על ספר השירים של יעקב איָלי "השארנו אור במטבח"

יעקב איָלי, המכונה במיליֶיה האמנותי פשוט איָלי. הוא איש תיאטרון במהותו, שחקן יצירתי ומחזאי ניסיוני ושיריו רוויים יסודות דרמטיים אך מאופקים, עיקרון של לֶס אִיז מוֹר שולט בשיריו על פי מיטב המסורת של פואטיקת דור המדינה גם בספר שיריו החדש "השארנו אור במטבּח". הוא תלמיד מאוחר מובהק של שירת נתן זך, שאף גילה אותו כמשורר בחוברות "הִנֵּה" הקסומות בשנות התשעים של המאה העשרים. אחר כך פרסם ספר שירים כולי ומקיף תחת השם הארוך "שירי החול – ממסעות יעקב יפתח ואליעזר בארץ ישראל" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ולא יסף לפרסם שירה אלא ניסה כוחו ברומן ניסיוני ובספר ילדים.

עד כמה מושפע ומזכיר איָלי את שירת זך, אפשר לראות כבר בשיר הפותח את הספר החדש המתכתב, ירצה או לא ירצה, עם השיר הקאנוני המוּכּר של זך "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" שהולחן פלאות על ידי מתי כספי. הנה השיר של איָלי:

אור במטבח

אֱלֹהִים, הִשְׁאַרְנוּ לְךָ אוֹר בַּמִּטְבָּח.
אִם אַתָּה בָּא לִפְקֹד אֶת דַּלְתֵּנוּ
תִּכָּנֵס, תֵּשֵׁב, תִּתְרַוַּח,
תִּשְׁמַע אוֹתָנוּ נוֹשְׁמִים,
אֵיזֶה צְלִיל נָעִים,
אֱלֹהִים בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם
אֱלֹהִים עִם יָדַיִם וּפָנִים,
אִם כְּבוֹדְךָ מְהַלֵּךְ הַלַּיְלָה בָּעִיר
הִכָּנֵס נָא אֶל בֵּיתֵנוּ בְּצַעֲדֵי אֲוִיר.
אַתָּה הַיּוֹדֵעַ אֵיפֹה הַקָּפֶה וְהַסֻּכָּר,
בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילְךָ הִשְׁאַרְנוּ אוֹר בַּמִּטְבָּח,

בּוֹא אֵלֵינוּ אִם אַתָּה בָּא לָתֵת.
רַק אַל תָּבוֹא וְתִקַּח.

השיר כולו בנוי תבנית הקטנה של היֵשות האלמותית הגדולה ביותר כמו בשירו של נתן זך. יש פּאתוס בּאתוס כמו אצל דוד אבידן, יש אירוניה כמו אצל זך ויש לקסיקוגרפיה מוגבלת, דהיינו אוצר מילים קטן, כמו אצל יהודה עמיחי. גם אצל עמיחי האֵל עובר האנשה, הופך אנושי. רק שאצל איָלי הוא נווד לילי ואצל עמיחי מוסכניק: "אֱלֹהִים שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ מִתַּחַת לַתֵּבֵל / תָּמִיד עָסוּק בְּתִקּוּן, תָּמִיד מַשֶׁהוּ מִתְקַלְקֵל. / רָצִיתִי לִרְאוֹתוֹ כֻּלּוֹ, אַךְ אֲנִי רוֹאֶה / רַק אֶת סֻלְיוֹת נְעָלָיו וַאֲנִי בּוֹכֶה. / וְהִיא תְּהִלָּתוֹ" (עמיחי, "והיא תהילתך"). מה שחשוב הוא שהאל הוא נוכח נעדר, ובהיעדר שלו, שאליו יש לנו כמיהה יותר מן הנוכחות, יש כוח רגשי ופואטי.

עם זאת, למרות ההשפעה החזקה של זך, איָלי בפירוש איננו אֵפּיגון. הוא בן למסורת השירית, אך הוא בן בעל קול עצמאי ועולם פואטי, וכוחו ברצון שלו תמיד לשנות ולנסות גם במלאכת השיר. לספר ארבעה שערים, אבל יש מוטיב, או אלמנט אחד שחוצה את השירים לרוחב כסוג של חוויה טראומתית: ההכּאה של בת הזוג. הדובר של איָלי בשירים, להבדיל מזך הגברי, יש בו יסוד מאוד פמיניני. אחד השיאים של הספר הוא המצב שבו האהובה, היא בפירוש אהובה, מכה או סוטרת לאהוב והוא, ממש כמו קדוש נוצרי מעודן, אינו מחזיר לה, אלא דש בשירים בעניין זה. הנה למשל השיר היפה, שימו לב ליסוד המזוכיסטי בשיר אַ-לה "ונוס בפרווה", הנובלה הנודעת של לאופולד פון זאכר-מאזוך, שעל שמו נקרא המזוכיזם:

אהובתי מכתי

כְּשֶׁאֲהוּבָתִי הִכְּתָה אוֹתִי
הִרְטַבְתִּי דָּבָר רִאשׁוֹן אֶת הַשְּׂרִיטוֹת בְּמַיִם,
כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה הָאַדְמוּמִית,
וְאַחַר כָּךְ מָרַחְתִּי עֲלֵיהֶן קְרֵם שַׁמְנוּנִי,
שֶׁלֹּא יְמַהֲרוּ לְהֵרָפֵא.
לְמָחֳרָת לִכְלַכְתִּי אוֹתָן קְצָת בַּאֲדָמָה,
וְשׁוּב מָרַחְתִּי קְרֵם,
וּכְשֶׁהִתְחִילָה שָׁם דַּלֶּקֶת יָצָאתִי לְטַיֵּל.
לְמַכָּרִים בָּרְחוֹב
אָמַרְתִּי שֶׁנִּשְׂרַטְתִּי,
לִבְנִי אָמַרְתִּי שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב,
וְשָׁכַבְתִּי עַל מַצַּע עֲלֵי מַחַט
בְּאֵיזֶה חֹרֶשׁ בֹּץ אָפֵל,
וְיָדַי שְׁלוּבוֹת מִתַּחַת לְרֹאשִׁי.
וּבַהֶמְשֵׁךְ חָזַרְתִּי מִדֵּי יוֹם
עַל הַטִּפּוּל בְּשֶׁמֶן וּבְחוֹל,
עַד שֶׁנִּהְיָה שָׁם פֶּצַע אַהֲבָה כָּחֹל

בכחול יש משהו מן המים, מן הנשי, מן הארוטי. הדובר כמו נוצֵר את המכה שתפלוש גם לשירים אחרים בקובץ זה. שיר לכיד ויפה מאוד. אני אגב מכיר את זוגתו מזה שנים של איָלי, ליביה חכמון איָלי, שחקנית ואישה נהדרת, עד כמה שאני מכיר אותה, כך שהשירים הופכים עוד יותר חידתיים ומסקרנים.

באמת, במה עוסקים השירים? בהקטנות האומרות שאין ללכת בגדולות, אבל גם לא לבוז ליום קטנות, בארס פואטיקה במובן הרחב של גורל האמן בעולם, בהיפרבולות, הגזמות פואטיות העוסקות באהבה, ברגש למול טכנולוגיה עממית, בכך שהדברים אינם כפי שהם נראים ועלינו להביט מקרוב, ממש מקרוב. אפילו עלינו לאמץ זווית אחרת פיזית של הסתכלות, ויש גם צד חברתי מחאתי לספר, אבל שוב הטון הוא הטון של שנות התשעים שגדי טאוב קרא לו המרד השפוף. אחד השירים היפים בספר הוא שיר על אביו של המשורר, בעצם על סוף ימיו של האב והוא קרוי בשם הקצת גבוה "פַּתְשֶׁגֶן החידה". פתשגן פירושו במגילת אסתר בלשון התנ"כית: העתק, נוסח, או תרגום של מסמך, אבל בעברית מודרנית גם תקציר של סיפור או מאמר, דהיינו קונספּט. הנה השיר:

פתשגן החידה

אֶת אָבִי שָׁאֲלוּ בְּסוֹף יָמָיו
שְׁאֵלוֹת קָשׁוֹת מְאוֹד,
שְׁאֵלוֹת הֲרוֹת גּוֹרָל.
מִי אָמַר שֶׁמָּה שֶׁשִּׁנַּנּוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר הָיָה מְיֻתָּר.

יְלָדָיו הִקִּיפוּ אוֹתוֹ, חוֹשְׁשִׁים
כְּמוֹ הוֹרִים לְיֶלֶד שֶׁהַמּוֹרֶה שָׁאַל אוֹתוֹ
שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה,
מְאַמְּצִים בְּלִבָּם אֶת הַתְּשׁוּבָה.

שְׁאֵלוֹת גּוֹרָלִיּוֹת שָׁאַל אֶת אָבִי
בַּחֶדֶר הַלָּבָן
רוֹפֵא שֶׁבְּכוֹחוֹ פָּשׁוּט לְכַבּוֹת אֶת הַמַּכְשִׁירִים
וּלְסַלֵּק אֶת יָדָיו מִכָּל הָעִנְיָן

אָדוֹן אַיָּלִי,
אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם?

אָדוֹן אַיָּלִי,
בְּאֵיזוֹ שָׁנָה אֲנַחְנוּ?

אָדוֹן אַיָּלִי, אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲסִיר שֶׁבַע מִמֵּאָה,
וּמֵהַתּוֹצָאָה שׁוּב לְהַחֲסִיר שֶׁבַע, וְשׁוּב שֶׁבַע?

וְאַתֶּם, שַׁנְּנוּ אוֹתָהּ הֵיטֵב, אֶת הַתְּשׁוּבָה לְכָל שְׁאֵלָה,
בְּשִׁבְתְּכֶם בַּבַּיִת, וּבְלֶכְתְּכֶם בַּדֶּרֶךְ,
וּבְשָׁכְבְכֶם, וּבְקוּמְכֶם,
יוֹם אֶחָד אֵלֶּה יִהְיוּ הַשְּׁאֵלוֹת הַגּוֹרָלִיּוֹת
שֶׁיֵּיטִיבוּ אִתְּכֶם בַּחֶדֶר הַלָּבָן.

אתה חש כאן את המֵמד האירוני הזכי בהסתכלות מפוכּחת ומרירה על החיים, את לשון הדיבור והפסיחה. השיר הזכיר לי סיפור קצר נפלא של יהושע קנז המנוח הקרוי "חדר מספר 10" שבו מתאר אחד על אחד, קנז, את זִקנת אביו תוך ביקור אצל הרופא הקצת מתנשא ומרוחק. קו תמטי חד עובר בין הפרוזה של קנז לשירי איָלי. יפה כאן בשיר השימוש במספר שבע, הידוע כקדוש אצל היהודים וההֶרְמֵז המחלֵן, לשון חולין, ל"קריאת שמע" מתוך הקאנון היהודי, שאותה אומר כל אדם יהודי דתי פעמיים ביום: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

עם כל שמחת הספר היפה הזה כעבור שנים, יש לי נימת ביקורת מסוימת עליו. כאמור ארבעה שערים לספר ובשער האחרון יש ניסיון להרחבה פואמטית של איָלי, ואני סבור כי המשורר רואה אותה כאלמנט מרכזי בכתיבתו. מורו ורבו של איָלי, זך, עשה טרנספורמיצה מופלאה מן השיר הקצר, התמציתי, המינימליסטי, האירוני: "איך זה שכוכב", "אני ענק", "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי", אל עבר הפואמה האליוטית בדמות "המוות בא אל סוס העץ מיכאל". גם איָלי רוצה לעשות זאת בשער הרביעי, אלא שהעניין מצליח לו באופן חלקי לטעמי בפואמה בעלת שם מקורי בהחלט "שיר ערב לטמגוצ'י".

בפואמה אתה סבור תחילה כי הדובר החולה קיבל במתנה טמגוצ'י, אותו יצור דיגיטלי יפני שעליך לגדל, לחנך ולנקות, בדמות כלב, דרקון או ציפור, ואשר יושיע אותך באמצעות האחריות עליו. אלא שבהמשך הפואמה מתברר כי הדובר שָׂם תחת הכותרת טמגוצ'י אותו עצמו כחי-מדבר ולבסוף את החיים עצמם. כך אני רואה וקורא את הדברים והדבר מעניין מאוד. אך לא כל השורות בפואמה "שיר ערב לטמגוצ'י" חזקות ופה ושָׁם גם ההתפתחות האווירתית, לא העלילתית – כי העניין של הפואמה, מרכזהּ, הוא האווירה ולא העלילה – אינה הדוקה מספיק.

אפשר כבר לנסח כאן מעין חוק פואטי לאיָלי כמשורר איכותי וּותיק. כאשר מדובר בשיר קצר תמציתי ואירוני, הוא לא חייב להיות מינימליסטי מדי, איָלי שהוא בן נאמן לשירת דור המדינה, כותב בהחלט שירים מעולים; אך כאשר הוא מבקש להרחיב את השיר אל עבר השיר הארוך ההגותי, שיכניס כמו אצל זך את דמות המשורר לשיר, או ירחיב אותו פואמטית, הרי שבשיר מתפתחות להן גם שורות חלשות, חיוורות ואפילו בנאליות, דהיינו לשיר בְּטָנים רכות. עם זאת, למה לסיים את הרשימה הזאת בנימה פסימית וביקורתית בנוסח זך שקבע "אני תמיד פסימי. שום רוע לא ימצא אותי בלתי-מוכן", הבה נסיים אותה בנימה אופטימית ובשמחת ספר השירה הטוב הזה דווקא בשורות חזקות מתוך הפואמה של איָלי:

סופה של הפואמה "שיר ערב לטמגוצ'י":

…אַתָּה יוֹשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּמְהַרְהֵר, וּלְפֶתַע,
כְּאִלּוּ חוּט נִקְרַע,
כָּבֶה הָאוֹר. אַתָּה אוֹמֵר,
"הַטָּמָגוֹצִ'י כָּבָה וְחָדַל״.
אֲבָל לֹא,
הַטָּמָגוֹצִ'י לֹא נוֹגֵעַ בְּחַשְׁמַל.

מוֹת הַטָּמָגוֹצִ'י לֹא בְּאֵלֶּה נוֹגֵעַ,
אַתָּה בְּעַצְמְךָ יָפֶה יוֹדֵעַ,
מוֹת הַטָּמָגוֹצִ'י
בְּךָ-עַצְמְךָ נוֹגֵעַ,
אַתָּה יוֹדֵעַ יָפֶה, כְּמוֹ שְׂרֵפָה.

אַתָּה כּוֹתֵב שִׁירִים
וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁהֵם אִוֶּלֶת
אֲפִלּוּ שֶׁאַתָּה שׁוֹלֵחַ אוֹתָם לָעִתּוֹן,
שֶׁיִּקְרְאוּ אוֹתָם כָּל אוֹהֲבֶיךָ.
אַתָּה מוֹדִיעַ לְכָל אוֹהֲבֶיךָ,
שֶׁהִדְפִּיסוּ שִׁירִים בָּעִתּוֹן.
זֹאת מִין בְּחִינָה,
מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתְךָ
צָרִיךְ לֶאֱהֹב גַּם אֶת הַשִּׁירִים.
וּמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַשִּׁירִים,
אוֹהֵב הֵן אֶת הַטָּמָגוֹצִ'י וְהֵן אוֹתְךָ.

השארנו אור במרפסת, יעקב איָלי, עורך: פרופ' מנחם פרי, הציור על העטיפה: יעקב איָלי, עיצוב העטיפה: נטלי סמו דוראני, יצירה עברית, 69 עמודים מודפסים, 39 שקלים לספר מודפס, 29 לדיגיטלי או לספר קולי.