כיום קצת קשה להסביר את הקסם שהטילה עלינו בנעורינו שירתו של יונתן רטוש בתקופת יצירתו המרכזית, בה יצאו קבצי שיריו הראשונים והמרכזיים – "חופשה שחורה", "בארגמן", ו"יוחמד".

אינני מתכוון לומר בכך כי שירים אלה לא ייחשבו היום יפים מצד הצליל או אפילו מצד המימד האגדי והרומנטי, אולם הקשב שהילכו השירים הללו על הדור הצעיר, או חלקו לפחות, בראשית שנות המדינה, התעלה במידה רבה גם מעבר לבסיס הצלילי והאגדי שלו. כשקוראים כיום את שיריו הכנענים והעזים של רטוש, לא ניתן להתעלם מהווירטואוזיות הלשונית והצלילית שלו, המצליחה להחיות גם רובד קדום מאוד מהשפה העברית, אך מצד שני לא ניתן לשחזר את ההתפעלות מהאופציה הרעיונית של שיריו, המנסים לדמות (או לטעמו של המשורר, דווקא לשחזר) עולם עברי טרום יהודי קדום.

הוא הדין ברומנטיקה גברית "כנענית קדומה", שבה מופיע הנודד העברי הקדום, ודורך על העולם האלילי. כך למשל, גם שורות מקסימות, מבחינה צלילית, של רטוש, עשויות לאמץ את המודרניזם של דור המדינה. לדוגמה, בשיר "לפי חרב" (מתוך "חופה שחורה"):

"עז אתה לי תער

סיף קר וטוב

כל אשר ליל יהר

תעל לי באוב

כור ברזל ועני

סד לסד נוקש

לכל אשר כמוני

כל שלא כחש

אל קרא למוות

אל קרא לצר

חסד הוא אם שבט

נפש לא תיקר

אל קרא למוות

אל קרא לבור

ראש בצוק יחבט

הך! – ולא ימר".

בנוסף להשפעה רומנטית וצלילית ברורה של אדגר אלן פו (בעיקר בתרגומים הידועים של ז'בוטינסקי), לפנינו אופציה מעניינת די חזקה מימי דור השירים הגדול של שלונסקי ואלתרמן, וכמובן גם של אצ"ג. אך בצד ההוקרה לווירטואוזיות הצלילית ולהעלאת רבדים קדומים של השפה העברית, יש להבדיל כאן בין שני המימדים, או המסרים, של רטוש – הרובד הלשוני כשלעצמו והרובד הרעיוני שבשמו נשבע המשורר – ונשבה בתוכו.

כך, מהבחינה הלשונית, מהווה שירתו של רטוש, לפחות זו המוקדמת, ואריאנט מעניין על שירתו של שלונסקי ואלתרמן. למשל, לצד גוני שירת הדור ההוא, של אלכסנדר פן, עזרא זוסמן, אברהם חלפי ואחרים, מהווים שירי "חופה שחורה", "בארגמן" ו"יוחמד" ואריאנט כנעני מעניין של מודרניזם הדור ההוא, כפי שלמשל שירתו של פן היוותה במסגרת הפואטיקה של הדור ההוא וריאציה פרולטרית, או כפי ששירתו של אבות ישורון היוותה וריאציה, מבחינה לשונית קודם כל, יידישאית-בדואית (אך לא כנענית).

לעומת זאת, מהבחינה הרעיונית, האידיאולוגית, שרטוש ראה בה דווקא את מסד כל שירתו, האופציה הרעיונית הכנענית שהוא מציע היא לא רק די סכמטית וצרה, אלא בניגוד לוואריאנט הסגנוני עצמו, משתלבת רק בקושי בהתפתחות המודרניזם העברי כולו, אשר גם כאשר זה נפנה מדורו של שלונסקי, ואפילו מיצירות אלתרמן, לעולם ישראלי מודרני יותר, בוודאי לא שאף (ולא יכול היה) להסתופף בצל מזבחות בעל ועשתורת. מה עוד שכבר מנעוריו רטוש (יחד עם אצ"ג) צמח מתוך מחנה ימני קיצוני, שהכנעניות שלו הייתה אמורה לבטא ולשרת, בדומה לאי אילו יוצרים מתוך הימין הפשיסטי הצרפתי.

סוף סוף, לא יהודה עמיחי, לא נתן זך ולא דוד אבידן, יכלו, בלב המודרניזם של דור המדינה, בישראל של שנות ה-50 של המאה הקודמת ואילך, לקבל עריצות של תזה כנענית, המעמידה עולם קדום. זאת למרות שהוואריאנט הארכאי המובהק של שירת רטוש היה פינה לשונית וצלילית מעניינת בתוך המודרניזם של הדור הקודם.

עם זאת, קיים תחום אחד – אם כי מצומצם – אשר בו שירת רטוש מולכת ותמלוך לעד כשירה עברית מרכזית גם מעבר לקידוחי עומק ברבדי העברית והווירטואוזיות הצלילית. כוונתי לשירה אירוטית עזה, רומנטית ויצרית גם יחד, שבנוסח הישיר והקוסם שלה אין לרטוש מתחרים.