שני שירים והערה.

חלף עבר חג האהבה, אך לעולם לא מאוחר לכתוב על דברים שבינו לבינה:

אהובתי

גֵּרוּדַיִךְ מַטְרִיפִים אֶת דַּעְתִּי
עָמֹק תַּחַת עוֹרִי אַתְּ נִכְנַסְתְּ
אֶת מוֹשָׁבֵךְ שָׁם אֵיתָן בִּסַּסְתְּ
גַּם אִם לְעוֹלָם לֹא חָפַצְתְּ בְּרָעָתִי

וַאֲנִי מְגָרֵד אֶת עוֹרִי עַד זוֹב דָּם
לְעוֹלָם אֵינִי קוֹצֵץ אֶת צִפָּרְנַי
תַּחְתָּן נֶאֱסֶפֶת מֻגְלַת חַיַּי
אַתְּ גָּרַמְתְּ לִי לְפַקְפֵּק בִּהְיוֹתִי אָדָם

בְּתוֹכִי אַתְּ מְגַדֶּלֶת יְלָדַיִךְ
מֵחָזִי מַצְמִיחָה אֶת זוּג שָׁדַיִךְ
מִשְּׂפָתַי מְנַסָּה לְפַזֵּר אֶת חִיּוּכַיִךְ

נְשִׁימָתִי נְשִׁימָתֵךְ וְאַתְּ נוֹשֶׁמֶת אוֹתִי
מַהוּתֵךְ מִזְדַּחֶלֶת בַּמַּהוּת שֶׁל נִשְׁמָתִי
הוֹ! עַד מָתַי תִּחְיִי סְקַבְּיָאס אֲהוּבָתִי?

את הסונטה הקסומה והמזוויעה הזאת מצאתי בראש ספרו של ענן קֶניג "בחילה" (הוצאת עצמית – הוצאה לאור, 2020) שערך המשורר יקיר בן-משה. מבחינה מבנית היא מזכירה סונטה פטררקית קלאסית, חלוקה לארבעה בתים ארבע ארבע, שלוש שלוש וכו', אבל מבחינה תוכנית היא מזכירה דווקא סונטה שייקספרית בשל הבוטות והפואנטה שלה, ואפילו הייתי אומר סונטה שייקספירית רדיקלית על אסיד. כולנו, אוהבי השירה, זוכרים את סונטה 130 של ויליאם שייקספיר שזכתה לאינסוף תרגומים בעברית? הנה למשל התרגום הראשון שאני קראתי של מאיר ויזלטיר:

"עינֵי אהובתי אינן שמשות, / שׂפתיה אדומות פחות מדָם, / מוּל צְחור שלגים שָׁדָהּ שחום מעט: / כתַיִל השחור שְׂער קודקודה: / ורדים ראיתי, אדומים, צחורים, / אך גוֹן ורדים לֶחְיָהּ אינו שוזֵף, / ויש בשׂמים יותר נהדרים / מריח הֶבֶל פיה הנודף. / קולה אהוב עליי, אבל אדע / כי כינורות צלילָם יותר ערֵב: / עיני לא ראתה אֵלָה בצעדה, / אהובתי דורכת על עקֵב. / אף על פי כן, אהבתי שלֵמָה / וכל ההשוואות הן על בּלימה". ("פגימות", ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979).

את הבוטות הזאת המלווה בפואנטה לקח ענן קניג לסונטה שלו, אבל עד הסוף. מה יש כאן? כל החומרים הקיומיים האקזיסטנציאליסטים המהווים את החומר שהוא מיץ החיים והרגש: העור הגָרוּי, המוגלה, לכלוך תחת הציפורניים, הצמיחה של האישה מתוך הגבר שמחד אהוב ונאהב, אך מאידך גם מיוסר, תלוי ואפילו במידה מסוימת מסורס ומקולל. אלה חומרים קיומיים קשים. בזיעה, בדם ובגועל משוקעת האמת הפואטית. סונטה נעה ונאה, וטבעית לענן קניג הצורה הסגורה שפעמים רבות נראית כל כך מלאכותית אצל משוררים עכשוויים ולא משוחררת. כאן זה לא קורה. אולי כי ענן קניג עושה זאת באופן פשוט וחסר מאמץ, זה יוצא לו טבעי ולא געמאכט.

עוד הזכיר לי שיר זה סיפור גברי חזק ביותר של יצחק אוורבוך אורפז בשם "אישה קטנה" הלקוּח במקורו מתוך "עיר שאין בה מסתור" (הקיבוץ המאוחד, 1973) ופתח את האנתולוגיה החשובה "שלושים שנה שלושים סיפור – מבחר הסיפור הישראלי הקצר משנות השישים עד לשנות התשעים" (ידיעות אחרונות, 1993) שערך בשעתו זיסי סתוִי וכתב לה אחרית דבר מסאית פרופ' דן מירון.

בסיפור של אורפז אישה קטנה קוקטית בשמלה שחורה ושתי גומות בשם "ענת", בעיר דרומית, חודרת לחייו של גבר הקרוי "גומר", שנמלט מהמחויבות למשפחתו. בעבר עשה עבודה מחקרית ליקוטית על "על היפה כמפלצת", וכעת, בהווה הסיפור, בחר להיות בַּנַּאי משוטט במדבָּר המנסה לחסום את האורגניוּת הנשית המתפרצת באמצעות ליקוטי אבנים וסיתוּתָם, סֶכֶר קיומי הוא מבקש לבנות. האישה הקטנה חודרת לדירת המילוט של האיש בת החדר, שברירית היא נכנסת אליה בתחינה. היא רוצה ממנו ילד, אבל תחת לזה היא מתנחלת באותו בית לאדם אחד, ומתחילה לתפוח בהדרגה באופן סוריאליסטי ולא פרופורציונאלי כשהאיש צריך לצאת ולחזור בכל פעם כדי לספק לה מזונות. בהדרגה היא מאבדת את צורתה האנושית והופכת למעין מלכַּת טרמיטים תפלצתית ותובענית כמו הצמח הנודע הקורא "פִיד מי" במחזמר "חנות קטנה ומטריפה".

לבסוף היא כמובן תאכל גם את האיש עצמו, אך אין זה סיפור חוד-פואנטה מובהק אלא כוחו בהתפתחות ובהדרגה, ביחסים שבין הגבר לאישה בלי הצורך המלאכותי פעמים רבות במִשטור נוסח הפוליטיקאלי קורקט. זוהי אפוא האישה הניטשאנית הטורפת כול ואוכלת את הגבר בעולם מודרני. זהו מעין מעשה אדם וחוָה, אבל באופן תפלצתי; אם תרצו גרסה מעודכנת מודרניסטית חילונית של "האדונית והרוכל" של הסופר ש"י עגנון, בלי המשל על העולם הגויי וכנסת ישראל. כזאת היא גם האישה בסונטה הפוסטמודרנית של ענן קניג.

האישה בסונטה של ענן קניג היא ממנו ובו, מתוכו היא יוצאת ואליו היא באה, והכול מלֻווה בכאב הקיום ביקום. כשאמרתי לענן שיש כבר שם כזה לספר "בחילה", הרומן הראשון המשמעותי של ז'אן פול סארטר, הוא ענה לי ששלו בלי ה"א הידיעה, סתם בחילה באשר היא, עניין יומיומי, ואצל ז'אן פול סארטר זאת "הבחילה" בה"א הידיעה, ואכן אחרי הסונטה המוצלחת הזאת לא באות סונטות נוספות אלא מחזורי שירים יומיומיים ברצף, קצת ברוח המשורר אהרֹן שבתאי, אבל בפחות אובּייקטיוּת קרה ונתחנית. לא כל השורות מוצלחות במחזורים, פה ושם יש נפילות אל הבנאלי והראשוני, אבל יש גם שורות ארגמן יפות-יפות ששוות בהחלט ציטוט. הנה מתוך המחזור: "עונג שירה ואהבה", שיר ח' הקרוי פשוט "אהבה":

בְּתוֹךְ בּוּעָה יָשַׁבְנוּ דִּבַּרְנוּ
וּמִסָּבִיב
יִתָּכֵן הָיָה חֶדֶר
אוֹ אוֹטוֹבּוּס מְלֵא קָהָל
אוּלַי אַף הָיָה שָׁם מַפָּל
אוֹ חַיְזָר
אוֹ תְּהוֹם נְשִׁיָּה
אַךְ אָנוּ לֹא יָכֹלְנוּ לָדַעַת
כִּי בְּתוֹךְ הַבּוּעָה
הֶחְזַקְנוּ יָדַיִם
וְהָיִינוּ
שְׁנַיִם