לירית גרובר. הכתיבה "כמו חסד שמגיע"

בילדותך, רצית להיות אמנית, סופרת?

בילדותי רציתי להבין את סוד אהבתם של זוגות וותיקים שמטיילים בשדרה חבוקים.

האם את כותבת במכה אחת?

הרבה מן השירים שאני כותבת מגיעים באופן לא צפוי, ולרוב בשלמותם.

מאיזה מקום פורצת הכתיבה שלך?

אני חושבת שמפליאה. ביחס לכל.

האם את מסוגלת לא לכתוב?

התחלתי לכתוב לפני 5 שנים. ברגע של געגוע גדול, ברגע של שאלה, שיר פשוט הגיע. ארוך ושלם. מהר לקחתי דף ורשמתי אותו. מאז שירים מגיעים, ובכל פעם זה מרגש אותי, זה כמו מפגש עם חלק ממני, או משהו בעולם, שעד לפני רגע לא ידעתי את קווי המתאר שלו, ופתאום אני יכולה לחבק אותו. היום הכתיבה נוכחת מאוד בחיי, קצת כמו חסד שמגיע, ואת לא יודעת לכמה זמן הוא יישאר, אך יש לך איזו ידיעה פנימית שהמקום שלו עבורך הוא הרבה מעבר ליחידת הזמן המדידה שלו.

איפה את כותבת?

היכן שאני נמצאת כשמגיע שיר. זה יכול להיות בכל מקום.

מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

על אישיותי השפיעו יותר מכל הוריי האהובים. גם על הבחירה לפרסם את השירים. על כתיבתי אני חושבת שהשפיעו החיים, רגעים של מבט בהם מן הצד, ורגעי הקפיצה עמוק לתוכם.

מה או מי גורם לך השראה?

רגעים דקים בין אנשים, הטבע, הבית ואהובי נפשי.

האם כתיבה בסביבה מרעישה אפשרית עבורך?

יש משהו מאוד אישי בכתיבה, זה מפגש פרטי שמתקיים באותו רגע בתוכך והוא לרוב לא מתוכנן. במובן מסוים, כשזה קורה בסביבה מרעישה, יש בזה קסם מיוחד שמזכיר התכרבלות בשמיכה עם משקה חם, כשבחוץ יורד גשם.

האם את משתפת אחרים בטקסט לפני הפרסום?

לפעמים אני משתפת את מי שאני יכולה לזהות בתוך השיר, ובדרך כלל אני משתפת את הוריי ואת אהוב לבי.

איך אפשר לדעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

כשכמה ימים אחרי שהוא נכתב אני חוזרת לקרוא בו מתוך געגוע.

במה את עסוקה עכשיו?

אני מראיינת זוגות שאהבתם האריכה ימים במסגרת דוקטורט בפילוסופיה.

האם את דומה לדמויות שלך?

ברוב המקרים כן.

מה לדעתך צריך בשביל לכתוב?

שאלה פתוחה, או תשובה.

עם איזה משורר היסטורי היית רוצה לדבר?

זלדה, מאיה אנג'לו ואווה קילפי

את זוכרת שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?

אני זוכרת את רוב השירים שכתבתי בעל פה, קצת כמו זיכרון של פנים של מישהו שפעם אהבת.