אסתר ראב היא בעצם המשוררת הצברית הראשונה אחרי דבורה הנביאה. היא נולדה בפתח תקווה בשנת 1894 (עמוק בתוך חיי העלייה הראשונה), להוריה ממייסדי המושבה. היא למדה בהיותה נערה בבתי ספר חקלאיים, מעורה מאוד בנופי הארץ הראשוניים, על תלאובותיהם, פראותם ופריחתם המסוימת ליד המושבה מימי הברון – וכאן בוודאי טמון השורש של נטייתה בשירתה לתאר ולבטא קודם-כל את נופי הארץ, מתוך יצריות ודבקות – הן כמציאות פיזית כובשת והן כביטוי תעצומות היצר. אולי מתוך זיקתה לטבע היא התגוררה במשך חטיבות ניכרות בחייה בכפר או במושבות שהיו אז בעיקר חקלאיות, ורק חלק מחייה גרה בתל אביב (ורק כמה שנים במצרים עם בעלה הראשון).

…"יצירה נשית מובהקת וחזקה"

במשך חייה הארוכים (1894-1981) היא יצרה נוכחות שירית מצומצמת, חלופית (אם כי לא פעם מצוֹדדת ומצוּדדת גם יחד) לשירת דור שלונסקי, אשר המשוררת המרכזית בו היתה לאה גולדברג (ובצידה יוכבד בת מרים) ששתיהן באו כבר אחרי רחל, ואילו יצירתה של רחל ראב שונה מאד מזו של לאה גולדברג, אך גם מזו של רחל. החל מקובץ שיריה הראשון, בעל השם האופייני הלקוח כאילו מנופי ירקון ואֵילו מושבות – "קימשונים", היא הציגה ועיצבה שירת נוף וארוטיקה קונקרטית מאוד, שאיננה כפופה לא לצורות רומנטיות ואינטלקטואליות הרבה יותר של לאה גולדברג, ולא לליריקה ענוגה וכאובה של רחל, הפתוחה אמנם גם היא לשיקוף נופי הארץ.

בהתאם לנאמר לעיל, המשוררת שלפנינו לא היתה קשורה עם קבוצות "כתובים" ו"טורים" של שלונסקי, אלא יותר עם כתב העת והוצאת הספרים "הדים", הקשורה בעיקר בשמו של אשר ברש – מפעל ספרות שהוא חוליית קשר בין דורות, בין רומנטיזם לאומי של דור ביאליק לבין אוונגרדיות דאז של שלונסקי ואלתרמן.

מובן כי שוני פואטי זה בין אסתר ראב למשוררים מימי שלונסקי ופן היה כרוך גם בריחוק ממסורת שירת רוסיה השלטת – השפה שהיתה כל כך דומיננטית אז. רק היא יכלה, איפוא, לומר ולכתוב בפשטות את השורות "מתקו לי רגבייך – מולדת, כאשר מתקו לי רגבי שמייך".

אפשר לציין כאן, כמובן, גם דומות, קווי דמיון בין שירתה הצברית, הילידית המובהקת של אסתר ראב לבין שירתו הכנענית ה"לא יהודית" בעליל של יונתן רטוש. אולם שירת רטוש היתה מיתולוגית, אפילו קצת אגדית, מאשר קונקרטית, ונוסף לכך, לאסתר ראב לא היתה האג'נדה הרעיונית העברית -הכנענית של רטוש – לפחות לא באורח מרוכז כלשהו (אלא רק רצפים של ילידיות).

בשירה של ראב גם ניכרת איזו רתיעה מציוויליזציה אורבנית, עירונית ומהאוונגרד הבוהמי הכרוך בה מימים ימימה. זאת לא מתוך רתיעה מבוהמיות כשלעצמה, שהרי גם היא היתה בוודאי רחוקה מנימה בורגנית עליונה – ובייחוד בשירתה שלה, אלא מתוך שאיפה לנופי הטבע ולחיים בהם, או לפחות בקירבתם.

אפשר אולי גם לקבוע כי בשירתה בולטים נופי נפש וגוף כלליים יותר – ובוודאי של דמות נשית – מאשר גיוונים אינדיבידואליים של סובייקטיביות כזאת או אחרת, אלא אם כן נתייחס דווקא לנטייתה הפואטית הזאת כלגילום אופי מיוחד ואינדיבידואלי של היוצרת עצמה.

שלט על ביתה, מתוך: ויקיפדיה

שירתה של אסתר ראב היא גם – אך בשום אופן לא רק – יצירה נשית מובהקת וחזקה, טבועה בחותם נשיות המכירה ברקע ובערך עצמה, אם כי אין זו שירה שהיתה נחשבת כיום כפמיניסטית "מקצועית". כאמור, אולי תפישת הטבע של המשוררת הזאת, וברית הנשיות, הגוף, המיניות והלידה שלה, וכן של תלת ממדיות עזה, על רקע נופי השרון הפראיים-למחצה הפעימו אותה. מה עוד שלגביה הטבע הארצישראלי איננו בעיקר טבע מדברי של מרחב בדואי, אלא טבע של אותם אתרים הפורחים, שהיו כבר בארץ ישראל/פלשתינה.

לבסוף נציין כי יצירתה של אסתר ראב שמורה ומאוזכרת, נוסף למחקרים, לביקורות שונות ע"י מפעל הנצחה של אחיינה אהוד בן-עזר הראוי לכל הוקרה על פועלו. עם זאת, ברור כי כל מחקר ואיזכור של יצירות ספרות מאותה תקופה נתונים כיום במצב כפול, חיובי ושלילי גם יחד. מצד אחד, שפע מידע אלקטרוני שמעובד, לפחות לכאורה, גישה לכל מידע רלוונטי. אך מצד שני, אולי דווקא על רקע הריצוד האלקטרוני, התמעט העיון השלו יותר בכתבי הספרות העברית, מבית הספר עד אוניברסיטה, וגם תוכניות הלימודים צומצמו ויוצרים עבריים מרכזיים לא תמיד ידועים לציבור הרחב, וזה הצעיר בפרט.