על ספר השירה של לילי פרי 'דני-אל מלאכי', הוצאת 'סלונט', 2026, 65 עמודים

לילי פרי מוכרת בעיקר כסופרת פרוזה, היוצרת עולמות ריאליסטיים, דמויות מורכבות ומצבים אנושיים עדינים. כתיבתה מתאפיינת ברגישות פסיכולוגית ובעומק רגשי, עם יכולת נדירה להאזין לנפש האנושית. בספרה החדש, 'דני־אל מלאכי', היא מבצעת מעבר מפתיע מפרוזה ריאליסטית לדרמה שירית מיתולוגית, אך זהו המשך טבעי של המוטיבים המרכזיים ביצירתה.

המעבר לז'אנר חדש אינו ניתוק אלא העמקה בנתיבי הפרוזה, שסללה בעבר. פֶרי מעצימה את עולמה היצירתי והופכת את הסיפור האישי למיתוס. בעולם בראשיתי של תוהו ובוהו, הנה קם לנו עֶלם פלאי. הילד מואר כדמות קדושה – והמשפחה כמערכת רוחנית ונבואית. הבחירה בפואטיקה מיתית מאפשרת לסופרת להעמיק את עיסוקה בנפש האדם ובחיפוש אחר משמעות. מעולם של חול, לעולם של עֶרגה – לילי פרי בחרה לעלות מדרגה…

לילי פרי לא שואלת 'מה קרה' אלא 'מה זה אומר'

לכאורה זה שינוי חד, אך למעשה, זהו המשך טבעי של המוטיבים המרכזיים ביצירתה. במבט ראשון, נראה כאן מעבר לז'אנר חדש – ואנו שואלים: איך יוצרת פרוזה שקנתה לה מקום מכובד בליגת העל של הספרות העברית משנה כיוון. לילי הוכיחה עצמה כיוצרת ריאליסטית, שמספרת סיפורים על אנשים, משפחות, אהבות ומשבּרים – והנה היא במגרש אחר: כתיבה פואטית מיתית. ככל שאנו מעמיקים בקריאת ספרה החדש, אנו חשים: לילי פרי נשארת נאמנה לעולם היצירתי שלה: לילי עוברת מן הרומן אל המיתוס, לדרמה פואטית. אכן זה שינוי צורה, אבל לא מדובר בשינוי מהות.

המעבר לדרמה שירית מוכיח לנו, שאין זה ניתוק של לילי מהעולם הקודם, אלא העמקה בנתיבי הפרוזה, אותם סללה קודם. לילי פרי השכילה לעסוק בספריהָ בנפש האדם, במערכות יחסים טעונות, בחיפוש אחר משמעות, בחיפוש נואש אחר רגעים של חסד במציאות סבוכה. בדרמה הפואטית המרגשת שלפנינו 'דני אל-מלאכי' יש שידוד מערכות: בראש הפירמידה לא המציאות היא שמבקשת את תשומת ליבנו – אלא הדרך, שבה לילי פרי מפרשת אותה. ואנו חשים בטלטלה. לילי מעצימה אותה למערכת רוחנית מיסטית. דרך הסיפור אינה מתמקדת ב'מה קרה' אלא בַּפשר, ב'מה זה אומר'.

סקירה היא יריעה קצרה, ומתבקש מחקר מעמיק, שיתמקד בשאלה, כיצד 'דני אל מלאכי' משתלב במכלול יצירתה של פרי. ממילא ברור, אין כאן ניתוק, ורק לכאורה זה מַעבר מז'אנר לז'אנר. לילי פרי מוכיחה, שהבחירה בפואטיקה הזאת היא סוג של העמקה בכל מכלול כתיבתה. נכון, אין היא מתמקדת בעלילה, אלא בוחרת בלבוש הרוחני לכל המסופר. וזה העיקר. הסיפור האישי, שנחשף לפנינו, הופך למגילה נבואית: הילד מואר כדמות קדושה, המשפחה כמערכת רוחנית, נבואית. המעבר למסלול השירי אכן מאפשר לסופרת לעשות מה שקשה היה לה להשיג בפרוזה. הקריאה בספר הופכת להיות חוויה רוחנית. ראינו כמה המוזיקה היא גיבורה חשובה בכתיבתה הפרוזאית של לילי פרי – וכאן בדרמה השירית, אנו מבינים, שזה 'חוט הזהב' המחבּר את כלל יצירתה. מבחינה זו, 'דני-אל מלאכי' מרחיב את מוטת הכנפיים של יצירתה, בוודאי לא סותר אותה.

אחרי שהצגנו את הקשר בין הז'אנרים שחָברו יחדיו, זה הזמן לחשוף את הכישרון של לילי פרי להציג בפנינו  שילוב נדיר בין שני עולמות רוחניים שונים: המיתולוגיה היוונית מצד אחד, והמסורת היהודית־פיוטית מצד שני. השירה הדרמטית היא הכּלי לצרף בתוך אפוס מרתק קטעי מקהלה שהכרנו בדרמות היווניות עם פסוקי תפילה מארון הספרים היהודי.  וכמה מיוחד, גם קטעי שיר מן השירה הקלאסית הישראלית.

מסע חניכה בתוך שני עולמות רוחניים

לילי משתמשת במבנה דרמטי המזכיר טרגדיה יוונית: הגיבור בדרכו למאבק דרמטי, מקהלה שמפרשת את האירועים, קול עליון שיודע יותר מהדמויות, תחושת גורל. כל זה משמש כמעטפת לסיפור על תחרות בנאלית על תפקיד של סולן במקהלה צבאית של ילדים מיוחדים וחריגים. הדרמה מעצימה את התחרות, וזו הופכת להיות מגילה שמצטיירת כמלחמה קוסמית, שבּה המוטיבים העיקריים הם מלאכים, גאולה, קדושה. אנו נקלעים לאפוס רוחני שמטלטל אותנו בין דמויות מיתולוגיות של שומרי סף ושומרת מילים.  ומעבר לזאת: המלאכים מלווים את הגיבורים במסע של חֲניכה.

לטקס החניכה הזה מצטרפת המקהלה, והיא מתפקדת כמקהלה יוונית: היא רואה את העתיד, מפרשת את ההווה, ומעניקה משמעות מיתית לכל פעולה. דני אל מתַקשר עם הסביבה באמצעות מוסיקה ולא מילים, אבל במסע הזה יש 'שומר מילים' כאחד משומרי הסף. ואנו הקוראים נסחפים אחר המהלך המפתיע: פרי אינה נשארת בעולם היווני. היא מטמיעה בתוך המבנה הזה שפה יהודית עמוקה: ביטויים כמו “בודד במועדיו”, פיוטים כמו “שלום עליכם מלאכי השרת”, ושירים עבריים קלאסיים כמו “זֶמר הפלוגות" של נתן אלתרמן. למעטפת של הטרגדיה היוונית מתחברים מוטיבים יהודיים של מלאכים, תפילה, גאולה, תכלת, קדושה. כך נוצר מיתוס יהודי־מודרני: לא מיתוס של אלים וגיבורים, אלא של נשמה, של אור, של מוזיקה ככוח רוחני, כמעניקה פֵשר.

החיבור בין שני העולמות יוצר שלמות ספרותית: המבנה היווני מעניק דרמה, מתח וגורל; השפה היהודית מעניקה עומק רוחני, קדושה ומשמעות. המושג היווני 'טרגדיה של אופי' מצטלב עם המושג היהודי 'מאבק על ייעוד'.

ברכתה של האם מאירה את המשמעויות הנסתרות:

וְהִנֵּה הַיּוֹם

אִם יִזְכֶּה בְּחֶסֶד

הוּא יוּכַל

לְהָבִיא גְּאֻלָּה.

זֶהוּ יוֹם שֶׁל תְּפִלָּה.

יוֹם שֶׁל שִׁירַת מַקְהֵלָה.

יוֹם שֶׁל תְּכֵלֶת וְחֶמְלָה.

הניצחון על תפקיד הסולן אינו הישג בעולם החול, יש לו בעלילה משמעות קדושה – זו דרך לגאולה, ל'תכֵלת וחֶמלה'. האם מוצגת ככוהנת גדולה. היא זו שמזהה את קדושת הילד עוד לפני כולם, זו שמאמינה בו ללא תנאי, זו שמפרשת את שתיקתו כקדוּשה ולא ככֶשל. האם מדברת בשפה של טקסים: “יום של תפילה”, “יום של תכלת וחמלה". היא אינה רק אֵם – היא כוהנת, שמקַדשת את הילד הפלאי ומכינה אותו לרגע ההתגלות.

מוטיב התפילה ומוטיבים מן העולם היהודי אכן מובילים להעצמת החזיונות המוזיקליים לכיוון של מעמד קדוש, תפילות חגיגיות שיוצרות את הציפיות לגאולה משיחית. במבט ראשון זה נראה

כלבוש רוחני המנוגד לכל ההתכתבות עם הדרמה היוונית והפילוסופיה היוונית. ויש חיבור מרגש לעולם שנוגע ביסודות תרבותנו:  הטקסט ביצירה 'דני-אל מלאכי' רווי בשפה עתיקה, דימויים ומבנים שמגיעים מעולם התפילה והפיוט. שימו לב לשמות המתנגנים כענבלים רבי עוצמה: דני-אל, רפאל, מיכאל, 'שומר המילים', 'שומרת החלומות'. ולא שכחנו את שבּת המלכה: תפילת 'שלום עליכם מלאכי השרת' – לשון של תפילה מרוממת נפש, דני-אל מוקף שפה של מלאכים.

האב והאם מתעטפים לאיטם באווירה של תפילה בבית כנסת: ההורים מדברים על 'יום של תפילה, 'יום של תכלת וחמלה' – ואל נשכח את הרמזים המשיחיים: המילה 'גאולה' חוזרת שוב ושוב. הילד הקדוש מוצג, כמי שיכול 'להביא גאולה לעולם' דרך נשמתו המתנגנת, אותה שירה שכמו שואבת משירת ישעיהו הנביא על המשיח. הלידה בלילה סוער אכן מקדשת את דני-אל, אבל יותר מכך: אין כאן רק מדרש על לידה של צדיקים, אלא לאותן אגדות בתלמוד שבהם הופעת הצדיק, היא זו שמְשנה עולמות – שמים נפתחים. רגעים של נס.

נרעדנו לשמוע את המילים 'שיר תכלת וחמלה' ולשיר הזה יש הדים נוספים – 'שיר זך של תום', 'נשמתו הנחבאת', הכול נשמע כמו שירת סליחות או פיוטי שבת ב'לב טהור'. אנו מְהלכים במחזה המהדהד הזה 'דני-אל מלאכי' כחיים ומתקדשים בתוך טקסיות יהודית: בית הכנסת במסלול ההליכה, תפילת ערבית, ברכּת החלה והיין.

כתיבה על דני-אל בתוך הוויה של מקדש טהור מוסיפה גוונים לדמותו: חיבור אל בורא עולם. התגלות האל במקרא היא ב'דממה דקה', בשתיקה – כפי שראינו בהתגלות של האל לאליהו הנביא. השתיקה של דני-אל מקבלת כוחות עליונים – השתיקה מבטאת עומק, סוד, הוויה מלאכית. נגיעה של אל עליון. חוסר דיבור אינו חיסרון. דני-אל ידַבר בהשראת הצלילים, דרך המעשים. דרכו סלולה לניצחון. השירה שלו, המוזיקה שלו, כל אלה הן תפילות, הן משב של גאולה, תיקון עולם. שירת מלאכים.

ובתוך האווירה היהודית הקדושה, מקבל דני-אל 'להקת חימום' מפתיעה, מתלווה אליו מקהלה בנוסח המקהלה היוונית: היא מפרשת את רגשותיו, את ייעודו. נכון, הוא שותק, אבל המקהלה מדברת בשבילו. זה מזכיר לנו את משה ואהרון: האל אומר למשה, נכון, אתה כְּבַד שפה, מתקשה לדבר. אהרן אחיך ידבר בשמךָ. דפי התנ"ך מתעוררים.

הטקסיות היהודית והמקהלה היוונית נראות כניגודים תרבותיים. בַּסוגה הספרותית, שלילי פרי בָּראה יש מאַין, יש פחדים ותקוות שוברי שוויון, שוברי לבבות. וכך כל הגיבורים נצבעים בצבעים רוחניים, מיתולוגיים. ההורים מתוארים ככוהנים גדולים, האהבה שלהם היא הכוח הגואל, הם נושאים את האור שבוקע מבנָם, הם מתפללים עבורו, הם ההורים השומרים על הסיכוי לתקן את העולם. בכוחם הדל יתפללו עבורו, העולם מחכה לקולם. לַכוחות שהם שואבים מיסודות בראשית.

