close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הדיסטופיה בשירות מציאות חסרת פתרון - Post Image
    • הדיסטופיה בשירות מציאות חסרת פתרון
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 16.12.19

    “נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות” | עורך: אורציון ברתנא
    מערכת: תרצה גולדשטיין, רן יגיל, רמי קמחי, גליון 3, אוקטובר 2019.

    למרות העשייה ארוכת השנים של אורציון ברתנא כחוקר ספרותי חשוב, בין השאר במחקריו על סופרים כמו יצחק אורפז ויורם קניוק, כפרופסור לספרות באוניברסיטאות שונות, כיו”ר אגודת הסופרים ועורך מאזניים לשעבר, ובמיוחד כסופר ומשורר שפרסם, כמדומני, עד כה לפחות  15 ספרי שירה ופרוזה, הוא טרם הצליח למקם את עצמו כחוקר במעמד שיש נניח למנחם פרי, יגאל שוורץ, גבריאל מוקד ודן מירון או שהיה לגרשון שקד המנוח. למרות חשיבותו, הוא נדחק קצת לשוליים של הסצנה הספרותית, אולי משום שבחר להיות מה שכינה פעם עמרי הרצוג ב”הארץ” כ”דון קישוט… אביר-נביא הבלתי מובן, החתרני והסרבן של הספרות העברית.”

    ואולי זה קרה בשל העובדה שברתנא בחר לעסוק במודע בשוליים יותר מאשר בקאנון. התופעה הזו חוזרת על עצמה גם ב”נכון”, כתב העת שברא יש מאין, העוסק באוטופיה ודיסטופיה, שבו הוא מניף מחדש את דגל ספרות המדע הבדיוני (ברתנא הוא ממקימי האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה), שהוא חסיד שלה כבר שנים רבות.

    ברתנא סבור שאוטופיה, דיסטופיה ומדע בדיוני צריכים להיות חלק מלימודי הליבה בכל מערכת חינוך. כיוון שזה עדיין לא קורה, יזם ברתנא את פרסומו של כתב העת “נכון”, העוסק בסוגיות הללו. מבחינה זו, “נכון” רואה אור בזמן הנכון, כדי להעניק רוח גבית לז’אנר שלא תפס מספיק תאוצה על מדף ספרות המקור. רבים אולי שכחו שדווקא ספר אוטופי, “אלטנוילנד” של בנימין זאב הרצל, היה זה שתרם תרומה משמעותית לחזון הציוני ולהקמת מדינת ישראל, אבל הספרות העתידנית עצמה נשארה קצת מאחור ודי בשוליים של הספרות העברית.

    מדובר כבר בשלושה גליונות של כתב העת “נכון” שראו אור, ובמציאות לעומתית בנושא התיקצוב התרבותי והספרותי, זהו ללא ספק הישג שמעיד על נחישותו של ברתנא. בדבר המערכת של כתב העת כותב ברתנא, ש”נכון” מוקדש לשאלת הגאולה מול החורבן. “אנחנו חיים בתקופת מעבר. התרבות, כפי שנדמה לנו שאנחנו מכירים… עומדת להשתנות שינויים מדהימים… עד שזה יקרה, אוטופיה ודיסטופיה הן שתי דרכים לעיתים נוגדות, לעיתים משלימות, לענות תשובות עומק על שאלות המשמעות שלנו כאן” (עמ’ 5), כותב ברתנא.

    אמנם אינני נמנה עם החסידים המובהקים של ספרות דיסטופית, אבל רומנים קלאסיים נהדרים כמו “1984” של אורוול או “עולם חדש מופלא” של האקסלי, או “בדרך לעין חרוד” של עמוס קינן, בעיקר השניים הראשונים, נשארו חקוקים בזיכרוני. יצירות אורווליאניות כאלו ונוספות בז’אנר הזה, שינו את מפת הספרות העולמית והישראלית ויכולות להוות מודל לכיצד לכתוב ספרות עתידנית, אפוקליפטית, דיסטופית או איך שנקרא לה. מצד שני, יצירות של סופרי מדע בדיוני מובהקים כמו אסימוב, היינליין ו-וולס, דיברו פחות אל לבי ואינני קורא בהן עוד.

    כתב העת “נכון” משלב בין מסות, בחלקן בהחלט מאירות עיניים, ובנוסף סיפורים ושירים בסוגה בעיקר הדיסטופית. מן המאמרים, ובעיקר זה של תום בייקין-אוחיון, למד הקורא שהסוגה האוטופית, שהתברכה ביצירות כמו “אוטופיה” (תומס מור), “עיר השמש” (טומאסו קמפנלה), “מסעות גוליבר” (ג’ונתן סוויפט) ואחרות, כמעט ופסה מן העולם, ואת מקומן תפסו בימינו יצירות דיסטופיות, העוסקות בתמודדות של היחיד עם סיטואציה שאינה ברת שינוי למעשה. “ברגע שאוטופיה נדרשת להתמודד עם שאלת הפרט ומשיבה בכפייה – היא הופכת לדיסטופיה (עמ’ 109),” כותב תום בייקין-אוחיון.

    ואכן, בעולם שהופך יותר ויותר כאוטי, ושבו כל אחד מהקטבים החברתיים והפוליטיים שבו, “רואה את האוטופיה של האחר כדיסטופיה של עצמו” (109), עולם שנתיניו נוטים יותר ויותר למעשי ייאוש מוקצנים, כמדומה שהדיסטופיה היא סוגה שיכולה להפוך ללהיט ספרותי בתיאור מציאות חסרת פתרון. “הפסקנו לחלום”, טוען המאמר, ולכן קשה לכתוב בימינו אוטופיות, מצד שני, הן שוב חיוניות כדי לעורר חשיבה מחדש על החיים ועל העתיד.

    בתחום הפרוזה, מפרסם אופיר טושה גפלה סיפור על החיים התזיזתיים הצפויים לנו בעיר עתידנית המשנה ללא הרף את פניה: מקומות, רחובות, אנשים. מה שהיה אתמול לא יהיה כבר מחר, ואפילו לא בעוד שעה קלה. מרוב שינויים מהירים, אדם לא ימצא את ביתו ותינוקות רכים יתפתחו במהירות שכזו, שכבר בגיל עשר תצמח להם השערה הלבנה הראשונה. הקצב המואץ יגרום, כמובן, לכאוס מוחלט.

    בחוברת אפשר למצוא גם סיפורים של דורית זילברמן, אור ארנסט, מאיר עוזיאל, רמי קמחי, גיל דלסקי, שחר גבאי, רז גרינברג; שירים של הרצל חקק, רונית בכר שחר, ספיר יונס, יאיר בן חיים, אלי יונה, ברכה רוזנפלד, יודית שחר ורחלי אברהם-איתן; מסות של אהרון האופטמן (עוסקת בתרחישים של עולם התעסוקה העתידני), דורון פולישוק, שגיא אלנקווה ויבשם עזגד.

    אחת מגולות הכותרת של החוברת היא “האמת על האי טריסטאן דה רוניה”, סיפור לא ידוע של זאב ז’בוטינסקי, שהתגלה על ידי מאיר עוזיאל ומתפרסם כאן. מדובר בסיפור עתידני שנכתב בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת ומתרחש בשנת 1998. הסיפור נכתב בצורת דו”ח ששולח עיתונאי, שהצליח להסתנן לאי עונשין שאליו נשלחים פושעים, מעין אוסטרליה של פעם בזעיר אנפין. סיפור זה מעיד לא רק על כוחו של ז’בוטינסקי, מייסד התנועה הרביזיוניסטית, כסופר, אלא מצביע על ההבדל התהומי בינו לבין כמה מממשיכיו בימינו.

    את סיפורו של ז’בוטינסקי אפשר לקרוא גם מבעד למשקפי החוק, ולמצוא בו שורות דו-משמעיות הרלוונטיות גם לזמננו. וכך כותב ז’בוטינסקי: “יש ויש מקרים, כאשר הדרך היחידה לתיקון חוק מיושן הוא הפרת-חוק נועזת” (44). ועוד ציטוט רלוונטי בהקשר הזה: “הוא בעצמו מפיר אמנם את החוק. אך מכאן אינו מסיק שום הלכה – שהחוק והשלטון אינם נחוצים. אדרבא, הוא נוטה דווקא לחשב את הפרת הסדר החוקי לזכות אישית, המיוחדת לו לבדו; אך, בדרך-כלל, ה’סדר’ הכרחי בעיניו – וכמובן, אין סדר בלא שלטון” (51-52).

    שורות נבואיות שכאלו הן מה שכונה מ.ש.ל. מה שהיה להוכיח כדי להצדיק את נחיצותה של הספרות העתידנית. גם אם יחלפו שנים רבות, אולי יבוא בעתיד הקורא, שיחפור ביצירות הללו ויגלה בהן פנינים ספרותיות שפיעמה בהן רוח הנבואה.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית