close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חרסים וּפֶסַח על כּוכים - Post Image
    • חרסים וּפֶסַח על כּוכים
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 25.03.21

    “חרסים” | אבות ישורון, הביאה הלית ישורון
    עיצוב: עדה ורדי, הספריה החדשה (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד), 2021.

     

    אלפיים מילים על אבות ישורון, התחלה חדשה וחירות האמן

     

    אי אפשר שלא להתגעגע ולהתרגש למקרא הספר “חרסים” (הספריה החדשה, 2021). הרי זה אבות ישורון (1904-1922) במיטבו. תמיד קיים החשש שחומר ארכיוני שנחשף לקורא אחרי מוֹת, יהיה פחות טוב מהדברים שפרסם היוצר בחייו, בחזקת עודפים שנותרו במגירה. ולא היא במקרה זה. זה לגמרי ישורון מ”השבר הסורי אפריקני” (סימן קריאה, 1974) ועד “אדון מנוחה” (הקיבוץ המאוחד, 1990). זה גם ישורון המוקדם של “על חוכמת דרכים” (מחברות לספרות, 1942), ו”שלושים עמ’ של אבות ישורון” (שוקן, 1964). זה מזכיר נשכחות, ימים בהם התחלתי לאהוב ספרות וראיתי לפתע שיש שירה אחרת מעבר לגאוניותם של חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן שהנחילו לי בתיכון. לטובת מורתי חנה רוזנצווייג אכתוב שהיא לא פסחה על ישורון ועל “פֶּסַח עַל כּוּכִים” שלו ואת האהבה לשיר הזה אף חלקתי עם המשורר עמוס אדלהייט כאשר הקמנו בשנות התשעים את כתב העת “עמדה”. הנה שלישו הראשון של השיר שילווה רשימה זו:

    “יוֹם אֶחָד לָאֲדָמָה, / לָעֲמֻקָּה מִן פַאלַאסְטִין, / מִן ‘פַּאלֶסְטִינָה הוֹךְ הוֹךְ’, / מִן כְּנַעַן־פֶלְלָחִין. // יוֹם אֶחָד לָאֲדָמָה / הַמְּלֵאָה אֶת הַכַּדִּים. / וְקָשָׁה הִיא וּמְאָדָּמָה / חַמָּה הִיא וְגִידִים. // אֶת עֶרְיָתָהּ אֵינָה מַגֶּדֶת / לְרוֹכְבֵי עַל עֲרָיוֹת. / וְאֵינָהּ מַגֶּדֶת לְרוֹכְבֵי / עַל אֲתוֹנוֹת צְחֹרוֹת; // וְעַל אֵלֶּה שֶׁקָּרְסוּ לַפֶּרֶךְ / עִם צַלְצֵלַת אֹרְחוֹת, / עַל אֵלֶּה שֶׁעָמְדוּ בַּפֶּרֶא / כְּאָח וְאָחוֹת – // הֲלֹא יִשְׁאַל הַלָּה לְפֶלְלָחוֹ. / הַלָּה תָּמִיד יִדְרשׁ לַחֵלֶךְ. / הָיָה זֶה פֹּה יַד מַלְאָכוֹ. / יַד הַלָּה כְּיַד הַמֶּלֶךְ. // וַיְהִי הַלָּה טוֹפֵשׁ עָלָיו דַּבֶּשֶׁת – / וְזֶה גוֹמֵל עָמָל עַל הַשַּׁבֶּשְׁתְּ… / הָיֹה יִהְיֶה אֲשֶׁר נוֹשֵׂא שַׁבֶּשֶׁת… / יֵצֶר הִיא שֶׁל אֵיזֶה בֶּעשְׁ”טְ… // שֶׁהִגִּיעָנוּ אֶל הַחוֹף בִּגְ’יַאנִיקוֹלוֹ / וֶהֱקִימָנוּ עַל הַסַּף סַפָּן עַרְבִי – / אֶזְרֹעוֹתָיו שְׁלוּחָנִיּוֹת וְקִנְצֵי קוֹל לוֹ, / וְהַיָּדַיִם – מִבֵּית אָבִי… // וְהִגַּעְנוּ, וְלָאָרֶץ עֲרִירִי, / וְלָאָרֶץ אֵין פֹּה אֵם, וִיהִי מָה, / וַתֹּאמֶר פַאטְמֶה: ‘מַהֲרָה, נַעֲרִי, / אֱמֹר לָהּ ‘אִמָּא’.’ // וָאֹמַר: ‘דִּינָר לִי מֵאִמִּי לַעֲנִיֵּי עִירִי, / אַךְ רָעַבְתִּי. כִּי עָנִיתִי,’ וָאֹמַר – / וַתּוֹרֵד אֶת כַּדָּהּ: ‘שְׁתֵה, נַעֲרִי, / לְךָ הוּא הַדִּינָר…’ // הַזָּהוּב פָּרַטְתִּי, אָבִי מִכָּל הַחַאנִים! / בְּדִינַר אִמִּי קָנִיתִי לִי בְּרַאנְזִ’ינֶס / הִתְהַלַּכְתִּי פֹּה בֵּין וַאדִיּוֹת, חוֹלוֹת וְרָמַת־גַּן’יִם / בִּדְמֵי אִמִּי קָנִיתִי לִי סַארְדִּינֶס…”