זו הדרך, שבּה לילי פרי מתווה את הדרך לניצחון, וזה אכן כן, ניצחון רוחני. בנם מנצח, בכך שהוא מצליח ברוחניותו יותר מכולם: הוא מגשים את ייעודו, והוא מוכיח ב'גדול': אין הוא כמו כולם, והוא לא צריך להיות כולם. כדי לנצח עליו לגעת בלבבות, לפתוח לבבות, לגאול את היקום בסגולותיו הרוחניות הנדירות, בשירת המלאכים הבוקעת ממנו. אנו מבינים את הסוד הגדול: השתיקה שלו היא הדממה האלוהית של ההתגלות הגדולה, היא הקדושה המנצחת.

גיבורים מיתולוגיים בעולם של קדושה נבואית

תפילת האם היא רק שְביב אור מן העוצמה שלה. היא הכוהנת של המשפחה, וכל המשפחה נחשפת כמשפחה מיתית. האב מתחיל את דרכו במקום אחר: פחד, כעס, תסכול, רצון “לתקן” את הילד
הוא מייצג את העולם הרציונלי, זה שמודד, מאבחן ומגדיר.
אבל לאורך הפואמה הוא עובר שינוי עמוק: הוא לומד לראות את הילד לא כבעיה אלא כמתנה, לא כשתיקה אלא כמעיין צלילים. האב הוא דמות של תיקון, של שידוד מערכות פנימי, של קבּלה. דני־אל עצמו הוא ארכיטיפ של  'הילד הקדוש'.

מה פלא, שלידתו והקדשתו מזכירות סיפורי נביאים מן המקרא וגיבורים מן המיתולוגיה היוונית: הוא נולד בלילה סוער, שותק אך מלא צלילים, מלווה ביֵשות על־טבעית (“שומר המילים”), עובר טקס חניכה (האודישן), ומתגלֶה ברגע, שבו האור כבֶה, והקול נשמע בחושך. מן ההגדרות של העולם החילוני הרואה בו “ילד מיוחד” בלבד – אנו ממריאים לעולם אחר: עולם נשגב, שבו הילד הוא שליח אור, מלאך־שיר.  לפנינו ילד פלא שהוא דמות מיסטית, שליח להביא תיקון עולם דרך המוזיקה.

עליית המדרגה היא סולם של אור, זו חניכה, שנעטפת בזוהר מיוחד, במשפחה רוחנית: האם מקַדשת, האב עובר תיקון, הילד מתגלֶה – וכל המערכת הרוחנית מוטמעת במבנה מיתי, שמעניק לסיפור האישי משמעות אוניברסלית, אלוהית. הסיפור האישי מעוצב כמיתוס יהודי קוסמי.

משכּן האלים כמו מַביט במקדש היהודי, האמנם? מקהלת אולימפוס דרמטית ואווירת בית כנסת – מי יכול היה לחשוב, שזה הסיכוי להיגאל? לילי פרי, ידעה להעניק למקהלה גוונים, שיְקָרבו אותה לתיבת התפילה היהודית.  הפרשנות של המקהלה לא מגיעה רק כדי לקדם את העלילה. היא מעניקה בחסדי המחבּרת, פרשנות מוסרית רגשית – והשילוב המהפנט הזה מעצים את המתח לקראת ההכרעה. להבדיל, סוג של מעמד הר סיני.

שימו לב – אנו בעלילה כביכול שולית של תחרות על תפקיד סולן, ומה מוזר – ביצירה הזאת אנו לקראת יום הדין, יום של  'הכרעה טרגית'. השאלה מובילה לָרגע האחד הגדול מכולם, האִם ייבחר דני-אל להיות סולן – שאלה פשוטה זו נשמעת עתה כקריאה משַבּרת הרים, מטלטלת לבבות. יש כאן חרדה מאסון, יש כאן שאלה של גורל.

פסוקי נבואה מרחפים בין השורות. האם והמקהלה מדברות על 'היום שבו יזרח', על 'היום שבו יגאל את העולם בשירו'. רחש האֵימה מן השבר הצפוי לעולם נחבּא בין השיטין. האב חושש מ'שומרי הסף', יש פחד מ'הסכמים נסתרים', 'קצף הבירה', 'קנוניות'. הניצחון של מלאך השירה יתגבר על כוחות חברתיים, שמנסים למנוע מנְסיך האור לשַנות את העולם, לתת לחיינו לפרוח.

היטב למדנו להבין: המסגרת הדתית-פיוטית והמעטפת של הפואמה הדרמטית מכינות אותנו למעבר המיוחל, לאמת הנסתרת: דני-אל אינו ילד עם מגבּלה, הוא גיבור נבואי-מיתולוגי. הקדוּשה היהודית והפרשנות של המקהלה הופכות את סיפורו למגילת קודש גדולה מהחיים.

סיפור אימהי שמתרומם לאפוס מיתולוגי

יצירה זו היא דוגמה נדירה ליכולת ספרותית להפוך סיפור אישי, כמעט יומיומי, למיתוס רוחני רחב־יריעה. בעוד הספר המקורי ' הנסיך דני' של יוכבד בן־דור מתאר מסע אימהי אינטימי עם ילד מיוחד, פֶרי לוקחת את חומר הגלם במושגי העולם הזה ומרוממת אותו למרחב מיתי, פיוטי ויהודי, מעֵין עולם הבא. לילד המלאכי אין אמנם אוצר מילים של הילדים הרגילים, אבל בדרך התקדשותו הוא נספג במגילות של מילים מעולמות עליונים:

מִיַּלְדוּת הָיָה שָׁר/ מַנְגִּינָה אַחֶרֶת./ צְלִילִים תַּקִּיפִים,

מוּזִיקָה בּוֹגֶרֶת./ עֹשֶׁר וְיֹפִי/ תּוֹבְעָנִי וּמְרֻחָק.

וֶרְדִי, רַחְמָנִינוֹף,/ מוֹצַרְט וּבָאךְ. / וְאוּם כּוּלְתוּם,

"אנְתַ עֻמְרִי" –/ וְאַלְתֶּרְמָן וְסַמְבּוּרְסְקִי –

"מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל" –/ וְגַם זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת,

"אָפֵל הַוָּאדִי, הַמִּשְׁמָר הָכֵן!"

וּפִיּוּטֵי עֶרֶב שַׁבָּת…/ שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן,

מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן…

אכן כן, אחד המהלכים המרתקים ביצירה הוא השילוב בין שני עולמות מיתיים שונים: מצד אחד, פרי משתמשת במבנה המזכיר טרגדיה יוונית: מקהלה נשגבת, קול עליון היודע יותר מהדמויות, תחושת גורל, טקס חניכה, ומאבק בין כוחות. המקהלה ביצירה מתפקדת כקול של גורל, אין היא רק מספרת, היא מפרשת, מזהירה, מנחמת, מעניקה משמעות נסתרת לכל פעולה. בליבנו מתנגן השיר מן התפילה שלנו – 'מה נורא מראה כוהן גדול'.

בתוך המבנה הזה פרי מטמיעה שפה יהודית עמוקה. הביטוי “בודד במועדיו”, שמתאר בלשון הנביא בדידות בעת סכנה מקבל כאן פירוש ייחודי. הביטוי נטען כאן במשמעות חדשה: בדידותו של הילד המיוחד הופכת לבדידות רוחנית. כל זה מתחבר לקבלת הקדושה המופלאה של השבּת. הפיוט “שלום עליכם מלאכי השרת” אינו רק שיר שדני־אל מבצֵע — הוא טקס של זימון מלאכים, רגע שבו הילד הופך למי שמדַבר בשפתם השמימית. גם השימוש בשירה עברית קלאסית, כמו “זמר הפלוגות” של אלתרמן, מחבר את דני־אל למסורת של שירה עברית גדולה. המשמרות הרוחניות זוכות לסיוע של פלוגות הקרב. אנו זוכרים את הפזמון החוזר של זֶמר זה – "פלוגה, לא תם הקרב, לא תם". וכאן עלִינו מדרגה, הקרב הרוחני בעיצומו.

דני אל נושא הבשורה ברגע ההתגלות

סוד גלוי הוא, אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתה של פרי — אולי המרכזי שבהם — הוא המוזיקה.

 בספר זה המוזיקה הופכת מגיבורה צדדית — לגיבורה מוחלטת. היא אינה רק חלק מהסיפור; היא הסיפור עצמו.

דני־אל אינו מדַבר, הוא שר. הוא אינו מתַקשר במילים, אלא בצלילים. הוא אינו “ילד מיוחד”, הוא ילד של מוזיקה. המוזיקה היא השפה המשותפת- והיא המנצחת, היא הגשר בין העולם הארצי לָעולם העליון, לעולם הרוחני. זו דרך להבין ולהפנים, שיצירה זו היא פסגת יצירתה של לילי פרי. היא אוספת לחיקה את כל מה שראינו במשך שנים ביצירתה הרבגונית: רגישות נפשית,  מוזיקה ככוח מרפא, אמונה באדם השונה, חיפוש אחר האור בתוך החושך. זהו לא שינוי של מהות — אלא העלאה של המהות למישור סמלי ואפילו שמימי. האֵם תמיד הייתה דמות של אמונה, של ראיית עומק, של חיבור רגשי. מעין בת קול נישאת מעל. כאן היא הופכת לכוהנת, שמזהה את האור לפני כולם. היא האחראית לשינויים שעוברים האב והילד.

האב מוצג כדמות מורכבת, מתלבטת, דמות של מחפש תיקון. הוא עובר מסע רוחני של ממש. הזדככות והתעלות. כוחה של האם, התיקון של האב – כל אלה מעצימים את הילד.

דני-אל הוא מקור של אמת, של פגיעוּת, של תקווה – ובתהליך ההתקדשות שלו הוא הופך למלאך־שיר. במסע הנאצל שלו אנו מבינים מה לב ההתרחשות:

המאבק האמיתי הוא בין אור לחושך, לא מאבק בין זמָרים. ברקע  נרמזים מסעות של גיבורים בדרמות יווניות ומעבר לזאת – מסע של התקדשות בספרי הנביאים. בספרה 'הנסיך דני' האֵם יוכבד בן דור מתארת את הבן שלה כ'ילד מיוחד' וכאן הוא 'נסיך אור', 'ילד של מוזיקה', שותק אך מלא צלילים. השיא: שליחותו הנבואית. ניצחון הרוח על כוחות החושך. הוא עובר טקס חניכה ומתגלה ברגע אפלולי כשהאור כבֶה, כדרך הנביאים – זה בפירוש ספר שמתאר מיתוס של התגלוּת – הילד שמביא אור לעולם:

לְהָבִיא לָעוֹלָם הַקָּשֶׁה הַזֶּה

אֶת בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה, לֹא פָּחוֹת.

לילי פרי – ספריה הקודמים סללו את הדרך לפסגה

למרות השינוי הצורני, היצירה הזאת אינה “חריגה” — אלא פסגה. היא אוספת את כל מה שהיה ביצירתה של פרי. המַעבר מפרוזה לשירה אינו מַעבר של תוכן — אלא של צורה. התוכן נשאר אותו תוכן: אהבה, תיקון, מוזיקה, נשמה. הדרמה השירית המפזזת בין קודש לחול, מעצימה הכול, מאפשרת למערכת הרוחנית לתת לכול עוצמה מיתולוגית. גם בפרוזה של פרי, המשפחה היא זירה של דרמה פנימית שבה משוטטים האהבה והפחד, האשמה והתיקון – והפעם בספרה על דני-אל כל המוטיבים והגוונים מקבלים לבוש מיתי, תהליך של התקדשות ותיקון.

בתוך זירת ההתרחשות בעמק הבּכא שלנו משַבּצת המשוררת קולות עתיקים, שמעניקים לנו פרשנות נישׂאת מעל. מצד אחד קולה של המקהילה – זה קול עתיק, קול על‑זמני, קול שמפרש את המציאות של הגיבורים. מצד שני הטקסט היהודי מקבל תפקיד נבואי נשגב  – וכאן מוארים המוטיבים הקוסמיים האדירים: גורל, בחירה, תיקון, משמעות החיים. אמת אוניברסאלית.

יריעה זו קצרה, ואין בכוחה לבדוק מוטיבים אלה ולהשוות אותם לשאר ספריה של לילי פרי, אבל הנה דוגמה אחת, מעט מן האור שיחשוף את הזוהר הפנימי: כך, למשל, ביצירתה המכוננת של לילי פרי 'הגולם במעגל' אביא לכם, הדים ליצירתה העכשווית: ברומן 'הגולם במעגל' – הגיבורה היא אישה, שמנסה למצוא את קולה – והנושא דומה: איך נותנים קול למי שמבקש להתרומם מעל לַמציאות. בסיפור של דניאל ההארה דומָה – מתן קול למי שאינו מסוגל לדבֵּר. זו וריאציה על אותו נושא. אפשר גם להרחיק לכת ולומר:  דמות “הגולם” זוכה לפרשנות חדשה. דמות מיסטית זו מכּתבי הקודש של המהר"ל משתקפת בדמותו של דני‑אל – שליח קודש כּמי שנוצר מתוך שתיקה ומקַבּל חיים דרך מילים של אחרים.

גיבורת 'הגולם' ודני-אל – גאולה באמצעות פנימיות מוזיקאלית

אל תופתעו, יש קווי דמיון גם בעלילות – כאשר אנו קוראים את 'הגולם במעגל' ואוחזים כנגדו את 'דני-אל מלאכי'. ההשוואה מדהימה:

מיקי סתיו (הגולם במעגל) היא צעירה בודדה – והעלילה נסבּה תחת ציפיות בלתי אפשריות. מול מוסכמות החברה – מיקי 'לא מתאימה' לעולם, היא חיה ב'אודישן' יום יומי, תמיד בקרב על חייה. אחת מול כולם.

ומנגד – דני אל אינו מדבֵּר, בודד מול עולם אטום. נתפס כ'לא מתאים' לָעולם, חי בעולם פנימי מוזיקלי, בדרכו שלו הוא מנותק, מלאך-ילד. מֵעבר ל'אודישן' המתקרב בַּפתח, כל יום הוא 'אודישן' מול החברה שמתקשה להבין. כמו מיקי סתיו, גם הוא 'אחֵר' אבל במובן עמוק יותר, כמעט קדוש.

הדמיון: מדובר בשתי דמויות, שזקוקות לגורם, שייקח אותן קדימה. לפנינו 'דמויות שוליים' המצפּות שגורם מבחוץ ייתן להן גב, ייתן להן קול. והעיקר – בשתי העלילות, המוזיקה היא חלום וגם גורל. היא מפלט וגם שפה חלופית. וזו אכן בת קול אלוהית השולטת בכל העלילה – המוזיקה. מיקי סתיו גיבורת 'הגולם במעגל' מנסה להצליח כפסנתרנית, ואינה זוכה להארת פנים. המוזיקה היא המפלט בחייה וגם עוֹל. דני-אל די קרוב לחייה, המוזיקה היא שפתו היחידה, המוזיקה בחייו היא המהות. המשותף לשתי הדמויות: המוזיקה היא גם גשר וגם מחסום. לילי פרי מצליחה דרך המעטפת המוזיקלית לתאר נפשות פצועות, שונות. שתיהן הן קוקטייל של תקווה וגם כאב.

תאמרו, בסדר, יש מוזיקה שמחבּרת, אבל הדמויות בשתי היצירות הן שונות: מיקי היא דור שני לשואה, אצל דני-אל מדובר במצב של אובדן מילים, שתיקה. והכול מתחבר. יש פצע משותף – אצל מיקי זו השוֹאה, וּכדוֹר שני היא עמוסה בטראומה של דור קודם, חרדה, האשמה, ציפיות. אצל דני-אל מדובר בילד, שנושא את הכאב והחרדה של הדור הקודם, ההורים. הוא סוחב על הכתפיים שלו 'מיוחדוּת', 'שונוּת' – שהעולם מתקשה להכיל. הילד הנפלא נושא את החרדה של הדור הקודם, את תחושת האשמה שלהם. אפשר לומר – שניהם -מיקי ודני-אל – נושאים טראומה של העולם שמסביב, יש כאן פצע משפחתי משותף, פֶצע בין דורי.

ב'הגולם במעגל' הפצע מתואר באמצעות יחסי אם-בת קשים: האם לוחצת, דורשת, מצפה – והבת נסדקת. היא מרגישה אשְמה, כישלון, חוסר ערך. זה אולי הרומן העברי הראשון שמתאר זווית אנושית כזאת.

מאשמה ומפחד – להשראה של גאולה וניצחון רוחני

וב'דני-אל מלאכי'? אכן יש הדים. יחסי אם-בן, שיֵש גם בהם צד של אשמה. האם מגוננת, מתפללת – וכל הווייתה מכוונת להעצים את הבן: האם רואה בבנה נסיך, מלאך, ואנו מתרגשים מן העלילה המפעימה – – אֵם שנלחמת עבור האוצר שלה – אבל אל נשכח: כל זה מלווה בתחושות של אשמה, פחד, חוסר אונים. הקשר הזה מאיר עוד צד ביחסי מיקי סתיו עם אִימה: הקשר בין האם לילד או האם לבת הוא מקור של כאב וגם של חיפוש גאולה.

ההשוואה בין שתי היצירות מוכיחה לנו שוב, שלילי פרי אינה כותבת 'לפי הספר'. בשום סדנת כתיבה לא יצליחו ללמֵד כתיבה, שפורצת מעבר לכללים, שהמבנה הספרותי יָפר את הנורמות. 'הגולם במעגל' סוחב על הגב מיתוס עתיק, אך הכתיבה 'רזה', אנטי קנונית, ישירה מאד. מֵעבר לבקשת הישועה והרקע הכביכול משיחי, יש כאן רוח נגדית: הומור, ייאוש, תמימות סרקזם.

מיקי מול דני אל – סיפורו של דני-אל נושם אוויר פסגות: פואמה לירית דרמטית, שילוב של מקהלה ברוח הטרגדיות של סופוקלס, שפה פיוטית דתית, מבנה טקסי, מיתי.

יש כוח מיוחד לַהשוואה בין יצירות של אותה מחברת. מפאת קוצר היריעה, בחרתי בהשוואה של 'דני אל מלאכי' עם אחת היצירות הקנוניות של לילי פרי, 'הגולם במעגל'. לפנינו רומן מראשית דרכה של לילי פרי, יצירה שגילתה לנו כבר אז, שהסופרת מיטיבה ליצור ז'אנר אישי, חוצֶה גבולות, לא 'לפי הספר'. דרך אגב, כתבתי זאת על הייחוד של לילי פרי- גם בעקבות ספרה – ברבורים בג'רוזלם ביץ'.

הדמויות שלה כובשות את הלב בדרך מיוחדת – הן עטופות בבדידות קיומית. מיקי סתיו נראית שונה, שכּן היא מוקפת אנשים, אבל הטון השולט ברומן: מיקי מרגישה לבד, זו בדידות חברתית, רומנטית, קיומית.

ודני-אל? יש לו משפחה תומכת, אבל הוא חי בעולם פנימי, שאחרים אינם יכולים להיכנס אליו, ואַל נשכח: דני-אל אינו מסוגל לדבּר, זו בדידות שנושאת גוון נוסף – בדידות תקשורתית. מיקי ודני אל  ניצבים על אותה מדרגה רוחנית – הבדידות היא לא מצב – היא זהות.

מעל לְכל הקרוסלה המסחררת הזאת ניצבת המשוררת ומחוללת הדרמות לילי פרי – ואפשר לראות בה השתקפות של דמות האֵם ביצירה 'דני-אל מלאכי'. למדנו והחזקנו לה אצבעות: האם היא הכוהנת הגדולה – ועם מבט יותר מעמיק – זו הדרך, שבּה המשוררת לילי פרי הפכה מסֶכת ריאלית פשוטה – לדרמה חובקת עולם, למיתולוגיה רב תרבותית – כך חזינו בעוצמתה: היא אכן 'נחושה להפוך גורלות', לערבּב מערכות, לשאוג כמו יהושע בן נון 'שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון':

וְהִנֵּה הִיא,

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ.

אֵם אַמִּיצָה וְיָפָה.

נְחוּשָׁה לַהֲפֹךְ גּוֹרָלוֹת,

לְעַרְבֵּב כּוֹכָבִים,

לְהָסִיט יָרֵחַ מִמְּסִלָּתוֹ.