גלית לידסקי-יפה

"הרואה ברוחות", טוטם ספרים, 2012.

"הרואה ברוחות", הרומן יוצא הדופן של גלית לידסקי-יפה אשר ראה אור בהוצאת "טוטם" ב-2012, הפעים אותי.

ראשית, התקשיתי לעכל את העובדה שכתבה אותו סופרת ישראלית במקורה. הספר עוסק בנושאים כה "אחרים" מן המקום הזה, "שלנו," עד שלא הבנתי כיצד הגיעה אליו המחברת.

שנית, חשתי שהוא כמו הוכתב ללידסקי-יפה, ומיד ארחיב: הספר שוזר מיסטיקה והארה עמוקה – או ליתר דיוק, הארות-חיים רבות, מעמיקות – אודות לנה, ילדה-אישה בעלת כוחות מיוחדים – אם תרצו, כוחות מולדים, נדירים מאין כמוהם – המצליחים לעזור לכל מי שנקרה בדרכה לגלות עוד אודות נשמתו מגלגוליה הקודמים. כוחה של לנה, לדידי, איננו רק ב"ידע" המולד שלה, "המוקדם," כי אם ביחסי האנוש שלה עם בני אדם – וליתר דיוק, עם כל בני האדם המגיעים לפתחה, הנעזרים בה ובכוחותיה.

ישנו משהו מהפנט, רב-גוני מאין כמוהו, בכתיבתה של לידסקי-יפה, עד שהדימוי שעלה במחשבתי בזמן הקריאה בספרה היה דימוי של "קשת בענן." בפרקים מסוימים ממש הצלחתי לראות בין המילים דימוי של קשת בענן בשמיים, כזו המבריקה מעל לראשה של לנה, ועל כן, במקביל, גם מעל לראשיהם של מטופליה.

כמו כן, נותרה בי שאלה לא פתורה: האם כוחותיה של לנה – וכוחותיו של כל "הילר," "בעל כוחות" כזה או אחר, לשם העניין – הינם למעשה ברכה או שמא קללה? האם לא הייתה רוצה לנה מעט לנוח מעצמה, לנפוש מעת לעת מכוחותיה ולהיות, בתמצית ההגדרה, "רגילה"?

אסיים כפי שפתחתי: היממה אותי העובדה שהסופרת הינה ישראלית (גם אם על פי הביוגרפיה שלה היא גרה כעת בארצות הברית) היות והספר הוא כה אוניברסלי במהותו, בשפתו ובמושאיו ועל כן ראוי שיתורגם לאנגלית ולשפות רבות אחרות וייקרא על ידי אנשים בכל העולם – לא רק קוראי עברית.

לספר יש כוח – הגדרה מדויקת בהקשר לנושאו – רב, המצליח ללכד את הקורא סביב שורותיו ואיננו "נגמר" – גם לא עם סיומו.

כוחו בכך שהוא "נשאר איתך" הלאה, גם הרבה לאחר שסיימת לקרוא בו. הן דמותה של לנה, הן דמויותיהם של מטופליה, נותרות איתך ואתה מרגיש כלפיהן רגש חזק – מעין קשר עמוק, המלווה בה בעת במידה של רתיעה, של פחד, מיכולותיה של לנה ומתגובותיהם של מטופליה.

ראוי עוד לציין ש"הרואה ברוחות" הינו רומן הביכורים של לידסקי-יפה, וככזה, הוא מותיר טעם עז של "עוד" מן הכותבת הזו, אשר סגנונה שונה כל כך מכותבות – ומכותבים – אחרים בעת הנוכחית. הוא לא רק עז-מבע, כי אם גם מעמיק בתובנותיו ומשעשע עד מאוד (ראה עמוד 340 בשורה הראשונה, למשל, בה כתוב: "לגביה בודהה היה בכל מקום – בעליונים או בתחתונים"). תובנות מעין אלו מעידות הן על חוש ההומור של המחברת, הן על החוכמה הטמונה בה ובדמויות שיצרה ומציגות את שלל אפשרויותיה – אם תרצו, "המכשפות" – ואת יכולותיה לקחת דבר פשוט, כה טבעי (כמו כניסה לשירותים) והפיכתו למעין קדוש (עם הכנסת המחשבה – ותמונת המחשבה – של בודהה, במקרה זה).

לסיכומו של עניין, מ"הרואה ברוחות" יוצאים עם תובנות, עם מחשבות ועם רגישויות מגוונות אודות העולם הזה, מקומנו בעולם הזה, זמניותנו ועל-זמניותנו.

הוא איננו רק ספר העוסק בין היתר בגלגולי חיים ובגלגולי נשמות, כי אם ספר הממשיך להתגלגל – בדרכים כה רבות – לאחר הקריאה בו במחשבותיו של הקורא, ובכך הוא מעניק את מתנת ההבנה האלוהית-קיומית גם לזרים גמורים, הנחשפים לראשונה לסיפורה האחר, הרב-כוחי, של לידסקי-יפה.