close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הספצייליטה במוסד המשפחתי - Post Image
    • הספצייליטה במוסד המשפחתי
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 09.09.18

    בכל פעם שמצלצלים אצלה בדלת, אסתר קרפפן הקשישה (בת שמונים פלוס), הסובלת ממחלת ריאות ומשתמשת במחולל חמצן, מחביאה מהר-מהר באגרטל או בין הספרים של סאראמאגו וספר העוגות השלם של אוסם, את בדלי הסיגריות שהיא מעשנת בגניבה, בניגוד להוראת הרופאים, וכל זאת כדי שבתה הנרגנת לאה’לה לא תתפוס אותה בקלקלתה. הסיגריות הן החמצן של אסתר, אופנאית בפנסיה המעשנת כמו קטר. היא אשה צבעונית ואקסצנטרית מאוד הממלאת בנוכחותה, המרשימה בדרך כלל, את 230 עמודי הרומן של יוסי וקסמן.

    אסתר קרפפן ממשיכה למעשה את גלריית הדמויות הנשיות האקסצנטריות הקודמות של הסופר והצייר יוסי וקסמן, ובעיקר זו של בת גילה, גבריאלה אנגל, הקפואית הזכורה לטוב מהרומן הנהדר שלו “ליבשן”, שהפך אותי לאחד מאוהדי כתיבתו.

    אסתר האמיתית בבית האופנה שלה | © יוסי וקסמן

    אסתר וגבריאלה הן למעשה מעין ‘תאומות ספרותיות’. שתיהן קשישות בנות שמונים פלוס, שתיהן ‘כוסיות’ סוערות ופרובוקטיביות שלא מהססות לחזר אחרי צעירים מהן, לשתיהן לשון משולחת ואופי פרוע הבועט במוסכמות. הן עושות מה שבא להן ואיך שבא להן, ושכולם יקפצו. וקסמן הוא חסיד גדול של נשים קשישות, בנות שמונים שהן למעשה בנות בלי גיל. גיבורות כאלו הן הספצייליטה שלו.

    נקודת המוצא של וקסמן בשני הרומנים היא די דומה, אם כי בשניהם הוא לוקח את העלילות לזירה שונה. ב”ליבשן” זוהי זירת השואה ותופעות הלוואי שלה, וב”אסתר של הסיגריות”, שם מקסים לכשעצמו, זוהי בעיקר הזירה של מוסד המשפחה על צביעותו הגדולה ותחלואיו הרבים.

    ייחודו של הרומן הוא ברעיון העומד מאחוריו, המניע את העלילה ומעניק לה את צביונה. יום אחד מתבשרת אסתר, כאמור בת שמונים פלוס, על ידי סבתה המתה, בובע חנה, שבעוד תשעה חודשים היא תלד בת. אסתר מתקשה להאמין לבשורה הזו, כפי שאברהם אבינו ושרה אמנו צחקו בשעתו לשמע הבשורה שייוולד להם בן זכר כשימלאו לשרה תשעים שנה. אבל אם שרה היתה מסוגלת ללדת בגיל תשעים, על אחת כמה וכמה שאולי אסתר תצליח ללדת בגיל קצת יותר צעיר.

    הרומן של וקסמן אולי שאב את הרעיון המרכזי מהסיפור התנכ”י של אברהם ושרה, אבל בפועל הוא רחוק ממנו כמרחק ישראל של ימינו מארץ כנען של פעם. אין מדובר ברומן מיתי, אלא בסיפור פנטסטי המסופר בצורה כביכול רציונלית לגמרי, לפי ספירת השבועות להיריון, וכך עד לשבוע השלושים ותשעה. האם מדובר בהיריון אמיתי או בהיריון מדומה, על השאלה הזו תתקבל התשובה רק בעמודו האחרון של הספר המיוחד, אם כי הקצת ביזארי הזה, של וקסמן, הכתוב כמו ספריו הקודמים במשיכות צבע חזקות עם השפרצות הומור וסצנות משוגעות המתחרות לעיתים האחת בשנייה בטירוף החינני שלהן.

    יוסי וקסמן בתחפושת לוחם-שוורים שהדודה אסתר תפרה לו | © יוסי וקסמן

    ציר העלילה נע, כמובן, סביב ההיריון של אסתר, “סבתוש המטורללת” בפי הנכד שלה, שאף ניבול פה אינו זר לה (במיוחד חביבות עליה הקללות טפו וחולירע, אבל גם אחרות יתקבלו בברכה). אסתר אינה ממהרת לבשר על היריונה לבתה לאה’לה, מחשש שהיא עלולה לאשפז אותה באיזה מוסד. במהלך היריונה נזכרת אסתר בקורות משפחתה, שלושה-ארבעה דורות של יחסים מורכבים, ובקורותיה שלה – באמה הכנועה שאהבה עד סוף ימיה את בעלה הבוגדני, באביה שממנו סלדה ואולי קצת התגעגעה אליו כל ימיה, באחיה הדמנטי, בבעלה הרופס שאותו הכירה בזכות סיגריה ושהיה ספק סטרייט ספק הומוסקסואל נסתר, בשני ילדיה המתים, דודיניקה האוטיסט והתינוקת המתה שעליה אסור לדבר, ובבתה לאה’לה, שאותה לא ידעה לאהוב ושגם היא מתקשה להחזיר לה אהבה, באחיינה המיזנטרופ בנימין, ובנכדה ניר המספר לכולם שהוא שוכב עם נשים רבות אבל מסתיר סוד. וכן, בנספחים נוספים לעלילה כמו הערבי שאדי, שהופך לה כמו נכד מאומץ ועושה אצלה את כל התיקונים בבית וגם בנפש, המאהב הצרפתי קוק מסייה שכינה אותה מדאם פות, והמטפלת הפיליפינית שלה רקל המדברת עברית בבי”ת דגושה ולא חסרים לה טירופים משל עצמה.

    מבין גלריית הדמויות העשירה הזו אפשר לאהוב אולי יותר מכול את אסתר, אם כי לא תמיד באותה המידה, ולאהוב קצת פחות, כמדומני, את בתה המפונקת לאה’לה שלא מעוררת מספיק אמפתיה בקורא. אפילו ברצון להיכנס להיריון בגיל מאוחר, הבת מנסה לחקות את אמה.

    אסתר הגחמנית מגוללת באוזני העוברית העתידה להיוולד לה את כל מסכת חייה על כל האורות והצללים שלהם, הצלחותיה וכישלונותיה הלא מעטים, ומצפה ממנה להבנה שהיא תהיה לה, אם וכאשר, לאם מאוד לא שגרתית. “אוי, קטנטונת, אולי אמא’לה תמות בלידה ותשאיר אותך יתומה” (עמ’ 232), היא מנחמת אותה.

    מי שיקרא את הרומן ישאל בוודאי את עצמו, האם התינוקת הזו היא מעין תיקון על חייה הקודמים של אסתר, או שמא, לא עלינו, עונש מאוחר על חטאיה הרבים של אסתר, שהזניחה את משפחתה ואת ילדיה והיתה למעשה אמא די מזופתת. התנהלותה של אסתר מעידה לעיתים על מחשבה צלולה וחדה, ולעיתים מעוררת תמיהות האם היא נוטה לדמנציה כמו אחיה.

    “אסתר של הסיגריות” מכיל לא מעט סצנות שהיו עבורי מעין יהלומים ספרותיים. אבל מן העלילה המרכזית מתפצלות עלילות משנה לא מעטות, שלא כולן מגובשות די הצורך ולא כולן מצליחות להשתלב באותה המידה ברומן. למי שאוהב את כתיבתו המתפרעת של וקסמן, המזכירה לעיתים את סגנונו האסוציאטיבי-מתפרע של יורם קניוק, זה לא יפריע יתר על המידה והוא עשוי לסלוח לו על המעידות הקטנות הללו. אבל אם יצמידו לי אקדח לרקה ויחייבו אותי לבחור רק באחת משתי ה’תאומות’ הספרותיות הקשישות, אסתר או הליבשנית, אבחר בזו האחרונה, הקאפואית גבריאלה אנגל.

    יוסי וקסמן, אסתר של הסיגריות, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 247 עמ’

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית