"ירושלים אשר אהבנו: מסה על ירושלים, שירים על ירושלים" | הרצל ובלפור חקק
הוצאת שלהבת ירושלם, תשפ"ב, 140 עמ'.

 

מסע אל הילדות, מסע אל החלום

---

 

תאומי חקק, בלפור והרצל,  הגיעו לירושלים בגיל שנתיים ומאז נקשרה נפשם אל העיר הזאת, הם הילכו בצל סמטאותיה ובצל בתיהָ, נָשמו את אבק הדורות שעל מפתניהָ. מִתחת ידם יצא ספר מסע בזמן, ספר נוסטלגי של צמד משוררים, שיצאו אל מחוזות ילדותם ובחנו את ילדותם בעיניים בּוגרות. הם גדלו בירושלים של שנות החמישים, עיר של חצר משותפת, חצר של יחד, לא רק "בית כיסא" או "בית כבוד" (בית שימוש בלשון ימינו) היה משותף לחצר כולה. החצר היתה מגרש המשׂחקים לילדים, כאן נערכו שׂמחות וגם הלוויות בעוד ילדים רואים את פני המֵת ומקשיבים להספּדים.

נשים יושבות בחצר מתחת לעץ הערבה וכל אחת עם הסיפור שלה והמגש שלה. זו בוררת גרגרי אורז וזו בוררת עדשים, אחת מטליאה בגדים וחברתה סורגת אפודה לנכד אהוב. חשוב מכל הוא שיח הנשים, שבאו 'לשפוך את הלב' ולחלוק עם נשות החצר מצוקות חיים, חכמת חיים וניסיון חיים. אוזני הילדים קשובות ובולעות בצמא את סיפורי האימהות שליָמים יעלו על הכתב . מובא לנו כאן סיפורה של ירושלים של יום יום בפרוזה ובשיר. הפרוזה כמו השירים ספוגים פיוט ואהבה לעיר.

 

כוכב שביט מעל ירושלים

הם כותבים:

"קראנו שבשנת תרמ"א (1881) נראה כוכב שביט בשמֵי ירושלים. המקובלים ואנשי הסוד בירושלים התבוננו ביראה וּבפליאה בכוכב השביט ואחר שובֶל האור שלו. בעיתונו של בן יהודה נכתב: "זה שמונה ימים ייראה מדי יום ביומו לפני עלות השחר, כוכב שביט, זנבו עולה מפאת צפונית מזרחית, רבים יחזו בו עתידות".

כנראה כוכב השביט הזה עמד מעל רחוב הירקון, הרחוב שהגענו אליו בעלייתנו לירושלים מן המעבּרה. הכוכב ליווה אותנו כל הזמן מאז, ורק אנו ראינו אותו. מילדות ידענו, ששליחותנו היא לכתוב. מה נפלא יותר מאשר לכתוב בירושלים?" (16)

שלושה שערים לספר: בראשון – הם מציגים את תפיסתם בכל הקשור לירושלים. בשני – מגישים לנו מבט אישי על פינות ידועות ופחות ידועות בירושלים על כל רבדֶיה. הספר נחתם במסה "ירושלים באשמורֶת שלישית" – ירושלים עכשיו, והם חותמים בשיר ובפרוזה בפרק "המשוגעים של ירושלים".

"סינדרום ירושלים" הוא סיפור על עיר שמרוב רוחניותה – יש שמאבּדים את שפיותם. ירושלים מאז ומתמיד היתה משופעת בנביאים ובמשוגעים. כל שכונה והמטורפים שלה: בשכונת הבוכרים היו לנו את 'בצלאל החשמלאי', שיום אחד התחשמל בראשו והתחיל לנשק את כל המזוזות שעבר לידן. ניסן הכורדי האילם, שהזכיר את הגולם מפראג, שאב לנו מים מן הבור. בחום הקיץ ובחורף הקר ניסן לבש זה על זה מעילים הרבה ולבסוף קפא למוות בשלג. 'ג'וק מארג' הקבצן קילל במשך שעות את הילדים שהקניטו אותו ואף פעם לא חזר על אותה קללה.  לאורציון ישי המנוח היו המשוגעים של "אוהל משה". האחים חקק מצאו נשמה יתרה ב'משוגעים שלהם': "בכל פעם שזוזו היה בורח/ מקצֵה ירושלים, מבית המשוגעים/ היה מתפשט בעולם ריח מתוק/ ריח נעים" (133). רוזלֶה וּפ'ייפ'לֶה, זוג קבצנים פרועי שיער  שנשאו שַׂקים כבדים על גבם, כמו סֵבל העולם מונח על שכמם, ילדים רדפו אחריהם והציקו להם.

הם הלכו בדרך אבותיהם שרדפו בילדותם אחרי המשוררת אלזה לסקר שילר, שבארץ מוצאה נחשבה למשוררת דגולה ובירושלים ראו בה מטורפת.  'קֶשר לָאחד', אחותו של פרופסור ידוע, שרה במבטא גרמני כבד על החיבור בין שלמה לשולמית, על החשמל ביניהם והחיבור לאלוהים. היא חזרה וסיפרה על היְקום והכוכבים, גאוֹנה שאיבדה את שפיותה בשל אהבה נכזבת. האחים חקק כותבים עליהם בפרוזה ובשיר: "וּמִי שֶׁיָדַע אֶת הָאַהֲבָה/ יָדַע אֶת כְּאֵבָהּ:/ רַק הָאוֹהֲבִים יָבִינוּ נֶפֶשׁ אִשָּׁה/ הַמְּחַפשת כָּל יָמֶיהָ קֶשֶׁר לָאֶחָד שֶׁעֲזָבָהּ לְנַפְשָׁהּ" (136). ירושלים היא לא רק עיר של משוררים אלא גם עיר של נביאים ומשוגעים, על משקל: אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ (הושע ט, ז).

במַסה על ירושלים הם כותבים: "אי אפשר לחיות בירושלים בלי לחוש את הממדים המפעימים של עיר היסטורית, עיר שכָּל-כולה עומק של זמן. ארכאולוגים הולכים וחופרים, כדי לגלות את השכבות הגשמיות של העיר, ואנו כמשוררים חופרים ומבקשים את השכבות הרוחניות של ירושלים." (9) הם מוסיפים את הנדבך האישי שלהם על נדבְּכי הדורות הנסתרים שקדמו להם.

במסע בזמן שר בלפור חקק, בשירו "בית אבי":

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל יַלְדּוּתִי
בְּבָתֵי סַיְדּוֹף
לָשׁוּב אֶל בֵּית אָבִי
לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי
לָשוּב אֶל עַצְמִי
שְׁכוּנַת יַלְדּוּתִי הִיא לֵב
הָעוֹלָם, אֵינִי אוֹמֵר לַלֵּב: לֹא.
וִירוּשָׁלַיִם הִיא הַגּוּף
כֻּלּוֹ. – – – (21)

ובמילים אחרות:

סיוריהם של האחים חקק בירושלים הביאו אותם גם לזיכרונות מתוקים ולניחוחות מבושמים. אתה רואה את מוכר החלות במאה שערים לש את הבצק, קולע את החלות, בשפתיו לוחש 'לכבוד שבת קודש'. הקונים בחנות אינם מקבלים את השבת ב"בואי כלה", כירושלמים אמִתיים יאמרו: "בואי חלה" (33).

כניסת השבת לירושלים מתוארת בצבעים עזים בספרם. אחת התופעות המיוחדות היא חצוצרַת השבת, וההווי הכרוך בה. כך הם כותבים:

"וביום שישי, היה השוק כולו גֵיא חיזיון מיוחד: כאן נגלתה לנו אווירת השבת, ההכנות לשבּת של כל סוחרי השוּק. כאן עבר בְּיום שישי סמוך לכניסת השַבּת האיש עם חצוֹצרַת השבָּת. הצפירוֹת שלו בכל מעַברֵי השוק, והקריאה 'שבּת, שבּת' סימְנו לכולם את גבולות הזמן בין חול וקודש. אדם עטוף בטלית היה מדי פעם רץ אחר חצוצרת השבת, לוחש לכולם: עַם ישראל עַם קדושים, יְסודָתו בהררֵי קודש." (81-80)

 

ירושלים של פעם

ירושלים של היום אינה ירושלים של פעם. הלב מתגעגע למתַקן המטריות, לחַלבן עם שחר, למשחיז הסכינים, לצַלם הרחוב, למוכֵר תירס חם מתוך דוּד של כביסה ליד קולנוע 'עדן', למדליק פנסי הרחוב, ל'שַאער אַלבַּאנאת' (שׂיער הבנות), מוכֵר צמר גפן מתוק, למצחצחַ הנעליים ברחוב בן יהודה, למוכר התפוח המסוכּר על מקל, למוכר ה'סוּס' (משקה שחור קר) בחום הקיץ ולמוכר הסַחלב חם בחורף. כותבים האחים: "לְכו לשכונות הישָנות, שם תיווכחו לגלוֹת שהרוח נשארה, שהטעם הירושלמי עודו נסוך על הבתים." (15).

התחושה היא, שמילדוּת הם נשבעו לשַמר את זכר הילדות, לשמור על ירושלים של ילדותם ולשורר אותה.  זו שבועה לשמור על תמימותו של העולם שנגוז:

הרצל חקק/ מתוך "תעודה נשכחת":

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים אֲנִי שׁוֹתֶה רַעַל הַתּוֹדָעָה, מְקַפֵּד
חֲלוֹמוֹת נוֹאָשִׁים. מִתְרַגֵּל לְרוּחַ הַזְּמַן, לָרוּחַ הָרָעָה.
בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי
כִּי חַיָּל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה.
כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים
אֵינִי זוֹכֵר עַל מָה. רַק בַּלֵּילוֹת צוֹרְבִים בִּי פְּסוּקִים עֲשֵׁנִים:
מַה שֶׁלָּמַדְתִּי וְשׁוֹרַרְתִּי בְּאַגְרִיפָּס . בְּאַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים. (120)

הרבה דמיון אני מוצא בין עולמם של בני חקק לעולם של ילדותי בשכונות הבוכרים ובית ישראל. הם "ילדי תהלים" בבית כנסת 'מִנחת יהודה' ליד מחנה יהודה ואני בבית כנסת "ישועה ורחמים" בבית ישראל.  מדי שבּת לאחר התפילה, אספנו מהתנור השכונתי את קדירות החמין שהתבּשלו לאיטם לילה שלם על רֶמץ גחלים, סעדנו בהנאה ומכאן אצנו רצנו לשורר תהילים. וכך חמישים שבתות של שירת תהילים, ממתקים ותְלושי-פְּרס.

קולנוע "אדיסון" ברחוב ישעיהו, שבו הוקרנו סרטים והועלו מחזות ואפילו זכיתי ליהנות מהופעה של לואי ארמסטרונג.  בעינֵי "נטורי קרתא" היה זה סמל לטומאה וחילול שבת. וּראה זה פלא ממש ממולו בית-ספר 'למל' שדמה למקדש ומעל קומתו העליונה התנוסס שעון עברי, שבִּמקום סְפרוֹת השעות חקוקות באותיות עבריות. וכך כותב המשורר הרצל חקק:

"זֶה בַּיִת לֵמֶל… עַכְשָׁו הַשָּׁעָה יוֹד, וְיֵשׁ ל"ו דַּקּוֹת,/ יְהוּדִים אָנוּ וּמִכָּאן הַשֵּׁם יָקִים/ ל"ו צַדִּיקִים./ כָּךְ עָמַדְנוּ לְיַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ/ עַד קְצֵה הַנֶּפֶשׁ/ יְלָדִים הָיִינוּ, וְרָאִינוּ אוֹתָהּ: עַל לוּחַ הַשָּׁעוֹן נִצֶּבֶת/ עִבְרִית בְּמִכְחוֹל/ חַי, עִבְרִית נִכְסֶפֶת" (45).

ומשעון לשעון: "שְׁעוֹן הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְחוֹב יָפוֹ נִרְגָּשׁ עַל צִדּוֹ/ נִכְסָף אֶל צִלּוֹ, לַחוֹזְרִים, לְדָכְיָם/ וְאָנוּ הָיִינוּ לְלִבּוֹ גְּאֻלָּה, שֶׁבֶר צְקוּן/ זַרְחָנוֹ וְשָׁקַעְנוּ מִמֶּנּוּ וְאֵלָיו, לִתְקֹן/ עוֹלָם" (55).

ה"כֵּלים השבורים" של ירושלים הם הבתים בעלי הצביון, והכותבים חשים, שהנורא מכול אורב: יום אחד הוצב שלט אזהרה "סכנה כאן בונים", כשכַּוונַת הכותבים "כאן הורסים". בית ספר אליאנס מִקדש הילדות של האחים חקק נחרב והשער נלקח לפינה נשכחת ובמקומו הוקם 'מרכז כְּלל' – גוף ללא נשמה. ארמון חלומות, שהיה למציאות עגומה. כך כותב בלפור חקק על האבדן:

אוֹר הָעֶרֶב רוֹחֵף אֶל הַפָּנִים הַחַמּוֹת
סוֹלֵחַ בַּעֲנָוָה בְּעֶצֶב לָאֲבָנִים הָאֲדֻמּוֹת.
בַּחֲשֵׁכָה הַיּוֹרֶדֶת הַלֵּב מַשְׁפִּיל עֵינַיִם
בְּצִנְעָה. רַק בְּשֶׁלֶט מִזְדַּקֵּר בְּגַאֲוָה
בִּנְיַן פְּאֵר מְצֻיָּר עִם מִזְרֶקֶת מַיִם
נָאָה. בִּנְיַן פְּאֵר צִבְעוֹנִי יַעֲמֹד בַּמָּקוֹם
שֶׁעָמַד בֵּית סֵפֶר הַטּוֹב וְהָאָהוּב
שֶׁלִּי.

כִּתְּרוֹ שֶׁל אַגְרִיפַּס נָמֵס בָּחֳרָבוֹת.
זְמָן זָהֹב זוֹרֵם. זְמָן מָתוֹק בָּרְחוֹבוֹת.
אֵיזוֹ שְׁקִיעָה אֵיזוֹ שְׁקִיעָה
נִפְלָאָה. (68-67)

 

עץ האגס של רחל המשוררת

בתרפ"ה (1925) המשוררת רחל בירושלים נזקקה לטיפול רפואי בירושלים והתגוררה בבקתה ברחוב הנביאים 64. מחלון הבקתה היא צפתה ב"עץ האגס":

" יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ. –  – -"

פריחת עץ האגס מביאה לפריחה והבראה של רחל המשוררת.

וולפגנג בראון הישיש, שגר לאחר מותה בחדרה של רחל המשוררת יום יום קרא את השיר 'עץ האגס' שהיה תלוי על החלון. בלפור חקק שוחח איתו וכתב:

"כְּשֶׁקָּרַס עֵץ הָאַגָּס
שֶׁל רָחֵל הַמְּשׁוֹרֶרֶת
נָטְעוּ יָדָיו שָׁם
אַגָּס חָדָשׁ לְתִפְאֶרֶת.
בְחִיּוּךְ כְּבַד שָׁנִים
וּפָנִים מוּאָרוֹת לְהַלֵּל
הוּא לוֹחֵשׁ לִי מְיַחֵל:
יוֹם אֶחָד אֶרְקַח עֲבוּרְכֶם
מִן הָאַגָּסִים הָאֵלֶּה
אֶת אוֹצָרִי הַטּוֹב:
רִבַּת רָחֵל." (91)

הילדוּת עוד חיה ביצירתם של הרצל ובלפור חקק ומשוטטת לה בדרכים האבודות, הכול נושם ומבקש חיים, מחזיר לחייהם את חלומות הילדות שלהם. הרצל ובלפור יצאו מנקודת המוצא, ממחוז ילדותם בחצר סיידוף, ממנה יצאו למסע פואטי מרתק בירושלים. הדמות המרכזית בחצר היא דמות האם במראות התשתית של הילדות.

בלפור כותב על האם שהגיעה מבגדד לשכונת "בתי סיידוף" בירושלים:

אִמִּי בָּרְחָה מִבָּבֶל, מֵהַפְּרָעוֹת
אֶל בָּתֵּי סַיְדּוֹף, הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים.
רֹאשָׁהּ נִמְלָא טַל
בְּתוֹר הַפְּלָאוֹת
לוֹמֶדֶת אֶת הַחַיִּים, אֶת הָעֻבְדּוֹת
מִשְּׁכֶנְתָּהּ, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת. – – –
אִמָּא אָמְרָה לִי אָז:
רְאֵה מָה יָפִים הַחַיִּים
יְכוֹלִים לִהְיוֹת (111).

כותב הרצל:

"רק כשהחיים חולפים, הלב מבין שהזמן יודע למחוק, להפחית, להוזיל, עמוק אל תוך הלילות תקראנה המילים בשמן, להן הצליל. כוח השפה ניתן כדי להציל. המטפחת הישנה של סבתי, קשר הרקמה, זה הריחַ הקדוש, חושן הנשמה".

ובשיר אחר שלו "דור שכמעט נמשך לעד" כל הילדות נאֱפית כבצק קדוש:

אֵלֶּה הָיוּ חַיִּים שֶׁהָלְכוּ לְאַט.
הָיְתָה בָּהֶם עָצְמָה
לְהִמָּשֵׁך לָעַד.
וְדוֹר יָתוֹם. מִמַּעֲמַקִּים נָלוֹשׁ.
בְּחֹם הִתְעַלָּה. מִבָּצֵק קָדוֹשׁ. (26)

 

עולם הסוד בירושלים

התאומים הולכים אחר הסוד בירושלים, אחר הצפוּנות, שאחרים אינם רואים. כך נקשרים השניים בשיריהם לבית "זהֳרי חמה", ביכ"נ למקובלים בירושלים, שמעליו מתנוסס שעון השמש. הם מתארים מקום צופן סוֹד:

"בית 'זהֳרי חמה' הוא בית שעוני השֶמֶש עודו עומד ברחוב יפו 92 בירושלים. הבית נבנָה עבור המקובּלים בשנת תרס"ח. המחוג של שעון השמש הֵטיל צל על קשת הפוכה וסימֵן את השעה. המקובלים היו קמים לתפילה בשעת בוקר מוקדמת, 'מִשֶּׁיַכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן'. והם עמדו בתפילה עטופים בטליתות, והאור בבית הכנסת אור בראשית. בחזית בית הכנסת נמצא עדיין השעון, מבטו ללא חת, והמחוג מראה את זמַן ירושלים: כשהיינו 'ילדי תהלים' בבית כנסת 'מנחת יהודה' סוּפּרו לנו נפלאות על המקובלים של 'בית זהרי חמה'. בלחש סיפרו שאחד מאנשי הסוֹד הֵשיב מַעלות הצֵל אחורנית, ובכך הביא לריפויו של חולה, שהיה על ערשׂ דְווי." (54)

בתום המסע המרתק בצל בתיה וסמטאותיה של ירושלים של ילדות האחים חקק מתלבטים בין כתיבת שירים על ירושלים או כתיבת מסה. בספר זה הם הצליחו לשלב  פרוזה פואטית עם שירים טעונים וכך להתרפק על ירושלים של ילדותם. נראה שחתני התנ"ך העולמי לנוער, לא רק התנ"ך משמש להם השראה אלא 'ארון הספרים היהודי' כולו, שאותם הצליחו להטמיע בתיאורים הפואטיים של יצירתם על ירושלים.

 

לסיום:

בעיניהם המקום שבו מלאכים עולים ויורדים הוא ירושלים. לא פלא שהם שואבים השראה בספרם מירושלים:

"לעולם לא תֵדע בירושלים מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. סולמהּ מוצב ארצה, ורֹאשהּ מגיע השמימה. בשעות שרואים בירושלים מלאכים עולים ויורדים, יודֵע אדם, שהוא בא אל הקודש." (130)

שני קטעים משיריהם של הרצל ובלפור חקק:

אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה
יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת.
כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת מִשְּׁבִילֵי זְמַן
אֲחֵרִים.

(מתוך: הרצל חקק, "זמן סליחות").

 

כְּשֶׁעוֹלֶה אָדָם לִירוּשָׁלַיִם
הָעִיר כֻּלָּה הִיא מִזְבֵּחַ
וַעֲנַן הַקְּטֹרֶת
מֵעָלֶיהָ פּוֹרֵחַ.
אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ בִּירוּשָׁליִם
מְקוֹם הַמּוֹרִיָּה, מְקוֹם הָעֲקֵדָה
וְאָדָם בָּא אֵלֶּיהָ
לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּתוֹ, לְבַקֵּשׁ אֲבֵדָה.

(מתוך: בלפור חקק, "ירושלים עקידה").