באחד הדיאלוגים בספרו של הרמן הסה "נרקיס וגולדמונד", גולדמונד איש היצר והיצירה, מקבל משימה מנרקיס, חברו משכבר הימים. נרקיס, אב המנזר, מורה לגולדמונד שזה עתה חזר משנים של נדודים והוללות, להתמיד בתרגילים יומיים של תפילות ומזמורים. גולדמונד מנסה להשרות על עצמו את מצב הרוח המתאים לאמירת תפילת אבינו שבשמים ומזמור למרים, אבל מדי פעם מחשבות טורדניות מונעות ממנו להשתקע בוידוי.

"עליך להוסיף להתפלל", אמר נרקיס, "הבטחת ועליך לקיים. אין לך להרהר בכך אם שומע האלוהים את תפילתך או אם נמצא בכלל האלוהים כפי שהנך עשוי לתאר לך. אין לך גם להרהר אחר בכך, אם עבודתך היא מעשה ילדות. לעומת זה שאליו מכוונות תפילותינו, הרי כל מעשינו מעשי ילדות. עליך לאסור על עצמך בהחלט מחשבות הריקנות הטפשיים הללו בשעת התרגיל. עליך לאמר את תפילת אבינו שבשמים ואת המזמור למרים, להתמכר ולהתמלא מהן, כפי שגם בשעת זמרה או נגינה על הנבל, למשל, אינך רודף אחר רעיונות עויונים מחוכמים כלשהם, אלא מפיק צליל אחר צליל, נקי ושלם ככל שכוחך מגיע. כשאדם מזמר, אינו מהרהר למשל, אם השירה היא בזבוז זמן, אלא הוא מזמר. כך תהא נוהג גם בתפילה." (הרמן הסה, נרקיס וגולדמונד, תרגום יעקב פיכמן, עמ' 258, בשינוי קל של התרגום לאור המקור הגרמני).

בין נרקיס לגולדמונד מתפתח דיון על התפילה כפרפורמנס. גולדמונד חושב על התפילה כביצוע של דברי שבח לאלוהים. לדידו, תפילה דורשת קבלה של הנחות על טבע האל ומהות התפילה. אך דווקא נרקיס, הנזיר ואיש המחשבה, מלמד אותו כי התפילה היא הפקה אמנותית. היא ביצוע שלם ללא מחשבה ותכלית מחוץ לעצמה.

שתי תפיסות של פרפורמנס, האחד כהפקה והשני כביצוע, יכולים להעמיד את האמרה הידועה "מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה". מי לא מכיר? קצר, קליט ומתאים לקישוט מסדרונות בית הספר. ביטוי שמודיע על ומקדם את פני עונת הקרנבל היהודי. אבל "משנכנס אדר" הוא אחיו התאום של "משנכנס אב", ביטוי פופולרי קצת פחות. כך האמרה מופיעה במסכת תענית: "אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה." אני רוצה להציע דרכים שבהם אפשר לקרוא את ההנחיה "משנכנס אדר" או "משנכנס אב" דרך ההבדל שבין ביצוע להפקה.

ראשית, אני רוצה לדחות כמה אפשרויות למרות שהן בהחלט סבירות. אולי זוהי רק "הזמנה למסיבה" שמגיעה יחד עם "הזמנה למפגש אבלים". מודעה, לא ציווי, לא המלצה, אלא טקסט מידעי קצרצר. יש עוד אפשרות. משנכנס אב ואדר אלו שני היגדים נורמטיביים המצווים על רגשות פרטיים ועל אופני ביטויין הפומבי. מי שקורא את ההגידים באופן נורמטיבי, ומבקש ליישם אותם, עלול להקלע למצוקתו של גולדמונד עם שאלות טורדניות כמו: מה אם אני לא מרגיש אבל? מה אם אני לא מסוגלת לשמוח? האם זה הזמן לשמוח? שאלות הללו אלו עולות בגלל הפער בין הפרטי לקיבוצי או מתוך התרעמות על עצם הרעיון שהעונה או אפילו הזמן כשלעצמו יכול להכתיב הלך נפש.

 אבל מה אם "משנכנס אדר" היא בבחינת הוראות במה? כך כתב המחזאי: כשנכנס אדר, עליכם להרבות בשמחה, ואז כשנכנס אב, עליכם להמעיט בשמחה. אם תרצו, סימולקרה של רגשות לכבוד עונת הקרנבל ועונת האבלות. אזכיר שמי שחושב כמו גולדמונד ידאג: האם אני באמת שמח או אבל? ובתוך כך הביצוע ייפגע. כך לא נראית שמחה, כך לא מרגיש אבל. כך לא מתנהג שחקן.

אם בהוראות במה עסקינן, אזי שחקנים מיומנים יוכלו להכנס לשמחה ואבלות על פי דרישה מבלי להסתבך. מי שחושבת כמו נרקיס, תעלה על במת אב או אדר באוירה שונה בתכלית. באדר היא תכוון להפיק שמחה, נקיה ודרמטית. מופע טוטאלי. בלי להרהר אם זה בזבוז זמן. אם זה מותר. אם זה ראוי. אם זה פוגעני. אם זה צריך. וכניסתה אל אב תהיה מוקדשת להפקת צליל יגון מנבל הכאב בלי לחשוש שאולי האבל הוא רק בכאילו, לא מספיק עמוק, או מיותר.

ובכל זאת, לא פתרתי את עומק בעית השמחה והאבלות על פי דרישה, רק אמרתי משהו על האיך ולא נגעתי בשאלת הלשם מה. יכולות להיות לכך שתי תשובות, האחת תועלתנית והשניה אירונית.

התשובה התועלתנית גורסת שכמו מערכת חיסונית שמתאמנת על הגנה מפני צינון כדי להיות מוכנה בבוא העת להתמודד עם דלקת ריאות, כך חשוב לתרגל באופן סדיר שמחה ואבלות. יום הזכרון, חנוכה, תשעה באב ופורים, בין שאר הזמנים הציבוריים, הם תחנות שבהן צריך להפיק ביצוע רגשי מסויים הן ברשות היחיד והן ברשות הרבים. התרגול של שרירי השמחה והיגון ישמור על הבריאות הפרטית והקולקטיבית ותכין אותנו לאירועים פורצי שגרה, רעים ואף טובים. לפי ההיגיון התועלתני, אם גם ככה היחיד והציבור נתונים בטלטלת אבל, יגון או שמחה, אולי אפשר לדלג על הביצוע המלאכותי. אולי יש זמנים בהן אין צורך להרבות באופן מלאכותי בשמחה או במיעוטה.

התשובה האירונית היא שההתמסרות להפקת רוממות צוהלת ויגון קודר היא קריאת תיגר על המציאות. האָבֵל מסרב לקבל את חוקי החברה הרגילים. הוא לא מסתפר, לא מתקלח, לא מברך את רעיו לשלום, לבוש קרעים ויושב על הקרקע. מי שנתון בשמחת הקרנבל, גם הוא פורץ את גבולות החברה בדרכים כמעט מקבילות, גם הוא עלול לשבת על הקרקע, ללכת בשיער פרוע או ללבוש קרעים. האבלות והשמחה מזלזלות במנהגים ונימוסים מקובלים, אבל הם גם מצבי תודעה שקוראים תיגר על המובן מאליו אם מתוך תהומות היאוש והסבל או מתוך רוממות הרוח על קצה השגעון. מי שמבקש לחוות את הכוח המערער של מצבים קיצוניים אלו, מי שמרגיש שמצבים אלו מחוייבים על מנת להחזיק את הזמנים שבין לבין, יקבל בברכה את הוראת המחזאי להכנס לשמחה או למעֵט בשמחה. הוא ירים את כלי הנגינה המתאים ויתן דרור למרד שבאבלות ובשמחה.

פתחתי בדבריו של נזיר פרי דמיונו של הרמן הסה, ועליהם אוסיף את דבריו של נזיר פרי דמיונו של אומברטו אקו. בסצינת הסיום של  "שם הורד", חורחה העיוור יושב בספריה ומסביר לגוליאמו מבסקרוויל מדוע קודם גנז ואז הניח רעל בין דפי הקומדיה לאריסטו:

"כמה מוחות מעוותים כשלך היו מסיקים מספר זה את הסילוגיזם האחרון, שהצחוק הוא כביכול תכלית האדם! הצחוק משחרר את הנבל מפחד אך לרגעים ספורים. אולם את החוק אוכפים באמצעות הפחד, ששמו האמיתי היה מורא אלוהים. ומספר זה יכול היה להימלט ניצוץ שבו היה לוציפר מבעיר מחדש את העולם. ואת הצחוק היו מגדירים כאמנות חדשה, לא נודעת אפילו לפרומיתיאוס, שתכליתה לעקור את הפחד מן הלב." (אומברטו אקו, שם הורד, תרגום עמנואל בארי, עמ' 388).

חורחה הקנאי מבועת מהרעיון שצחוק הוא אמנות חתרנית. ההשוואה התלמודית בין אב לאדר מסייעת בידי לטעון שהאבלות חתרנית לא פחות. אפשר לשקוע בדיונים אינסופיים על איך והאם לסמן את חודש אדר על רקע אבלות מתמשכת. או לטעון שחלפו ימי הזוהר של האבלות של חודש אב. חתרני יותר לבחור לשהות במצבים המשלימים של אדר ואב ולתת להם לפרוץ את גבולות המובן מאליו.

כאן המקום להרים גבה. אולי לא צריך לתת משקל רב מדי לתורתם של שני נזירים פיקטיביים? אולי דבריהם על התפילה כנגינה על נבל ועל הצחוק כאש פרומתאית הם דימויים נהדרים אבל לא יותר מזה? אכן, רוב מסיבות פורים אינן הפקות של שמחה יוצאת מגדרה ורוב הטקסים אינם רגעי שכול משני תודעה. אולי, חזרנו לנקודת ההתחלה ויש לראות בהיגד "משנכנס אדר מרבים בשמחה" משפט נחמד לשלט בכניסה למתנ"ס ולהסתפק בזה?

אולי. ובכל זאת, אני אמשיך להרהר במשנכנס אדר כהוראות במה. גם אם אין שחקנים שמבצעים את המחזה, הוא ישנו כפוטנציאל ביצועי. מספיק לדעת שאפשר, באופן תיאורטי, לנסות ולבצע את השמחה והאבל, באופנים הטוטאליים, המופעיים האלו, בשביל שבפעם הבאה שאקבל הודעה בדבר מה שצפוי במוסד כזה או אחר לרגל פורים (או תשעה באב), אוכל לדמיין, ולו לשבריר שניה, איך היתה יכולה להיראות, ואיך הייתי יכולה להרגיש, אם הייתי יכולה, מצליחה ורוצה לבצע את המחזה התלמודי.