    “פסח על כוכים” הוא שיר סינגולארי מקורי ביותר, אין רבים כמותו בשירה העברית. הוא ארוך, בן 27 בתים בני ארבע שורות כל אחד. השיר ראה אור ב-1952 בעיתון “הארץ” וגרר פולמוס חריף שהציב את ישורון שנדפס לכתחילה כמשורר מוזר ואידיוסינקרטי במקום קיצוני גם מבחינה חברתית ופוליטית. השיר, רק ארבע שנים לאחר קום המדינה, אומר במילות ישורון כי אין לנו בעצם תקומה אם לא נבין כי השמחה שלנו היא העצב של האחר, שההתחלה שלנו היא סוף של משהו אחר, ולוקח בחשבון בלי להגיד את המילה את “הנכּבּה” הפלסטינית. יתרה מזאת, הוא יוצר איזושהו קשר, זאת לא משוואה כי גם ישורון ידע עד כמה אסון השואה גדול, בין היותו מהגר שאיבד משפחה באירופה, לערבים הנסים בגלל מדינת היהודים. הנה שלישו השני של השיר:

    “שֶׁהֶחֱיָנוּ הַסַּארְדִּינֶס! מִי מִכֶּם דִּינָר עִלַּע? / מִסַּארְדִּינֶס מִי עוֹשֶׂה בֻּבָּה?! / יָפוֹ וְדַיָּגֶיהָ! – שֶׁאֵין רֶשֶׁת אֶלָּא לָהּ. / לַבֹּקֶר וְיֹאכְלוּ, וְהַדִּינָר חֻבָּם. // אַבְהוּנָא שֶׁלִּי, הַבֵּט עַל בְּכוֹר הַחַאנִים. / בְּחַרְתַּנִי בְּכוֹר עָנִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ עוֹד. / שׁוּר עַל מַעֲשַׂי – יָפִים לְמַה נִּשְׁתַּנָּה? / וַאֲנִי שִׁמְךָ קָנִיתִי לְעָבְדְּךָ מְאֹד.’ // פְּנֵי אָבִינוּ הָיוּ פֹּה… / אָז הָיִינוּ עוֹד בָּנִים… / עַתָּה אָבִינוּ בַּמַּחֲפוֹא. / אֵיךְ נְקַבֵּל פָּנִים? // הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי לְעַמְּךָ־מַלְאָכוֹ – / וְהוּא חֵלֶךְ פַאלַאסְטִין. / הוּא הָלַךְ פֹּה אֶל כּוּכוֹ, / אֶל הַפְּלֵתִי… // וְעַל כָּךְ וְעַל דַּרְכּוֹ / וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בַּכּוּכִים – / הֲלֹא, שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב, / תִּשְׁאֲלִי אֶת הַחוֹחִים. // תִּשְׁאֲלִי פֹּה בַּפְּרָצִים / עַל קַבְּצַן הַסֻּלְיוֹת, / עַל קִבּוּץ הַקִּבּוּצִים / וְעַל קִבּוּץ הַגָּלֻיּוֹת; // וַתִּשְׁאֲלִי אֶל נֵס־ / תְּנוּעַת־חִבַּת־צִיּוֹן / אֶת עַרְבִיֵּי הַנֵּס / שֶׁנָּסוּ בְּלָצוֹן; // וַתִּשְׁאֲלִי אֶת פִּי – / עַל שְׁתַּיִם הוּא הַדִּין: / צַר לִי עַל טַפִּי / וְצַר עַל דִּין וָדִין; // וַתִּשְׁאֲלִי אֶל נֵס־ / תְּנוּעַת־חוֹבְשֵׁי־שִׂיחָה / עַל עַרְבִיֵּי הַנֵּס / אֲשֶׁר ‘קָבְרוּ בְּדִיחָה’. // קָבְרוּ – עַד הֲקִיצוֹ / שֶׁל כַּד הַמַּטְבְּעוֹת. / יְצַלְצְלוּ, לְעֵת מְצֹא, / יָמִים, שָׁנִים, מֵאוֹת…”

    הביקורת דאז ראתה בשיר הזה שיר מסוכן על אף שהוא כתוב בצורה אניגמטית, בשפה פרטית בוללת ז’רגון יידי וערבי ועברית ייחודית לכותב. קיים במרשתת מאמר כולי ויפה מאוד של פרופ’ מיכאל גלוזמן המתאר ומנתח את הפולמוס סביב “פסח על כוכים”. אם את כולנו בסוף בעצם בולעת האדמה, לעתים מזִקנה, לעתים ממחלה ופעמים רבות בשל מלחמה, מה אנחנו שונאים זה את זה כל כך? מה נעשה בכל הרגש השלילי הזה? ישורון חשב על זה כבר אז באומץ. יציאת מצרים שלו אל ארץ ישראל כרוכה בהכרח ביציאת הערבי היושב בציון את ארץ ישראל ובלשונו של ישורון: “נס-תנועת-חיבת-ציון” למול “ערביי הנֵס שנסו בלצון”. הנה שלישו האחרון של השיר:

    “עַד עָמוֹד יַעֲמֹד הַלָּה / וְסַב הוּא בָּאִישׁוֹן – / וַאֲדָמָה כַּלָּה / שׁוֹאֶגֶת יוֹם רִאשׁוֹן… / בַּעֲמָקַיִךְ, שׁוֹשַׁנַּת, / לוּ שׁוֹשַׁנָּה לְפֶלְלָחִים; / מִי שׁוֹשַׁנָּה – וְלוּ עַל מְנַעַת / פֶּסַע אֶל כּוּכִים. // פֶּלְלָחִין־בֶּדְוִין, הָאָבוֹת, / כְּדוֹר מִדְבָּר לְדוֹר יוֹרֵשׁ – / צִוּוּנוּ פִּתָּה לֶאֱפוֹת / נָשֵׁם לַחְמָם לְחוּךְ הָאֵשׁ. // וְאַבָּא־אִמָּא, מִן מִלְקוֹחַ / אֵשׁ־אֵל־רַבְרַבָּא מִלְקָח – / צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ. / וְעַל פּוֹילִין לֹא לִשְֹכַּח. // אֲדָמָה הִיא בַּת בְּלִיַּעַל / גַּם אַבְרָהָם גַּם אִיבְּרַהִים – /  שָׂרָה עִמּוֹ הַנַּעַר / וְשָׂרָה מִן הַמִּצְרִים… // וְהָאֲדָמָה וְהָאֲדָמָה / מְבַלְּעָה אֶת הַכַּדִּים. / הִיא חַמָּה, הִיא מְאָדָּמָה – / וְהִיא גִידִים לַמַּגִּידִים. // הִיא חַמָּה וּמְאָדָּמָה / כְּפִתְחָהּ שֶׁל הַיּוֹלֶדֶת. / מְלֵאָה לָהּ אֶרֶץ אֲדָמָה / וְלֹא נוֹעֶדֶת.”

    אביב תשי”ב

    ישורון, שהוא בן דורם של אלתרמן, שלונסקי וגולדברג נתפס, שלא בצדק, כמשורר צִדי, עד שבאו פרופ’ מנחם פרי וכתב העת “סימן קריאה” שלו בשנות השבעים של המאה הקודמת וכמובן מאמריו של פרופ’ דן מירון. בשיחות בין מירון לאלתרמן, אמר פעם זה האחרון: “למי הוא דומה, ישורון? הוא דומה לאישה האופה עוגה, זורקת לתוך הקערה מכל טוב: ביצים, סוכר, קינמון, קמח משובח, ואחר כך – את קליפות הביצים, את נייר העטיפה הכחול של הסוכר ואת שקית הקמח ומכניסה לתנור, ויוצא מה שיוצא”. אלתרמן ביקש להלעיג, אבל הדימוי שלו מדויק, להוציא שלוש המילים האחרונות “יוצא מה שיוצא”.

    ממש לא. השירה הא-טונאלית האוונגרדית של ישורון, שאפילו הניקוד שלה הוא ייחודי רק לו, למשל הוא אינו משתמש כלל בשורוק אלא בקובוץ בלבד ואין אצלו חולם מלא אלא חסר בלבד, מתוכננת לעילא עד הסוף. במבוא שכתבה בתו, המתרגמת והעורכת הלית ישורון לַספר, היא מתארת נפלא תהליך פרסום שיר משלו. תחילה הוא בא למערכת ומקריא את השיר וכשזה מתקבל לפרסום הוא לא מפסיק לשפץ עד שהוא שבע רצון. אין מקום ליד המקרה. מחוכמת אבות יש בספר הזה “חרסים”, כי ישורון דיבר שירה אבותית גם בחיי היומיום. זאת לא הייתה מניירה, זה היה הוא. פרופ’ פרי הלין לא פעם על כך שלא ישב וכתב את כל המשפטים שישורון אמר לו בפגישות דאז ביניהם, ופרופ’ גבריאל מוקד סיפר לי פעם כי פגש את ישורון בתערוכה ציורים דאז ושאל אותו לדעתו על התערוכה, ענה לו ישורון: “אני באתי לפה במכנסיים”. כנראה כיוון אולי לפרובוקציה המינית שעלתה מן הציורים.

    מקצת מהרוח הזאת נמצאת בַּספר החדש “חרסים”. איזה יופי של שפה פרטית יש לישורון. הוא משורר טוטאלי, 24/7. אין כאן הרבה שירים, אך יש המון פרגמנטים: הפתק, הפראזה, הם אינהרנטיים לפואטיקה שלו. וגם השירים השלמים כאן, למשל לנכד אביָם, פשוטים ונוגעים. ועוד לא הגענו לתכנים, כי ישורון, כבר אמרתי, היה בין הראשונים שהבין שלא באנו לארץ ריקה מאדם ושבָּלל יידיש וערבית, והתגעגע לאמו, למשפחתו, לתרבותו, שנשארה שם ועלתה בעשן, אך עם זאת ביקש לשים את השנאה מאחוריו וללכת הלאה. תמיד אל התחלה חדשה מלאה חירות אישית של האמן. דף חדש לשיר חדש.

    כאשר בשנות השבעים נשאו את ישורון לפתע על כפיים, התרעמו מעט הצעירים שהוא פותח כל חוברת של “סימן קריאה”. ישורון השנון כתב על כך שיר שבמרכזו הטיעון כי מוטב שיכעסו עליו מאשר יכסו עליו ביצירות. אני זוכר את שירת אבות מדי יום, שורות קסומות כמו “משׂחקים שׁח. הַבַּיִת / קפה מלא דצמבּר / שומעים ג’ון בַּאֶז / שרה אַי ריממבּר.” הוא בכוונה מנקד הַבַּיִת אף כי זה נראה שיבוש כי הוא נזכר במשפחתו שאבדה לו באירופה לבלי שוב. הרי גם בַּאֶז מנגנת על הגיטרה ושרה על השואה. אח, איך בכלל אפשר לכסות ולשכוח את ישורון?

    הלית בתו כותבת במבוא לספר “חרסים” שהוא כתב על כל דבר בר-כתיבה: פנקסים זעירים, יריעות אורכות, תחתיות קרטון, קופסאות סיגריות “מטוֹסיאן” מימי המנדט. הבה אדגים בשלושה קטעים מתוך “חרסים”: שני שירים, מאוחר ומוקדם, ופרגמנט, כמה מקסים אבות ישורון ועד כמה נקשר להתחלה חדשה, לחופש ולחירות דווקא מתוך אי מחיקת העבר, גם אם קיים בליבך שבר סוּרי אפריקני.

    הנה השיר המתוק להפליא שכתב לנכדו אביָם שנספה לימים בתאונת שיט בחו”ל, הרבה שנים אחרי לכתו של אבות ישורון מאיתנו. אבל כאן, הוא עוד ילד קטן שמונצח בשיר קסום ביותר באבותית קצבּית. הסב מספר לנכדו מניין באמת באות המילים בבתים טוריים בני ארבע שורות, תריסר במספר. הנה השיר “גלויה”:

    “אַבְיָם בַּבַּית? / אעשה צלצול / אעשה דיבור / אכתוב גלויה. // שנה טוב / לךָ, חביב. / יודע לקרוא / כל העברית // עם הפה / שלו ועם / העיניים שלו. / אתה יודע // מֵאַיִן באות / המילים? אני / חושב, מן / הרוח הנושבת. // לא מן / החיות ולא / מן האנשים / ולא מן // האבנים ולא / מן הסופרים. / אדם הראשון, / שהיה איש // אחד בָּאָרֶץ, / חשב שהרוח / אליו מדברת. / כיוון שהיה // לבד בשדה, / ושמע שמע, / התחיל לצרף / מילה במילה // מן הרוח / הממלמלת בעלים. / מן הרוח / כסולם הסלעים. // מן הרוח / המתלוננת מהאילנות. / מן הרוח / בַּמִּדְבָּר כְּדָגִים // המתכסים בשמיכה / במים חמים. / כְּרוח הנושבת / בַּחלון בְּראש // הנקרה. וזאת / השפה שלך, / אַבְיָם חמוד / וחכם. סבא.” (כח אלול תשלז, 6 ספטמבר 1977).

    ואם בהתחלה חדשה ואביב חדש מפציע עסקינן, מה על הזמן? ומובן שישורון שורר עליו וגם על חפץ חדש שקיבל וסימל עבורו שינוי כמו למשל המעבר משעון קפיץ לשעון קוורץ. הכול שווה שיר, לא רק החיים, האהבה והמוות, לא רק הנושאים הגדויְלים: הנה: “קיבלתי שעון בעל חזוּת / ברוטלית: למתוח / עליו השקפה אחרת. / אין לו קְפיץ לקפוץ על / הזמן. תחפּוץ – תקפּוץ / לךָ. לבדו ילך ביומו ותאריכו. / לבדו הוא.” (7 מאי 1978) או “קיבלתי שעון ברוטלי / צבע הלוח כל לילה צבע תחתית / הַבְּאֵר: שֶׁבָּהּ כל מה שיש באדמה / יש בַּבְּאֵר. צבע תהום יָרֵחַ / לא לראות אלא להשקיף.” (אפריל-מאי 1978).

    “פסח על כוכים” נתפרסם בספרו השני של אבות ישורון “רְעֵם” (אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ”א, 1961), אבל את המפגש הראשוני עם תושביה הקודמים של הארץ הזאת חש וחווה ישורון עוד קודם כבר בספרו הראשון “על חוכמת דרכים”. יש לו שם שני שירים שבמרכזם דמות בשם מוֹהַנְנָא ולעיתים מוֹהַנְנָה, נער בדווי. לקראת סוף הספר הנוכחי “חרסים” מצויה הפתעה שהשאיר אבות לבתו הלית. עוד שיר שכתב ב-1937 על דף קרוע שבמרכזו מוֹהַנְנָה, שהוא מעין דיאלוג היכול להתפרש גם כמונולוג פנימי, שקלא וטריא של המשורר בינו לבין עצמו. הלית כותבת: “המחבר פונה אל גיבורו הבדוי באינטימיות אלימה, מטלטל אותו מגוף שלישי לגוף שני, ומדבר אליו כדבר אל עצמו. זוהי השבּעה, שורה אני שורה אתה, ‘הוי מוהננה’ מעל ‘הוי אני’, השבּעה להתאבד בחנק”. שיר חזק ביותר של ישורון המוקדם, הנה:

    “אתה צריך למות הפעם, הוי מוהננה / אני צריך למות הפעם, הוי אני / בחבל זה את צוארך ארוז נא, הוי מוהננה / בחבל זה את צווארי ארזתי, הוי אני / אתה צריך בו להשחיל, הוי מוהננה / אני צריך בו להשחיל, הוי אני / את כל ימיך עד אחד, הוי מוהננה / את כל ימי עד אחד, הוי אני / רק אל תֵּחַת, רק אל תֵּחַת, הוי מוהננה / רק לא אֵחַת, רק לא אֵחַת, הוי אני / מה חבל – רק קור עכביש הוא, הוי מוהננה / מה חבל – רק קור עכביש הוא, הוי אני / מאב אל בן מביט הוא, הוי מוהננה / מאב אל בן מביט הוא, הוי אני / את ריח אבא כי הבאיש, הוי מוהננה / את ריח אבא כי הבאיש, הוי אני / חיק-חוק רק אל תנאוק, הוי מהוננה / חיק-חוק רק אל אנאוק, הוי אני / החבל לא ירחיק חנוק, הוי מוהננה / החבל לא ירחיק חנוק, הוי אני” (תל אביב, 29.3.1937).

    חג פסח על כוכים שמח לכל קוראי “סלונט” וחג אביב מתחדש ומאושר לכולם: יהודים, מוסלמים, נוצרים ובני אדם באשר הם, ממש כפי שסבר אבות ישורון.

     

     

     

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית