close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • האשכנזי האחרון - Post Image
    • האשכנזי האחרון
    • ניקולא יוזגוף-אורבך
    • התפרסם ב - 26.09.19

    “המשורר האשכנזי האחרון” | אילן ברקוביץ’
    הוצאת פרדס, 2016, 57 עמ’.

    התרבות הישראלית בת זמננו היא תרבות אוריינטלצנטריסטית. כלומר, כזו המעמידה את המזרח ותרבותו במרכזהּ ובמוקדהּ בתחומי המוסיקה, הקולינריה, תרבות הבידור ובין היתר גם בשירה, בפרוזה ובתחומים נוספים, בעוד שכל מה שאיננו מזרח נדחק למעגלים המשניים ולשוליים. הוכחות לטענה, שעשויה לקומם רבים, ניתן לצרף בנקל, ודי יהיה אם נבחן את מוצאם של הזמרים המופיעים בטקסים הממלכתיים בישראל ואת סגנונם המוסיקלי כדי להעלות חיוך רחב ואקרובטי על שפתיה של שרת התרבות, מירי רגב. גם ההרכב המוסיקלי וסגנונו בחתונות, במסיבות מועדונים ובאירועי בית הספר אף הוא באופן בולט נוטה מזרחה. תמונה דומה, אם כי פחות מובהקת, ניתן למצוא, בין היתר, בספרות העברית אשר בשני העשורים האחרונים נטתה קדמה או אם תרצו מזרחה, והחלה להלל ולשבח את תרבות המזרח, כתיבה מזרחית, שיח פואטי מזרחי וכנגזרת מכך גם חבורות יוצרים מזרחיות כגון חבורת “ערס-פואטיקה” שזכתה לפרסום ולפרסים ויוצרים כארז ביטון, אלמוג בהר, מתי שמואלוף ואלי עמיר שדחקו מהקאנון התרבותי הלאומי, כך נדמה, יוצרים מוכשרים שלא זכו להיוולד בארצות האסלאם, או שזכו אך לא ביקשו להשתמש במזרחיוּתם כפלטפורמה למינוף הקריירה התרבותית שלהם.

    לאור זאת, אין תימה אפוא, שהמשורר ומבקר הספרות בעיתון “הארץ”, אילן ברקוביץ’, בחר לכנות את ספרו האחרון בשם “המשורר האשכנזי האחרון” (פרדס, 2016). אחרון לא רק על שום השמד הגדול שכירסם ביהדות אירופה, אלא בעיקר כי בישראל המותג “אשכנזי” נדחק אחורה אחורה בתור, והפך לשם גנאי הנלווה לשמאלני, מתנשא, תל אביבי ומצביע מר”צ, עד כדי כך שחלק מהאשכנזים כיום מצניעים את אשכנזיותם, לטובת אימוץ האוריינטלצנטריזם שהפך רווח ומבקש לבסס את עליונותו במרחב התרבותי בארץ. מסופקני כי ברקוביץ’ יסכים עם דברים אלו, אך מספרו עולה, ספק במודע ספק שלא במודע, קריאת מחאה להתעוררות אשכנזית. אם תרצו, למרי תרבותי אשכנזי.

    בספר שמכיל 60 עמודי שירה, המשורר משרטט כרוניקה של זהות אשכנזית בישראל 2016, אומנם אליבא דברקוביץ’, אך סבורני כי רבים יוכלו להזדהות איתה. כך למשל, המשורר מקבל בהכנעה את הטענה שתרבות אשכנז התנוונה “לא פלא שהמשוררים המזרחים אומרים/ שהוא נצר אחרון/ לתרבות שהתנוונה” (עמ’ 11). במקום אחר, בשיר “ואלה שמות המשורר האשכנזי האחרון” (עמ’ 18) ברקוביץ’ כותב על ההקנטות והגזענות ממנה סבל בילדותו בבית הספר בחולון, בשל מוצאו האירופאי:  “גבינה לבנה,/ גבינה חמישה אחוז,/ קוטג’,/ לבקן…לאחרונה, כשבילה עם בני משפחתו ביום הבחירות / בשווארמת שמש הכשרה ברמת גן, פגשו אותו מי שהזדהו/ כמצביעי ביבי. ‘אתה יש לך פרצוף של מצביע מרצ’…” תגובתו של המשורר האשכנזי האחרון נוכח הגזענות המוגלתית שהושפרצה לעברו קבל עם ושווארמה היא תבוסתנית, אך משהו בתוכו כבר מסרב להשלים עם הבריונות: “מישהו מהם אמר לו וכך מצא עצמו שוב מחדש …נרגש בחזרה מתחבא בארון/ הו המשורר האשכנזי האחרון,/ פתח כבר את הדלת!”. ברם, חרף הבטחותיו לעצמו שייצא מארון האשכנזיות ויתגאה במוצאו, נראה כי דרכו לשם עוד ארוכה או לפחות עתירת קונפליקטים, שבין היתר באים לידי ביטוי בשיר ששמו ‘שחומת עור מפלרטטת עם המשורר האשכנזי האחרון” (עמ’ 16) בו תימניה שמפלרטטת איתו מתריסה בפניו “זה אשכנזי לי מדי” והוא בתגובה “נעלב עד עמקי נשמתו”. וקשה שלא לתהות על שום מה נעלב המשורר? האם על כך שאשכנזיותו נחשפה והיה כולו ערום ועריה? האם משום שנדחה על ידי האליטות החדשות, על שאינו מותאם לקודים החברתיים-תרבותיים החדשים? והלא כבר התרגל לכך, לדידו, כבן ליוצאי רומניה, “הוא אשכנזי סוג בי”ת./ יהודי רומני , המרוקאי של האשכנזים,/…לא באמת שייך לשולחנות הספרותיים האליטיסטיים, / לא ממולח מספיק כדי להיות מלח הארץ” (עמ’ 17).

    אם לא די בכל המתואר עד כה, המשורר האשכנזי האחרון מציג עצמו ככישלון אבולוציוני, ככל שהדבר נוגע למרחב הלבנטיני: “המשורר האשכנזי האחרון/ מתכונן לקיץ, גם קירח, גם לבן, / גם שמנמן, אין לו סיכוי בחוף הים” (עמ’ 15) אפילו גרגריו הזהובים של חול הים שורפים אותו ומבקשים להדירו מהמרחב לנהוג בו באפליה על היותו לבנבן, נטע זר בארץ המדבר: “בשר רופס, / עומד בתור למשרפות, בחום/ אפילו החול נגוע בגזענות/ מצד הגרגרים” (שם).

    בל יטעה הקורא ויחשוב כי הדוגמאות שהובאו עד כה הן עיקרי שירתו של ברקוביץ’ בספרו זה. כלל וכלל לא! המשורר האשכנזי האחרון עוסק בספרו באופן כפייתי בעברו, וליתר דיוק בעברה של משפחתו ובעברה של יהדות רומניה. לא חלילה לאורך השנים כמו היה היסטוריון או רומנטיקן, אלא בפרק זמן מצומצם ואפל מאוד, מצומצם ואפל מדי. המשורר האשכנזי האחרון עוסק בשואה, ובה בלבד. המשורר, בין שכיוון לכך ובין שלאו, מציג את השואה לתפיסתו כמאורע שעיצב את האשכנזים בישראל כיחידה קולקטיבית נבדלת בעלת מכנה משותף. בעשותו כך, חטא ברדוקציה ובהתעלמות מכל עברה המפואר והעשיר של יהדות אשכנז, מכל הישגיה וקורותיה. הכול דחס וכיווץ ל-5 שנים. אך נדמה שכך נוח לו, להיות האחרון לפצוח ברקוויאם פואטי על יהדות אשכנז שהיתה ואיננה או שהיתה וכעת נחבאת ונפגעת מהמזרחים בארץ. בשיר “המשורר האשכנזי האחרון נכנס לסרטים” (עמ’ 25) הוא אף קושר בין הטלאי הצהוב לזהות ושורשים, ובכך מצהיר לפני קוראיו כי השואה והקורבנוּת היא זהותו: “המשורר האשכנזי האחרון/ לוקח שתי חתיכות בד וגוזר אותן/ בצורת משולשים אותם הוא מדביק על/ החזה כטלאי צהוב. עכשיו עיניו של הילד במראה/ משתקפות מעיניו ועכשיו גם לו סוף סוף יש שורשים.” יתרה מזו, המשורר האשכנזי האחרון סבור ש”מאורעות השואה צריכים להאסף לכדי ספר תנ”ך חדש” (עמ’ 27).

    למען הסר ספק, נהיר וברור כי המשורר האשכנזי תר בספרו אחר זהות, כזו שיוכל להזדהות איתה. לא אוריינטלצנטריסטית כגון זו המתהווה בארץ, לא חסידית או ליטאית כגון זו שהתפתחה באימפריה הרוסית ובאימפריה האוסטרו הונגרית במאות י”ח-י”ט, אלא חילונית, ובאופן לא מפתיע לקורבן האשכנזי-ישראלי שמקנן ומקונן בתוכו, שחש שזהותו נחותה, פחות נחשבת ופחות אהודה בציבור, נוח וקל להזדהות עם הקורבן היהודי מתקופת השואה. ברבים משיריו המשורר שב אחורה לתקופת השואה, אובד בינות מחנות כפיה ורדיפות, תר אחר סבו, שהיה ואיננו, “בוגר מחנה העבודה בכפיה במחוז טלאורמן בדרום רומניה” (עמ’ 28) ונובר באופן מתיש בארכיונים, פנקסי עדות, סרטי שואה ודפי עדות כמו כל חייו תלויים בהם. לעיתים באופן שמעיק גם על המשורר האשכנזי האחרון: “אתה אוהב את זה, נובר ברשימות, בזכרונות,/ באשפתות של ההיסטוריה, בשביל מה אתה/ עושה את זה? אל תכתוב את זה,/ זה סיפור גדול, צוחקת, אבל אתה,/ אל תכנס לזה (הוא נכנס לזה)” (עמ’ 38). ברם דומה כי למשורר קשה להיגמל מהולוקואליזם (holocoholism  (ממנו הוא סובל, והוא שב אל השואה כמו היתה מאהב או חבר טוב: “עמד מולי והחל בוכה/ שמא עומד אני לסלקו מעלי/ ביקשתי להרגיעו והודיעתיו: ליל כוונותיך/ הוא ליל כוונותי והמסע לתולדות עברך לא יתקיים בלעדי/ נרדמנו יחד על מיטה זוגית גדולה/ שוכבים על צד אחד שלה…” (עמ’ 40). ואף על פי כן, בעמוד 43 הוא מודה בעייפותו ולאותו מהעבר: “המשורר האשכנזי האחרון רוצה לקחת קצת הפסקה מכל/ הדבר הזה שנקרא שואה./ לא צריך למהר./ העצמות בקבר כבר לא זזות יותר…”,  אך אין זו הודאה שבסופה שינוי בתפיסתו, אלא זו הודאה למען ולטובת אלו שעשויים לחשוב שהמשורר אינו מודע לכך שאבד בעברו. קשה שלא לחשוב מה היה קורה לו הכל היו נוהגים וחושבים כמותו, ייתכן בהחלט שאז לא היה כותב רק כמשורר האשכנזי האחרון, אלא כאשכנזי האחרון בישראל (שמתגאה במוצאו). דומה אפוא כי בהצהרת ברקוביץ’ על היותו המשורר האשכנזי האחרון, הוא למעשה מצהיר גם על היותו אחרון למתביישים בזהותם או אחרון להמשיך ולחיות את העבר ולחוות את זהותו לפי תכתיביו. אפשר שבהיותו אחרון, ברקוביץ’ מבקש להעביר את השרביט  לראשוני האשכנזים בארץ שזהותם פחות גלותית ופחות נטועה בעבר. מתוך המשורר האשכנזי האחרון שמאס (אבל לא לגמרי) בעברו, עתידה לקום ולפרוח אשכנזיוּת ישראלית עכשווית, שצומחת מתוך חורבות אירופה ולא שוקעת לתוכן מרחק 3,500 ק”מ מהן, כזו שאף עשויה להוות אלטרנטיבה או לפחות יריבה ראויה למזרחיוּת הישראלית.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית