close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כתב העת הכי נכון לתקופה - Post Image
    • כתב העת הכי נכון לתקופה
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 25.05.20

    “נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות”, עורך: אורציון ברתנא
    גליון מספר 4, מאי 2020, 177 עמ’.

     

    שלא מרצונה, הפכה ספרות המדע הבדיוני לדבר הכי ‘אין’ לימינו, אולי משום שהמציאות שבה אנחנו חיים כעת עולה על כל תעתוע של דמיון בז’אנר המדע בדיוני. בזמן האחרון יש מי שאוהב לנפנף בתחזיות של ביל גייטס משנת 2015 שצפו מגפה עולמית, אבל נוטים לשכוח, או שמא לא מכירים, את חמוטל שבתאי, פסיכיאטרית ובתו של הסופר יעקב שבתאי, שהרבה לפני גייטס, חזתה בדיוק מצמרר  ברומן העתידני “2020”, שנכתב בשנת 1994 והתפרסם שלוש שנים לאחר מכן, את המגפה הנוראה הזו כמעט לפרטי פרטים.

    בחודש מרץ, הצעתי לעיתון בדרום אמריקה לכתוב על ספרה של שבתאי, שאפשר לכנותה נביאת הקורונה, אבל כנראה שמתעניינים שם בעיקר בביל גייטס, וההצעה התקבלה בקרירות. לא כתבתי שם, אז אכתוב כאן על אורציון ברתנא וכתב העת האוטופי-דיסטופי שלו “נכון”, שהוא הדבר הכי נכון לתקופה. אם חמוטל שבתאי היא נביאת המגפה, אורציון ברתנא הא נביא המדע הבדיוני במקומותינו, האיש שמנסה כבר לא מעט שנים לקדם את הז’אנר הזה על המדף, לא תמיד זה קל, לא תמיד יש מספיק קוראים, אבל אולי עכשיו, ובהפוך על הפוך, ציבור הקוראים יבין ביתר שאת את חשיבות הכתיבה על האוטופיה/דיסטופיה, כיוון שממילא למשך זמן מה, נקווה שלא לאורך זמן, חיי היומיום שלנו הפכו לאפוקליפטיים, כאילו האפוקליפסה לא רק עלולה להתרחש מעבר לפינה, אלא היא כאן ועכשיו, ובאחת מהמדינות שאותן אני מכיר בדרום אמריקה היו מוטלות אפילו גופות נפטרי הקורונה ברחובות, כאילו גם אלבר קאמי וספרו המצמרר “הדבר” כבר כאן.

    ההצדקה לפרסומו של גליון 4 של כתב העת מופיעה כבר במאמר המערכת, בו מנתח העורך ברתנא שלוש תקופות בדברי ימי האוטופיה והדיסטופיה וקובע שאנחנו מתקרבים בצעד ענק אל סיומה של התקופה שנייה, וצופים אל התקופה השלישית “מבלי יכולת רבה לשער את מהותה” (עמ’ 5). תפיסה זו חוזרת אגב בנבואות נוספות – חברתיות, פוליטיות, רוחניות, דתיות ופילוסופיות.

    “נכון” יוצא לאור בעיצומם של ימי הקורונה, אבל הוכן מן סתם הרבה לפני כן, ומשום כך הוא אינו כולל יצירות ישירות העוסקות בקורונה, שמאוחר היה מכדי לפרסמן, וגם אילו התפרסמו, הן כבר לא היו יכולות להיחשב כמדע בדיוני. אבל גם כך, רוח הקורונה שורה על הדפים כמו רוח אלוהים על פני תהום. והתהום עכשיו רבה, ואולי לכך מתכוון ברתנא ברומזו על העידן השלישי, עידן, וזו כבר אמירה שלי ולא של העורך, שעלול להוביל את האנושות לתהום, אם היא לא תשכיל לחדול ממנהגה המגונה להיאבק באיתני הטבע, שהנה קמו עליה, כאומרים לה: הקם להורגך, השכם להורגו.

    אבל גם בלי יצירות קורונה, מדובר בחוברת עשירה הכוללת מסות, סיפורים ושירים, ברובן יצירות מקור אבל גם יצירות תרגום של טולקין, פריץ לייבה, קטע מרומן של האחים היהודים ארקדי ובוריס סטרוגנצקי, שנחשבו כסופרי המדע הבדיוני המפורסמים ביותר בברית המועצות. אתעכב בסקירה על כמה מהטקסטים הכלולים בגליון. מצאתי עניין רב בקריאת המסה של אלי אשד על “הארץ-ישראלי הראשון על הירח”, העוסק בסיפור חייו של לוקיאנוס מסמוסטה, סורי מן הפרת שכתב ביוונית אך נולד למשפחה דוברת ארמית, וכנראה שהיה ממוצא יהודי. מכל מקום, לוקיאנוס, שחי בימי מרד בר כוכבא ברומאים, ורבה לפני סופרים כמו ז’ול וורן, היה כנראה ראשון הסופרים מאז ומעולם שכתב על מסעות לירח ומעניין שהגיבור של סיפוריו היה מניפוס, פילוסוף אמיתי שחי בעיר גדרה בארץ ישראל, שהוא מטיס אותו לירח בעזרת כנפיים מלאכותיות, שלמרבה המזל הדונג שלהם אינו נמס בשמש. אשד, בלש הספרות, מעלה השערה שהבחירה של לוקיאנוס בגיבור אמיתי אינה מקרית, ואולי אף מדובר בגניבה ספרותית, והראשון שכתב על טיסה לירח היה מניפוס עצמו שלוקיאנוס העתיק ממנו את הרעיון. לוקיאנוס כתב עוד סיפור נבואי על מסע בספינה שצוותה מונה חמישים איש, המגיעים לארץ נושבת באוקיינוס, תרים אותה ומגלים שהיא מיושבת ומעובדת. אשד אינו מזכיר זאת במאמרו, אבל בעיניי זהו סיפור המנבא במפורש את מסעו של קולומבוס לגילויה כביכול של אמריקה, הגם שבימינו כבר ברור כשמש שאמריקה התגלתה הרבה לפני קולומבוס, אבל בעזרת אשד הקורא מגלה את לוקיאנוס, מד”ב במיטבו.

    שמעון לוי כותב על דיסטופיה בתיאטרון הישראלי ומסביר ש”כיהודים אנו ממציאי אחרית הימים מימים ימימה” (74). הוא מזכיר במסה שלו מחזות רבים, וסוקר בהרחבה את “לילה בקניון”, מחזה של אורלי קסטל-בלום, ואת “טקס הזיכרון של עיר גן-העדן – תיסמית”, העוסק בעיר ששכנה בחוף הים, בקצה המדבר, וקל לנחש שהמחזאית והמשוררת מאיה בז’רנו התכוונה כאן לימית. לוי גם מזכיר את מחזותיו של יהושע סובול, הקורצים לנושא אחרית הימים. מאמר מקיף ומחכים. גם רן יגיל תורם את חלקו לגליון במאמר מעניין על ספרו של אורציון ברתנא, “הפנטסיה בסיפורת דור המדינה”, העוסק ביצירותיהם של יורם קניוק, יצחק אורפז ודוד שחר. בשירה, קראתי שירים של רוני סומק ובעז טרסי ומשוררים נוספים, ובפרוזה פרולוג של יובל ליבליך מתוך רומן דיסטופי המעורר סקרנות לקרוא את ההמשך, וכן סיפורים מייצרי עניין של עמיחי שלו, אורציון ברתנא וברק ברתנא, שבסיפורו הארוטי מערבב זמנים, דמויות ותקופות.

    ראוי לקנח במסה של זיוה פלדמן על ג’ורג’ אורוול, מהיוצרים הדיסטופיים המרשימים ביותר מאז ומעולם, בזכות הרומנים שלו “חוות החיות” ו-“1984”, שלא התיישנו גם בשנת 2020. “1984” הוא ללא ספק רומן שאי אפשר בלעדיו לכל חובב קריאה. “חירות היא עבדות!” היא הססמה המהופכת של המשטר הטוטליטרי של ‘האח הגדול’ שמתאר אורוול, ואני אומר לעצמי: אם כך, עבד אני, אבל לספרות שמעניקה לי חירות.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית