את היית שם ושמעת אותו, נכון?"

"בטח שהייתי. אבל זה אתה שהתחלת עם כל העניין. אחרת הוא לא היה מקבל החלטה כזאת."

"ומה יכולתי לעשות? הוא יושב שם עם כל הר הספרים מאחוריו, נראה ממש כמו טולסטוי. האם יכולתי לא לספר לו את הכל?"

"אפשר לספר ואפשר לספר. אתה בכית והתלוננת, וזה מה שיצא."

"בטי, באמת. עברנו כבר טיפול אחד, אז נעבור גם את זה."

"בטח, לך קל להגיד!"

"כן, עברנו את הגסטרו, נכון? ולא קרה שום דבר נורא. נכון?"

"מה אתה משווה את זה לגסטרו? שם זה היה חצי יום, יום. ועכשיו זה שלושה ימים של סבל!"

"מה זה שלושה ימים, יעברו כמו חלום."

"אבל למה תמיד אני? יש כל כך הרבה טיפולים ובדיקות. למה רק גסטרוסקופיה וקולונוסקופיה? כל הסקופיה הזאת. למה לא תלך לעשות מיקרוסקופיה, טלסקופיה, או אפילו פּוֹדַ-סקופיה מהרגל ועד אֶנֶצֵפַאלוֹ-סקופיה בראש. מה אתה אומר? הא? "

"נו, בטי, סקופיה זה תצפית, התבוננות. זה מיוונית. אז מה יש לצפות ברגל שלי? או בראש שלי? שם הכל בסדר."

"אתה רק חושב ככה. אני בהחלט סבורה שיש לך בלגן בראש," אומרת בטי באירוניה.

החלטתי שזה נמאס לי, הוויכוח הזה. יש לי מספיק צרות, אז אני צריך גם סריקת ראש?

"טוב, יש לי בלגן בראש. אבל אי אפשר לצפות בו. הבנת? ועכשיו, קדימה, הנה שקית של פִּיקוֹ-סָלַקְס. צריך לשתות את זה במכה אחת."

אני יודע שזה לא פשוט. אם אתה שותה את זה אתה פשוט מתכווץ, וכל המים יוצאים לך מהגוף, וגם האויר וגם הנשמה, אבל זה ממשיך וממשיך ואתה מתכווץ ומתכווץ. אבל מה לעשות.

יש הוראות. כתובות שחור על גבי 4A. ערבבתי את החומר ונתתי לה.

אין ברירה, בטי, חשבתי בצער. כן, בהחלט בצער אמיתי. ככלות הכל בטי היא הבטן שלי.